תת נושא 3- עיראק: הבדלים בין גרסאות בדף

- הישגיה הצבאיים של ישראל עוררו התפעלות בקהילה, וכמו פיצו לעיתים על המצב הקשה בעיראק. - כמיהה למדינה אשר תעניק שוויון ליהודים אל מול שאר האוכלוסייה. - יהודי עיראק לא ידעו על קשיי הקליטה בארץ, והצהירו כי הם מוכנים להתמודד עם קשיים. (מובן כי עם ההגעה לארץ והבנה מול מה הם עומדים, הבינו שהדבר לא כ"כ פשוט) לקראת היציאה ההמונית: עד הקמת המדינה עלו לא"י מעיראק כ- 3,000 יהודים. עם הקמתה החל זרם עולים להבריח את הגבול לאיראן, להגיע למחנה בטהראן ומשם לעלות לארץ בטיסה. הגורמים לעליה היו רדיפות הבולש אחר הפעילים הציונים, אשר היו מוכנים להסתכן ולברוח, וכן ההקלות בעונשים על מעפילים שנתפסו עקב ביטול תקנות החירום. השפעת ההגירה הייתה דו ערכית; מצד אחד עזבו הציונים הקיצונים, ובכך כביכול חזר השקט לרחוב היהודי, אולם מן הצד השני משפחות הצעירים היו עלולות להתפתות ולעלות גם כן ובכך להאיץ את זרם היציאה. אולם, השפעתה העיקרית של בריחה זו הייתה בכך שהבלגאן שנוצר חייב את הממשל למצוא פיתרון ולמסד את היציאה מן הארץ. במצב הנתון הוברח מן הארץ הון רב, וניתן הרבה שוחד לשומרי הגבול ועובדים שונים. המדינה רצתה להפחית את הברחת ההון ונאלצה למסד את היציאה. מרץ 1950- חוק הוויתור על הנתינות- הממשלה החליטה בהחלטה מהפכנית לאפשר את יציאת היהודים בתנאי שיוותרו על נתינותם העיראקית ויתחייבו שלא לחזור לשם. הם שילחו את היהודים מארצם ללא דרכונים, מצוידים בתעודות מעבר בלבד, דבר שהבטיח כי לא יקלטו על ידי אף מדינה פרט לישראל. (מכיוון שאף מדינה לא רוצה לקבל פליטים חסרי נתינות, אשר לא ניתן להחזירם לשום מקום. ) אפילו הבריטים הסכימו להכניסם לקפריסין רק לאחר שקיבלו התחייבות מממשלת ישראל שתקלוט אותם בארצה. עם פתיחת השערים נרשמו לעליה 2 אוכלוסיות עיקריות: 1. חברי התנועה הציונית ומשפחותיהם, אשר רצו לעלות עוד קודם פתיחת השערים 2. אלפי עניים שלא היה להם דבר להפסיד מן העזיבה, וקיוו לעתיד טוב יותר בישראל. מימדי ההירשמות לעליה: ב-3 החדשים הראשונים נרשמו כ- 47,000 עד ספטמבר נרשמו 70,000 בסופו של דבר הסתכם מספר היוצאים ב- 104,000 (מתוך 135,000).<br>  

מהגירה לגירוש – הסיום הטראגי 19 במאי 1950- יצאה מבגדד הטיסה הראשונה שפתחה את מבצע "עזרא ונחמיה". היהודים נאלצו לעבור תהליך ארוך עד לרגע עליית למטוס: קבלת אישור כי הם אינם חייבים כסף לבנקים ולממשל, זיהוי ע"י המוכתר, קבלת אישור על שלילת אזרחותם ועוד. התהליכים לקחו זמן והתנהלו במעקב צמוד של נציגי הסוכנות. הטיסות יצאו מדי יומיים – שלושה, והעלו כ- 3,000 עולים מדי חודש. הכמות לא הייתה מספקת, ועולים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד לעלייתם. זמן ההמתנה היה קשה מאוד, כיוון שלאורכו שהו היהודים במחנות, מחוסרי פרנסה, נשענים על הכסף שהביאו עמם ממכירת רכושם. אלפי יהודים פוטרו מעבודתם, והמצב במחנות היה קשה מאוד. נציגי הסוכנות פנו בבקשות דחופות להעלות את מספר הטיסות והעולים – או להשיבם לביתם. מדיניות העלייה – באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יואי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם. 14.1.1951- הטלת פצצה ליד מרכז הרשמה לעליה, הבנה בישראל כי יש למצוא פיתרון מידי לפליטים. התפתחות זו, בשילוב עם סיום העלייה מפולין, והצטמצמות העלייה מרומניה הביא להאצת קליטתם בארץ, ופתיחת השלב השני של מבצע 'עזרא ונחמיה'. במארס עד יוני עלו לא"י 70,000 עולים, כ- 17,000 עולים לחודש! מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים בעיראק. השלטונות הקפיאו את כל הרכוש, וגרמו לירידה מנכסים תוך לילה של כלל היהודים. דבר זה פגע אנושות באמידי הקהילה, אשר נשארו אחרונים, ואיבדו את כל הונם בין רגע. <br>