|
|
שורה 48: |
שורה 48: |
| חזרות אלו מעידות על מצב של קיבעון (אובססיביות), שנובע מפחד.<BR> למרות שהמשוררת מתבגרת (היד שגדלה במהלך השיר מייצגת אותה), ההלם לא נעלם ואפילו הולך ומתעצם עם הזמן.<BR> | | חזרות אלו מעידות על מצב של קיבעון (אובססיביות), שנובע מפחד.<BR> למרות שהמשוררת מתבגרת (היד שגדלה במהלך השיר מייצגת אותה), ההלם לא נעלם ואפילו הולך ומתעצם עם הזמן.<BR> |
|
| |
|
| ====בית א'====
| |
|
| |
|
| כמו בשאר הבתים, השורה הראשונה והאחרונה סוגרות את הבית.<BR> מעין קיבעון של הדוברת שנבע מהאירוע הטראומטי.<BR> תיאור של חדר מלא עשן, כשהאב מכה על כף ידה של הדוברת ולכולם עומדים מסביב וצוחקים, וודאי שלא מרוע –לב, אלא שבמבט של ילדה, כאשר היא מקבלת מכת-ענישה מצד האב והאחרים צוחקים, זה מעליב, זה משפיל.<BR> והחזרה הזאת של השורה האחרונה: "מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב." ניתן לפרש בכמה מובנים, למשל ההסבר הפשוט: שהאירוע אכן קרה, האב הכה והשפיל.<BR> הסבר אחר - הזיכרון שהשפיע על חייה בהמשך, אכן נבע מאותו אירוע, וגם כעת בהתבגרותה, הזכרון אינו מרפה.<BR> הוא חי תוסס ומשפיע על חייה עד עצם היום הזה.<BR> האב בבית זה הוא "אבא שלי", ביטוי של התייחסות של ילדה קטנה לאביה.<BR>
| |
| בת הנותנת אימון, אהבה בלתי מסוייגת לאביה.<BR> וכן גם תלות והערצה, והנה הוא במחי מכה על כף היד, שבר את האימון, ביטל ומוסס את האהבה וניטרל את הערצה של הבת לאביה.<BR> כי בהמשך האב כבר אינו "אבא שלי" אלא רק "אבא".<BR> וכשבגרה הוא חדל מהכות אותה, אבל זה כבר לא אותו אבא נערץ ואהוב.<BR> העלבון וההשפלה עשו את שלהם.<BR>
| |
|
| |
|
| ====בית ב'==== | | ====בית ב'==== |