מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה- 20

סיכום זה זקוק לתיקוני עריכה. לפרטים ראה קטגוריה: סיכומים הדורשים תיקון

נא לא להוריד הודעה זו עד שיגמרו כל תיקוני העריכה בסיכום זה.

מאבק השחורים לשוויון זכויות

האפרו-אמריקאים החלו את חייהם בצפון אמריקה כעבדים שהובאו החל משנת 1610 למושבות שמאוחר יותר הפכו לארצות הברית. בחוקת ארצות הברית עצמה ישנה התייחסות לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים.

כל עוד מדובר בעבדים, קשה מאוד לדבר על מאבק לשוויון זכויות - במצב זה יש להתייחס קודם כל למתן זכויות בסיסיות כלשהן, וראשונה להן הזכות לחירות. היו שחורים שזכו בחירות משום שאדוניהם החליטו לשחררם, אך עיקר המאבק לביטול העבדות התבטא במאבק בין מדינות הצפון, שהתנגדו לעבדות, ובין מדינות הדרום, שהסתמכו על עבודת עבדים. מאבק זה הגיע לשיאו במלחמת האזרחים האמריקנית. שחרורם הסופי של העבדים אושר בדצמבר 1865 בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. בתיקון ה-14 נוספו גם זכויות אזרחיות לעבדים המשוחררים, ובתיקון ה-15 הם זכו במנציפציה מלאה ובזכויות פוליטיות שוות, כולל הזכות להצביע לנשיא ולבתי-הנבחרים.

למרות החוקה האמריקאית הקוראת להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע ומין עדיין היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של השחורים. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה, שבה מתקנים ציבוריים כמו ברזי מים, ספסלים ציבוריים ועוד היו שמורים ל"לבנים" בלבד. בנוסף נותני שירות פרטיים כמו מסעדות, אמצעי תחבורה, מלונות, אוניברסיטאות ובתי חולים לא היו חייבים לשרת "שחורים", אך האפליה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים.

בנוסף לאפליה זו, הייתה אפליה כנגד שחורים גם במקומות העבודה, בכל הקשור לקבלה לעבודה, שכר, או קידום מקצועי. צבע עורו של אדם היו עילה למניעת כניסתו לאוניברסיטאות או למשרות ציבוריות. אפליה זו נוצרה הן בגלל תנאים חברתיים-כלכליים (כמו השכלה ירודה יותר, ועוני גדול יותר בקרב מיעוטים) והן מסיבות גזעניות. אפליה זו הייתה לעתים רשמית (כמו אוניברסטאות ללבנים פרוטסטנטים בלבד), או בלתי רשמית (מוסכמה לפיה מי שמועסק בדרגי הניהול הוא פרוטסטנטי ולבן). בנוסף, הייתה אפליה במקומות המגורים - שכונות מגורים רבות היו שכונות ללבנים בלבד, כאשר אם שחורים היו עוברים לגור בשכונה זו, הם היו עלולים להיתקל בגילויי אלימות, שריפת הבית או רצח.

במדינות הדרום, שחורים שסירבו לקבל רמזים דקים, נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר המשטרה המקומית. ואילו במקרים אחרים, היו משפטים מוטים כנגד שחורים שהואשמו בעברות כמו אונס או רצח על סמך ראיות מפוברקות, כאשר ההרשעות ניתנות על ידי חבר מושבעים לבן. בסך-הכל ארגוני-זכרון ומוסדות אנטי-גזעניים בארה"ב מונים למעלה מ-4,500 הרוגים שנרצחו ע"י גזענים דוגמת ה-KKK.

משפט סקוטסבורו התרחש בשנות ה-30 בעיירה סקוטסבורו שבמדינת אלבמה, כאשר תשעה נערים שחורים הואשמו באונס של שתי נשים לבנות ברכבת. לאחר משפט הורשעו כל הנאשמים ושמונה מהם נדונו למוות. ההרשעה נעשתה למרות בעיית ראיות קשה, ביניהן העובדה שאחת הנשים הכחישה לאחר מכן את קיומו של האונס. לאחר הליך משפטי ארוך ומספר ערעורים, זוכו רוב הנאשמים או זכו לחנינה, אחדים לאחר שנים רבות בכלא.

משפט סקוטסבורו הביא לקדמת הבמה התקשורתית את המתח בין הליברלים תומכי זכויות האדם שבסיסם היה במדינות הצפון, לבין הלך הרוח השמרני-גזעני בקרב התושבים הלבנים של מדינות הדרום. בתחילת המאה ה-20 לא טרח בית המשפט העליון למנוע ממדינות ארצות הברית להגביל את זכויות האזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים, כשפסק בתביעת פלסי נ' פרגוסון כנגד התובע, והחליט שההפרדה ברכבות, ובעצם בכל תחום, אינה נוגדת את השוויון היו והמוסדות הנפרדים ממלאים פונקציה שווה, או, בקצרה: "נפרד אך שווה".

ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט העליון, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך בעיר טופקה, קנזס, שבה נקבע לראשונה כי הפרדה גזעית אינה חוקתית. ניסיון לממש החלטה זו בשנת 1957 במדינת ארקנסו נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, התנגדות שגרמה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה (אירוע הידוע כמשבר ליטל רוק).

בשנות השישים נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, כלומר המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם.

בתוך קהילות השחורים לא קמה התנגדות מהפכנית מאורגנת בעיקר בגלל שמנהיגיהם השחורים חשבו שצריך קודם להעלות את רמת המחייה והמצב הסוציו-אקונומי של השחורים. בעקבות שתי מלחמות העולם התחילה נהירה של שחורים מהדרום אל המרכזים העירוניים בצפון. בערים הגדולות בצפון נוצרו גטאות של שחורים שהפכו למרכזים תוססים של תנועת המרי השחורה. כמו כן במלחמות העולם שירתו חיילים שחורים רבים שראו את עצמם כאמריקאים לכל דבר ולא הסכימו לחזור לתנאי האפליה שלהם לפני המלחמה. לקראת שנות ה50 וה60 התמרדו השחורים באפליה הגזענית בצורה אלימה ולא אלימה ולבסוף השיגו את רצונם לשוויון זכויות מלא. את מאבק השחורים הנהיג הכומר מרטין לותר קינג, שקרא לאנשיו להיאבק למען זכויותיהם תוך התנגדות בלתי אלימה. בשנות השישים נערכו צעדות והפגנות המוניות שקראו לשוויון מלא לשחורים. המצעד הגדול ביותר היה "המצעד על וושינגטון" ובו צעדו יחד כרבע מליון שחורים ולבנים (אוגוסט 1963). בהדרגה השיגו השחורים שוויון.

הישגים:

1. זכויות הצבעה- הובטח לשחורים אכיפה יעילה יותר של זכות ההצבעה בבחירות למוסדות הפדרליים ללא הבדל גזע וצבע עור. החוק קבע שכל מי שגמר 6 כיתות יחשב כיודע קריא וכתיב.

2. נאסרה אפליה בשירותים בציבור.

3. הזדמנות שווה בתעסוקה: מעסיקים, איגודים מקצועיים וסוכנות תעסוקה נדרשים להתייחס לכל בני האדם ללא הבדל גזע דת, צבע מין או מוצא לאומי.