ויקרא פרק י"ט: הבדלים בין גרסאות בדף

`` וכי תבואו אל הארץ``- המצווה הבאה כאן היא מצווה התלויה בארץ. מצווה הקשורה בארץ ישראל ויש לקיימה בארץ ישראל.  

``וערלתם ערלתו את פריו``- ערלת העץ היא הפרי הראשון , המפריע לצמיחה התקינה של העץ ויש להסירו. הפרי ייחשב לעורלה בשלוש השנים הראשונות. בשנה הרביעית הפרי הוא פרי הילולים. [קודש הילולים לה`]. יש להביא את פרות השנה הרביעית למקדש, ובכך להלל את ה`.  

- ``לא תאכלו על הדם``- בבראשית פרק ט` נאמר: ``אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו``. הדם הוא הנפש, ואין לאכול בשר שיש בו דם. יש מפרשים, כי הדין מתייחס לאיסור מנהג אלילי. עובדי האלילים אכלו בשר עם דם כחלק מטקס מאגי. הדם נחשב למקור החיים של הבהמה ואין לאדם זכות לאוכלו. ישנה דעה האומרת כי אסור לבצע מעשי כישוף בעזרת הדם.

- ``לא תנחשו ולא תעוננו``- התורה אוסרת על כל שיטות המאגיה של עובדי האלילים.  

- ``לא תעוננו``- אל תשתמשו בהסתכלות בעננים לשם ניחוש או כישוף.

- ``לא תקיפו``-איסור על תספורת ועל תגלחת שהיו מקובלים על עמים עובדי אלילים. יש סבורים כי מנהגים אלה היו קשורים לאבל אצל עובדי האלילים. הכותב אוסר את גזיזת השער באופן כזה , שהשערות בצדדים תהיינה שוות לשערות מאחורי האוזניים והמצח.

- ``לא תשחית את פאת זקנך``- חז``ל תלו בקטע זה את איסור השחתת הזקן ,וטענו כי אסור לגלח בתער את הזקן.

- ``ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם``- שריטה לאות אבל על מת לא תעשו בגופכם. מנהג זה יסודו בפולחן המתים הקדום, אזהרה זו באה בדברים יד`1 בנוסח אחר.  

- ``אני ה```- ה` אוסר מעשי כישוף וכל יתר המעשים המוזכרים בפסוקים אלו כי הם ממנהגי עובדי אלילים.

קבוצה זו של איסורים מנוסחים בנוסח אפודיקטי.  

פס` 29-30:פסקה זו כוללת איסור חילול בנות ע``י מסירתן לזנות. מנהג זה של עובדי עבודה זרה כרוך בהפקרת הבנות לזנות דתית או אחרת ע:י אבותיהן. ניתן לפרש איסור זה כאיסור בעל אופי מוסרי, וניתן לבארו כאיסור מוסרי- פולחני: אין לעודד הווצרות זנות פולחנית , כפי שהייתה נהוגה אצל הכנענים.  

``את שבתותי תשמורו``- הכתוב חוזר כאן על שמירת השבת, משום שהיא אחת האותות המבדילים בין בני ישראל לבין הכנענים, כניגוד ``לאותות `` שהוזכרו קודם המאפיינים את הכנעניים.  

``ומקדשי תיראו``- תתנהגו ביראה, כאשר אתם עולים למקומות המקודשים.  

``אני ה```- אני ה` ,שקבעתי לשמור את השבת, ובחרתי את המקומות המקודשים.  

פסוק 31- הפסוק אוסר את הפניה לאובות ולידעונים, כלומר אוסרת את הדרישה אל רוח המתים, שהייתה שכיחה בין עובדי האלילים. [אובות וידעונים היו מיני כישופים או מכשפים, שפעילותם הייתה כרוכה בדרישה אל המתים. יש האומרים שהאוב היה רוח שדרכו נהג בעל האוב להעלות כביכול את המת הנדרש, כדי שישמיע את העתיד, לעומתו הידעוני היה נותן , כביכול , לרוח לדבר מתוך פיו.] התורה אוסרת דרישה אל המתים, כי היא בניגוד לדרישה אל האלוהים. הפנייה אל האוב או אל הידעוני והדרישה דרכם מטמאות את המבקש בגוף ובנפש ומטות אותו מדרך ה`.  

פס` 32-36 : בין אדם לחברו  

-`` מפני שיבה תקום`` יש לקום מתוך הבעת כבוד לפני אדם בגיל שיבה, ויש להדר, לכבד את הזקן. מתן כבוד לזקנים הוא מערכיה של החברה המתוקנת. הכתוב מבהיר, כי גם אם הזקן עצמו אינו יכול לתבוע את עלבונו, מפאת גילו וחולשתו, הרי עלבונו ייתבע על ידי ה`, ולכן נאמר, ויראת מאלוהיך``.[ הפסוק עוסק בכבוד הזקנים, שהם בעלי החוכמה, בעלי ההוראה, בעלי המשפט].  

-`` כאזרח מכם יהיה לכם הגר`` -הכתוב מצווה להתנהג בצורה נאותה אל הגר. הגר הוא אדם זר, הבא לגור בין בני ישראל, והוא חסר נחלה ומקורות קיום. הדין אוסר על הונאת הגר. יש להתייחס אל הגר כמו אל אזרח, תושב המקום בעל זכויות. התייחס אליו באהבה, כפי שאתה רוצה שיתייחסו אליך. אמנם הגר חסר הגנה, אך ה` יגן עליו.  

הנימוק לדרישה להתייחס כהלכה לגר הוא `` כי גרים הייתם בארץ מצרים``.  

-`` לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה``- הפרשנים חלוקים בשאלה: בכמה נושאים עוסקים הפסוקים 35-36. יש הרואים כאן שני עניינים: איסור על עוול במשפט ואיסור על עוול במסחר. ויש הרואים כאן עניין אחד: איסור על עוול במסחר. לפי זה הביטוי ``במשפט`` הוא לפי פרוש זה שם כללי למידות ולמשקלות.  

- משורה- כלי בעל נפח קבוע , המשמש למדידת נוזלים.  

- מידה- מידת אורך.  

- מאזני צדק- מאזנים המעידים על צדק, כלומר מאזניים נכונים.  

- אבני צדק- אבני משקל נכונות.  

- איפה- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת היבש.  

- הין- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת הלח.  

פס` 37: הפרק מסתיים בהוראה המסכמת.