סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

אל ארצי / רחל

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"אל ארצי"- רחל:

השיר נראה פשוט להבנה, ואכן כך: פשוט הוא.
רחל המשוררת - רחל בלושטיין אשר חיה בתחילת המאה - מבכה ומתנצלת בפני הארץ, ארצה, על כך שלא עשתה מספיק למענה.
היא מסתכלת על המעשים הגדולים שעושים אנשים למען ארצם, אלו הנלחמים בעלילות גבורה, בשלל קרבות, ומתנצלת בפני הארץ: אני – לא עלה בידי 'לשיר' על ידי מעשים גדולים שכאלו. רק עץ ידי נטעו", "רק שביל כבשו רגלי".
סיכום השיר הוא: "אכן דלה מאד מנחת בתך".
מתאים השיר לאורח חייה הצנוע של רחל, שעבדה בסך הכל שנתיים בקבוצת כנרת, ואז נלקחה – חולת שחפת – לבית החולים שם חלתה, ולבסוף גם מתה.
זהו שיר של ענווה והתנצלות ושל הכרת אשמה בו מודה רחל באשמתה ומתנצלת על כך.

כוונתו האמיתית של השיר:

האמנם? הבה נחשוב לעצמנו, ונדרג לנו את סולם ערכינו: מה גדול ממה - האם קרבות ועלילות מלחמה גדולים יותר מאהבה? האם מעדיפה ארצנו את המלחמה או את השקט? ראינו שרחל התנצלה על כך שהגישה ל'אמה', ארצה, מנחה דלה של שקט, של עץ על "חופי ירדן שוקטים". מעדיפה הייתה "לשיר" לה עלילות גבורה, שלל קרבות.
נבדוק שנית את השיר.
את המשפט הפותח – "לא שרתי לך ארצי, ולא פארתי שמך, בעלילות גבורה, בשלל קרבות" הבנו עד עתה כך: לא עשיתי מעשי גבורה שיפארו את שמך,ארצי, ועל כך אני מתנצלת. אולי אנחנו צריכים להבין זאת בדרך הפוכה לגמרי: לא חיברתי לך שירים המתארים את מעשי הגבורה שלך, ארצי, אלא עשיתי מעשים.
האמירה, על פי דרך זו, איננה אמירה של התנצלות אלא להיפך – אמירה של גאווה שקטה של מי שמכירה בערך עצמה. "לא דיברתי על מעשי גבורה, אלא נטעתי עץ וכבשתי שביל".
עכשיו נבין טוב יותר את הבית השני של השיר, המדבר לאם – לארץ – ואומר לה, למרות שדלה וצנועה היא מנחתי לך, זאת המנחה הראויה ביותר – המנחה של אהבתי אותך, ארצי. המעט שעשיתי – איננו מעט כלל.

"עלילות גבורה" מול "חופי ירדן שקטים"

רחל מעמידה אותנו בפני השאלה: מה חשוב יותר בבניין הארץ – מעשי גבורה וקרבות, או מעשים קטנים שבונים את הארץ בפועל, בשקט בשקט.
היא מלגלגת על מעשי הגבורה – שעושים את עצמם כאילו הם השיר והם הפאר לארץ, אבל המעשים החשובים באמת – הם המעשים הקטנים.
ושוב, כדרכנו, ננסה להסתכל מעבר לנושא השיר עצמו:
האם המעשים הגדולים והרועשים הם שיבנו את חיינו, את אישיותנו, את החברה שמסביבנו, או אולי דווקא המעשים הקטנים והשקטים הם שיתרמו לנו ולסובב אותנו?
האם האנשים המתגאים בעלילות הגבורה בקול רם הם באמת האנשים שאותם נחשיב ובהם ננסה לדבוק, או אולי נרצה ללכת דווקא אחרי האנשים השקטים אבל עושים באמת?
רחל רמזה לדרך בה בחרה, ואנחנו?

נספח: השיר:

לא שרתי לך ארצי
ולא פארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות
רק עץ ידי נטעו
חופי ירדן שקטים
רק שביל כבשו רגלי על פני שדות


אכן דלה מאד
ידעתי זאת האם
אכן דלה מאד
מנחת בתך
רק קול תרועת הגיל
ביום יגה האור
רק בכי במסתרים
עלי עניך