סיפור פשוט / ש"י עגנון: הבדלים בין גרסאות בדף

'''משמחלים וחוזר מבית המרפא של ד"ר לנגזם חל שינוי מהותי ביחסו אל 3 הנשים בחייו:'''<BR>  

א. מתחיל להשתחרר משליטת אימו<BR>

ב. מפתח רגשות חיבה לאשתו<BR>

ג. משתחרר ממחשבותיו על בלומה.<BR>

ד. ההחלמה היא תהליך של השלמה והתפכחות- ההשתחררות מהכבלים שמאפשרת לו מציאת מקום  לאהבה.<BR>

הירשל מבין שעיוורונה של החברה והכסף והזהב שמסמאים את עיני הבריות הם שגרמו לשגעונו אולם עיוורון זה הוא גם תנאי הכרחי להישרדותו.<BR> (המנגן הסומא המופיע בסיפורו של לנגזם מנגן מנגינה שאין לה סוף ואין לה התחלה, המנגן העיוור מקבל בעיוורון את כספה של החברה בכדי לשרוד.<BR> כשהירשל מחלים, הוא לומד להשלים עם המציאות.<BR> הוא זורק לסומא מטבע הכי גדול מכל המטבעות- זו מחאתו של הירשל.<BR> יחסי הירשל ואימו: הקונפליקט המרכזי של הירשל הוא עם אימו.<BR> צירל מצטיירת כאשה קשה וקרה השולטת ביד רמה בכל עינייני הבית.<BR> משגיחה על הירשל, שולטת על כל מעשיו אך אינה מספקת לו חום אימהי, למרות שהוא בן יחיד.<BR> יש במערכת היחסים ביניהם פגימה.<BR> היא מתנגדת למימוש העצמי שלו, מאופיינת באמצעות להיטותה אחר  

'''דמויות המשנה:''' לדמויות המשנה תפקיד מרכזי בייצוג החולשות הפנימיות של הקיום הבורגני.<BR> ברוך מאיר הורוביץ: מייצג את אלה שקיבלו על עצמם את אמות המידה של החברה היהודית הבורגנית כדי לזכות בבטחונה.<BR> ברוך מאיר הוא אב-טיפוס של אדם שהשלים עם קיומו, וויתר על אהבתו למירל, אימה של בלומה, על מנת להסתפח לביתה העשיר של צירל.<BR> הוא זכה בבטחון שהכסף מקנה לאדם על חשבון חיי האהבה.<BR> בולטת ההנאה שלו מממונו וממה שזה מקנה לו (נסגר עם צירל בחנות והם מונים את כספם, עושים ערמות ומתמוגגים מנחת…) כניעה לעולם הערכים של הממון מאפיינת את העיירה כולה- הזיווגים נעשים בהתאם לממון והמעמד הכלכלי- התנהגות שזוכה לבקורתו של המחבר.<BR> ברוך מאיר חושש מהפגישה עם הלא מודע, מבחינה זו הוא אינו מגיע לבגרות.<BR> כדי להתבגר על האדם להתנתק מטבורה של החברה ולנהוג על פי ציוויי ליבו.<BR> (בלומה, בניגוד לו, משועבדת מבחינה פיסית אך נפשה בת-חורין.<BR> בולט במיוחד כאשר היא עוזבת את ביתו ועוברת לגור אצל עקביה מזל ותרצה מזל שנשאו בניגוד לנורמות החברתיות ומתוך אהבה.<BR> גדליה צימליך: אביה של מינה: מייצג את המתעשרים החדשים, דור ראשון לעושר שפוחד כל הזמן מפני יום המחר ומאובדן הכנסתו ובטחונו.<BR> (בניגוד למשפ' הורוביץ שהם עשירים "ותיקים").<BR> יחסיו של צימליך עם הרשויות תלויה ומבוססת על שוחד- עוד נורמה פסולה המאפיינת את החברה.<BR> דודו של הירשל (המשוגע): הטירוף הוא ביטוי לנפש מודחקת, הוא מתגלגל מדור לדור ונתפס כקללה שאינה מניחה לאיש.<BR> צירל מפחדת שבנה ילך בעקבותיו.<BR> הירשל דבק בדודו משום שהוא העז להשיג את מה שהירשל אינו מעז- חריגה מהמוסכמות וסלילת של דרך משלו.<BR> ייתכן שטירופו לא היה אמיתי ואולי רק נתפס ככזה בשל שחרג ממוסכמות.<BR> ( הצמחונות שלו נתפסה כשיגעון, צירל מקשרת בין לימודי החוץ שלו לטירופו…).

'''מוטיב האכילה:''' מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל.<BR> עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.<BR> מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.<BR> נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".<BR> הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.<BR> פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות.<BR> כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.<BR> לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.<BR> הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר.<BR>.<BR>"הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.<BR> מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.<BR> הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.<BR> (מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).<BR>האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו.<BR> בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.<BR>'''מוטיב הבית:''' הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.<BR> ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.<BR> הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.<BR> הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.<BR> כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת.<BR> גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.<BR> יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.<BR> הבתים הללו מושתתים על ממון.<BR> בתים אחרים אינם קיימים.<BR> ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.<BR> בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.<BR> כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.<BR> ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.<BR> הירשל נאבק על ביתו האמיתי.<BR> בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.<BR> שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.<BR> הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.<BR> היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.<BR> כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.<BR> הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.<BR> הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.<BR> בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.<BR> הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.<BR> שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.<BR> "אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.<BR> רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.<BR> אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.<BR>" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…"  

----