עמדת בריטניה (בווין) ועמדת ארצות הברית בנוגע לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה

עמדת ארה"ב ודו"ח האריסון

כתבות בעיתונים ומכתבים של ניצולים שזרמו לארה"ב הפנו את תשומת הלב הציבורית למתחולל במחנות העקורים. בלחץ ארגונים יהודיים ואישי ממשל, מינה נשיא ארה"ב, הארי טרומן, בקיץ 1945, ועדה מיוחדת שתבדוק את מצב היהודים במחנות העקורים באזורי הכיבוש האמריקאיים.

בראשות הוועדה עמד ארל האריסון, איש ציבור וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. בחודש יולי 1945 סיירה ועדת האריסון ביותר מ-30 מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם ניצולים. הדו"ח שחיברה הוועדה העיד על הזעזוע העמוק שעבר על חבריה לנוכח מצבם של העקורים וכלל גינוי חריף למדיניות של רשויות הצבא ביחסם אליהם: "נראה שזולת השמדה של יהודים, אנו נוהגים בהם כפי שנהגו הנאצים" – בהשוואה מופרזת זו נתנו חברי הוועדה ביטוי להתרשמויותיהם הקשות מתנאי חייהם של הניצולים ומן הייאוש וההתמרמרות שהביעו בפניהם.

ועדת האריסון קבעה שהפתרון היחיד לבעיית הפליטים הוא עלייתם לארץ ישראל, והמליצה שארה"ב תדרוש מהבריטים להקצות לאלתר מאה אלף רישיונות עלייה, עוד לפני שיימצא הסדר כולל לשאלת א"י. בעקבות ממצאי הוועדה, הוכנסו שינויים של ממש בתנאי החיים של העקורים והגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, הגביר את הפיקוח על מחנות העקורים ודאג לתנאי החיים של הניצולים. באוקטובר 1945 מונה השופט היהודי-אמריקני סיימון הירש ריפקינד ליועץ לענייני העקורים היהודים ליד המטה הצבאי. בסוף אותו חודש ביקר יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, במחנות שהוקמו באזורי הכיבוש האמריקניים בגרמניה. הוא נפגש עם אישי צבא בכירים וביקש מרשויות הצבא להנהיג שיפורים ניכרים בתנאי החיים במקום ולאפשר אוטונומיה רחבה לעקורים במחנות. לא כל הצעותיו של בן גוריון התקבלו, אך ביקורו האיץ את תהליכי השינוי ועורר התרגשות רבה בקרב העקורים וגם השפיע רבות על בן-גוריון עצמו – יחסו לעקורים השתנה והוא ייחד לשארית הפליטה מקום מרכזי במדיניות הציונית.

עמדת בריטניה וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית

בינואר 1946 הוקמה ביוזמת בריטניה ועדה נוספת לחקירת בעיית העקורים היהודים השוהים בגרמניה. ועידה זו הוקמה בעקבות דרישתו של נשיא ארה"ב מבריטניה להקצות 100 אלף אשרות עלייה לארץ ליהודים העקורים. ועדה זו הייתה משותפת לארה"ב ולבריטניה ובמסגרת חקירתה ביקרה בארץ ישראל ובמקומות הריכוז העיקריים שבהם שהו העקורים בגרמניה. באפריל 1946 הגישה הוועדה את ממצאיה. הבריטים העריכו שוועדה מעורבת לא תגיע להסכמה הנוגדת את עיקרי מדיניותם בארץ ישראל ולכן הבטיחו לקבל כל מסקנה שאליה תגיע הוועדה. אך הם טעו – חברי הוועדה ביקשו לבדוק אם אכן רוצים הפליטים להגר לא"י ולשם כך שוחחו עם הניצולים והתייעצו עם אנשי צבא ועם עובדי אונרר"א והמליצו בסופו של דבר על מתן מאה אלף רישיונות עלייה לעקורים. הבריטים ניסו לטרפד את המלצות הוועדה באמצעות הצבת מכשולים בדרך למימוש ההמלצה על עלייה נרחבת ארצה. אולם דווקא סעיף זה בממצאי הוועדה, זכה לתמיכה גורפת בזירה היהודית והבינלאומית אך הבריטים עמדו בסירובם והקשו על העלייה לא"י.

עמדת הבריטים בשאלת ארץ ישראל

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה, התכנסה ועידת מפלגת ה"לייבור" בעיר בלקפול וקיבלה של החלטות פרו-ציוניות כולל הצורך להקים מדינה יהודית בא"י לאחר המלחמה ולפתוח את הארץ לעלייה נרחבת ולעודד הגירה של ערבים משטח המדינה היהודים כדי שהיא תוכל להתפתח בביטחון. מפלגת הלייבור זכתה בבחירות וקלמנט אטלי, אחד ממנסחי החלטות בלקפול, נבחר כראש ממשלה. ארנסט בווין נבחר כשר החוץ. אולם זמן קצר לאחר מכן, הממשלה הבריטית חזרה בה מהמצע הפרו-ציוני של ועידת בלקפול והחליטה להמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן בתקיפות.

ברקע לתפנית זו היו מספר גורמים:

1.המלחמה הקרה פרצה ובריטניה חששה מכוונת בריה"מ לשלב את המזרח התיכון באזור ההשפעה שלה.

2.מלחמת העולם השנייה הוכיחה את החשיבות האסטרטגית של האזור למערב (נפט, תעלת סואץ, קרבת צפון אפריקה למערב אירופה וכו').

3.בריטניה הכירה בעובדה שהיא נחלשה ולכן לא היה ביכולתה להבטיח את האינטרסים שלה באזור לאחר המלחמה ללא עזרת משטרים ידידותיים בעולם הערבי.

לכן, היא החליטה לחדש את מדיניות הפיוס כלפי הערבים ומדיניות זו חייבה אותה לבטל את הבטחותיה ליהודים. המדיניות החדשה הזו באה לידי ביטוי בנאום שנשא בווין בנובמבר 1945. עיקרי דבריו היו:

1.יהודי אירופה סבלו רבות במלחמה אך הפתרון למצוקתם אינו "לגרש אותם מאירופה", אלא לשלב אותם בשיקומה הכללי של היבשת. אירופה היא ביתם והיא אף זקוקה לתרומתם כדי להשתקם.

2.עתידה של א"י הוא בעיה נפרדת ועליה גדולה של יהודים אליה רק תחריף את הבעיה. לכן, העלייה היהודית חייבת להיות בעלת מימדים צנועים.

3.העולם הערבי כולו עוקב אחר ההתפתחויות בא"י ולכן אין להחליט על גורלה של הארץ בלי להתחשב גם בדעתו.

4.בריטניה תמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן של 1939 גם בעתיד.

תוכניות להתמודדות עם שאלת א"י

תוכנית מוריסון (בריטי) – גריידי (אמריקאי) – יולי 1946

הקמת מדינה פדרטיבית המחולקת לארבעה "קנטונים" – אחד בשלטון יהודי (קנטון קטן), אחד בשלטון ערבי והשאר בשלטון בריטי. ענייני חוץ וביטחון יהיו בידי הנציב הבריטי העליון אך יהיו פרלמנטים נפרדים לאזור הערבי ולאזור היהודי. במסגרת כזו ניתן יהיה לאפשר ל-100 אלף עקורים לעלות ארצה ולבטל את תקנות הקרקעות של 1940. התוכנית נדחתה ע"י היהודים והערבים (וגם ע"י ארה"ב).

תוכנית לונדון ("תוכנית בווין") – ינואר 1937

זהו עיבוד של תוכנית מוריסון-גריידי, המורה על הקמת "משטר נאמנות" לחמש שנים בלבד ועליית 4000 יהודים מדי חודש במשך שנתיים. השיטה של הקנטונים תישמר והארץ תזכה לעצמאות תוך 5 שנים אם התנאים יבשילו.

היהודים והבריטים דחו גם את תוכנית זו.

תוכנית אונסקו"פ

אונסקו"פ המליץ לחלק את א"י לשלוש יישויות מדיניות – מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בינלאומי בסביבות ירושלים בחסות האו"ם. לאחר תיקונים בועודות האו"ם, המדינה היהודית עמדה לקבל 55 אחוזים מהשטח, המדינה ערבית 43 אחוזים מהשטח והשטח הבינלאומי – 2 אחוזים.

הסיבות למסירת שטח כה נרחב למדינה היהודית:

1.

השפעה השואה על חברי הוועדה – רובם הגדול השתכנעו שהצדק ההיסטורי מחייב לתת ליהודים לא רק מדינה, אלא מדינה בעלת יכולת קיום מינימלי.

2.המציאות הדמוגרפית החדשה בנגב – הוקמו בנגב עשרות יישובים יהודיים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה והמציאות הזו סיפקה לגיטימיות למסירת הנגב לידי המדינה היהודית, אף על פי שהאוכלוסיה הבדואית בנגב הייתה גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית.

3.השפעת החוויות של חברי הוועדה – כמו ועדת האריסון, אונסקו"פ ערכה ביקור בחלק מ"מחנות העקורים" וחבריה הושפעו מאוד ממה שהם ראו ושמעו שם. היו להם גם מפגשים חשובים ומרגשים עם דמויות יהודיות בכירות (כולל אנשי מחתרת), בו בזמן שהערבים החרימו אותם. בנוסף לכך, במהלך ביקורם בארץ, התרחשה הפרשה הדרמטית של ספינת המעפילים "אקסודוס".