אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה: הבדלים בין גרסאות בדף

הלוחמים היו מלוכדים בשל חוויותיהם המשותפות במלחמה בת 4 שנים בתנאים הקשים של "לוחמת החפירות", דבר אותו התקשו להבין האזרחים שלא נשלחו לחזית.  

#'''התגברות אווירת המיליטריזם''' - הלוחמים, שחשו בנתק בינם לבין אותו חלק בחברה שלא נשלח לחזית, החליטו להתלכד ביחד כדי לנסות להשפיע על דמות החברה והמשטר במדינותיהם. שאיפתם היתה לשמר את חוויות המלחמה ורוח המלחמה בזיכרון החברתי הקולקטיבי ולתת ביטוי לעמדותיהם גם בעמדה פוליטית יותר לוחמנית. הלוחמים המשוחררים, הקימו לעצמם מסגרות חברתיות בעלות אופי צבאי, למשל מועדונים לחיילים משוחררים וותיקי המלחמה. במועדונים אלו הם החיו את רוח המלחמה בחייהם האזרחיים - הם הצדיעו, העלו זיכרונות משדה הקרב, ניסו להנציח אירועים, לפאר גיבורים ולהלל את המלחמה (מעין המשך לאווירה המיליטריסטית שקדמה למלחמה). חברי המועדונים ביקשו להאדיר את ערכי הגבריות והלאומנות בצד סיוע הדדי והקרבה עצמית. הם דיברו על שינוי המשטר ויצירת חברה חדשה, שאותה הם יעצבו. המיליטריזם היווה קושי להתבססות השלום באירופה שלאחר המלחמה ומכשול למשטרים הדמוקרטיים, שניסו לבססו. אפשר לומר שמיליטריזם קיצוני כמו זה שהיה בגרמניה ובאיטליה היווה קרקע נוחה לצמיחת משטרים אפלים - טוטליטריים.  

בתחום האומנות הפלסטית בלט זרם שנקרא "דאדא", שיצא נגד מגמת הרציונליזם והקידמה, שהביאה לקורבנות בשדה הקרב.  כך גם "האקספרסיוניזם" סגנון בציור המתבטא בקוים ישרים והנדסיים, דרך ביטוי חדשה, מחלוצי הסגנון היה פאבלו פיקאסו.  

בתחום הספרות, בלטה מגמה אנטי מלחמתית, שהדגישה את חוסר הטעם במלחמה. הסופרים הדגישו את אחוות הלוחמים, אך כתיבתם ככלל היתה מכוונת נגד המלחמה. ספרים רבים הדגישו את התקווה לקץ המלחמות. מבין היצירות הבלטות נציין את ספרו של הסופר הגרמני אריך מריה רמארק- "במערב אין כל חדש" ואת ספרו של הסופר האמריקני ארנסט המינגווי "הקץ לנשק". הביקורת הופנתה לא רק נגד תופעת המלחמה עצמה, אלא גם נגד פוליטיקאים וכלפי שכבת הבורגנות שהנהיגה את החברות בארצות שלחמו.