דבר קטן וטוב / קרבר ריימונד: הבדלים בין גרסאות בדף

המפגש המרכזי בסיפור הינו  הקשר הנוצר בין אן, אמו של סקוטי, לבין האופה . הקשר הראשון בינהם מוצג בתחילתו של הסיפור, כאשר אן מגיעה למאפייה ומעוניינת להזמין עוגה מיוחדת ליום הולדתו השמיני של בנה.

במפגש זה נוצרת אנלוגיה ניגודית בין השניים: אן מנסה ליצור קשר אנושי וריגשי עם האופה אך נתקלת בחומה אטומה ומנוכרת מצידו. מה רבה אכזבתה כשהיא מגלה כי האופה אינו שותף לשמחתה הפרטית ולהתלהבותה לקראת יום הולדתו של בנה.

שמו של האופה אינו מוזכר לאורך כל העלילה , ולא במקרה. האופה מוצג במכוון כדמות סטריאוטיפית - אדם שהאפייה היא כל עולמו, ללא כל איזכור של חיים פרטיים. בסיפור מוזכר גם שהאופה עתיד להעביר את כל הלילה באפייה וש"לא הייתה לו סיבה למהר", כלומר אין לו עיסוקים או עניינים אחרים. בהתנהגותו העניינית והמרוחקת הוא מבהיר לאן שמבחינתו מדובר בעסקה כלכלית ותו לא, וכי הם זרים שחברו לצורך קשר עיסקי חד פעמי.

 

שניהם מצויים משני צידי החיים- אן אם צעירה בשיא חייה, ואילו האופה איש מבוגר וקשה יום המתואר כ -"גבר קשיש ועב צוואר". בניגוד לאופה הגדרת הזהות האישית של אן קשורה קשר הדוק לעובדת היותה אם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמחו ביום הולדתו הקרב ("היא היתה אם ובת שלושים ושלוש") . זוהי גם נקודת המבט הכללית שלה ובסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה  ("יש לו וודאי ילדים"), למרות שכפי שיתגלה אחר כך השערות אלו חסרות ביסוס.

 

אן, החשה באי נוחות נוכח הניכור וחוסר הנחמדות שמקרין האופה, מוותרת על נסיונות ההתיידדות ומתקיים בינהם דיאלוג קלוש ומצומצם סביב פרטי העיסקה המשותפת (תכנון עוגת יום ההולדת). בשלב זה נראה לקורא כאילו מדובר באנשים שאין להם דבר משותף, וכי המפגש המקרי בינהם הוא הקשר היחיד שיוכל להתרקם אי פעם בין השניים.  

 

 

 

 

האופה מנסה לסייע להם כמה שיותר ומצליח להעניק להם נחמה קטנה באמצעות הלחמניות שהכין: "תאכלו כמה שאתם רוצים. יש כאן את כל הלחמניות שבעולם", כשהם מתחילים לאכול הוא שמח לגלות שהם מתחילים לחזור אל החיים (קטע זה מזכיר מעט את "סעודת ההבראה" הנהוגה בעולם הנצרות מייד לאחר קבורת המת).

בסוף הסיפור, בניגוד גמור לתחילתו, מגיעים השלושה למצב של דיאלוג והרמוניה. הם כרוכים זה בזה  בשטף של דיבור שאינו פוסק:  "הם המשיכו לשוחח עד לפנות בוקר... ולא חשבו לעזוב".

החום הפיזי של המאפייה הופך גם לחום אנושי עוטף ומגן. ה"זרים" מתגלים כקרובים זה לזה, אחים שותפים למצוקה האנושית, לייאוש וכאב. גם האופה זוכה לרגע של נחמה, כשהוא מגלה את הסיפוק בעבודתו ומבין כי חייו אינם חסרי משמעות:"הוא שמח שאינו מוכר פרחים".

לחיים – הם לא רק אוכלים, אלא גם מריחים את הלחם ונהנים מריחו, וכך הסיפור מסתיים בקורט של תקווה, למרות הכאב וחוסר הצדק שבאובדן הילד סקוטי .

האכילה המשותפת מחזקת את הדמיון בין השלושה האוכלים יחד , זה לצד זה, ויודעים כי "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה" . לשלושתם רצון להאחז בחיים, להמשיך הלאה.

האנלוגיה שהחלה ביחס של ניגוד מתבררת כאנלוגיה ישירה המשרטטת יחס של דימיון בין בני הזוג והאופה.

באמצעות אנלוגיה זאת העומדת במרכזו של הסיפור מוצגת שותפות הגורל האנושית ויכולתם של בני אדם להעניק נחמה זה לזה, בתוך עולם רווי ייאוש, אכזרי ומנוכר.

לאנלוגיה זאת גם קשר הדוק לשמו מעורר התקווה של הסיפור - "דבר קטן וטוב". תקווה זאת בוקעת דווקא מתוך תהומות הכאב וחוסר האונים של בן-האנוש. האדם מוצג כיצור חלש הנתון לכוחות גדולים ממנו וקובעים את גורלו .

על פי קארבר , על בני האנוש ליהנות מההנאות הקטנות של החיים, ולמצוא נחמה בחמימות האנושית שעשויים להעניק בני אדם זה לזה. ממש באותו אופן שעשו זאת אן, האוורד והאופה.