דפוסי הפעילות הלאומית("הבונד") והציונית

במפקד הכללי שנערך בפולין ב-1921 ובו הגדירו הנשאלים את הקבוצה הלאומית שאליה הם שייכים, הצהירו למעלה מ-75 אחוזים מהיהודים על שייכותם ל"לאום היהודי", לעומת 25 אחוז שראו עצמם כפולנים. עשר שנים לאחר מכן הצהירו כ-85 אחוז מהיהודים על נאמנותם לשפת היידיש והכירו בה כשפתם הלאומית לעומת 8 אחוזים שהצהירו על עברית כשפתם הלאומית ורק 7 אחוזים את הפולנית. בעקבות כך, מובנת דרישת היהודים לאוטונומיה כפי שהובטח להם בוועידת ורסאי עפ"י התוכנית לאוטונומיה הלאומית.

נטייתם של היהודים להגדיר את עצמם כלאום הנפרד מהסביבה באה לידי ביטוי כם בפעילותם הפוליטית. מעטים מהיהודים הצטרפו למפלגות הפולניות ומרביתם שייכו עצמם למפלגות יהודיות שקיבלו בבחירות 1919 ו-1922 למעלה מחמישים אחוזים מקולות היהודים.

התנועה הציונית

התעמולה של התנועה הציונית הדגישה את המאבק למען הזכויות של היהודים בפולין כנושא מרכזי בפעילותה הפוליטית, אך יחד עם זאת הכריזו מנהיגיה כי יעדה הסופי היא הקמת יישות לאומית ליהודים מחוץ לגבולות פולין.

רוב ציוני פולין, בהנהגת יצחק גרינבוים, שאליו הצטרפו גם אנשי "המזרחי", דרשו להעניק אוטונומיה מלאה ליהודים ולהצטרף בכך לדרישות שאר המיעוטים הלאומיים. גרינבוים וחבריו כרתו ב"סיים" ברית פרלמנטרית עם נציגי שאר הלאומים ("בלוק המיעוטים") וזו היוותה במשך מספר שנים גורם חשוב במדיניות הפנים של פולין.

"הבונד" ו"אגודת ישראל"

גם בשתי מפלגות אלה הודגש המימד היהודי הייחודי כנושא מרכזי. ראשי "אגודת ישראל" הדגישו כי הם מעוניינים לשמור על ערכיהם המקודשים: שבתי הספר יישארו בפיקוחם ומוסדות קהילותיהם הקשורים בדת ינוהלו גם בהמשך על-ידם.

לעומת זאת, ראשי "הבונד" ביקשו לשמור בכל דרך על האינטרסים של הפועל היהודי. לצד הגנה מקצועית, הם שאפו לטפח בו את התרבות הלאומית היהודית, תוך הבלטת חשיבותה של שפת היידיש בחינוך ובחיי היומיום.