שמות פרק כ"ב - חוקים: הבדלים בין גרסאות בדף

הדאגה לשכבות המצוקה, חסרות הרכוש וההגנה, בולטת מאד בחוקי המקרא. הנביאים רואים בייעוד זה של עשיית "משפט וצדקה" את הבסיס לקיומו של העם. הגר הוא לרוב חסר נחלה, וחי מחוץ למסגרת משפחה או שבט, ולכן הוא נתון לחסדי היושבים בשער -בפרט, והאוכלוסייה -בכלל. היתום והאלמנה מופיעים תמיד כסמל למי שזקוק לתמיכה ועזרה. בחוק המקראי נידונה רק ההלוואה לנצרך (לצורכי קיום בלבד!) והיא חובה מוסרית המוטלת על כל מי שיש לו היכולת להלוות. האיסור על לקיחת ריבית פוגע כלכלית במלווה. בנוסף , נאסר עליו לגבות את חובו באמצעי לחץ.

מלווה שקיבל כמשכון את שמלתו של הלווה - חייב להחזירה לו עם בוא הערב. עונשו של מי שיפגע באלמנות וביתומים - מוות בחרב. יש כאן עונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שאתה לא עזרת לאלמנות ויתומים בשעת הצורך - אשתך תהיה אלמנה, ובניך - יתומים.

הפסוק בנוי בתקבולת. תאור=תקלל (מכאן נגזרת המילה "ארור"). בחוק זה לא מופיע עונש. ואמנם, בויקרא כד', החל מפסוק 10, מופיע סיפור על אדם שקילל את ה'. משה לא ידע לקבוע את עונשו והשאיר אותו במאסר. לאחר זמן קיבל את תשובת ה' לעניין זה: "ונוקב (מקלל) שם השם מות יומת. רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח...". זהו בדיוק הסעיף בחוק שעל פיו הואשם נבות הכרמלי (מלכים א' כב') ועל פיו גם הוצא להורג בסקילה. ומקרה אחר: אשתו של איוב אומרת לו "ברך אלוהים ומות" (איוב, ב' 9), אמרה המשקפת את החוק כי עונשו של מקלל אלוהים -  מוות.