ואם ישאל המלאך / חיים נחמן ביאליק: הבדלים בין גרסאות בדף

כותרת השיר מציגה את הסיטואציה הדיאלוגית ההיפותטית (המשוערת) "ואם ישאל המלאך.

השיר ואם ישאל המלך, הוא שיר אישי, המתאר בדרך מקורית את קורות חיי הדובר-השר. המקוריות נובעת מהעובדה שהשיר כתוב כדיאלוג דמיוני בין הדובר למלאך.

1. בני, נשמתך אייה?

כל שאלה פותחת בית חדש בכל בית "שואל המלאך" את הדובר השר, איה נשמתו  באיזו שהיא דרך? אחרי כל שאלה משיב הדובר ומספר, כיצד ניצלה הנשמה והיכן היא. כלומר, השאלות הן שאלות מכוונות, הן מזמינות את הדובר השר לפרוש את קורותיו, ולהסביר כיצד הצליח לשרוד על אף האיומים השונים על נשמתו.

התשובות אינן משיבות ישירות לשאלת המפתח – "בני, נשמתך אייה? אלא מובילות את המלאך אל נקודת ההתחלה, כפר הולדתו של הדובר השר, ומשם אל ציוני דרך שונים בחייו. רק בסוף השיר נמסרת התשובה לשאלה הראשונה, והדובר השר מספר היכן נמצאת נשמתו.

תבנית השאלות והתשובות הופכת לאמצעי אמנותי של השיר. באמצעותו חושף הדובר השר את עצמו.

"שוט בעולם, בקשנה, מלאכי!"

השימוש במלים "בני", ו"מלאכי", יוצרת אוירה של קרבה. רק באווירה של פניה נעימה של המלאך -  "בני" ותשובת הדובר השר – "מלאכי", יכולה להתקיים היחשפות פנימית של הדובר-השר.

מסלול מעופה של הנשמה מתחיל בימי ילדותו של הדובר השר. בבית הראשון מתאר הדובר השר את כפר הולדתו ואת הילד המשחק בכפר. הבית הראשון מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל כמו אקספוזיציה של סיפור. בחלק השני מתחילה ההתרחשות.

החלק הראשון של הבית הראשון הוא בעל תכונות של אקספוזיציה – תיאור מקום, זמן והצגת הדמויות. התיאור מתחיל באמצעות התמקדות – מהעולם הרחב מוביל אותנו הדובר אל כפר שאנן ומוגן. מצטיירת תמונה אידיאלית של כפר שלו, המוגן מכל צדדיו בחומת יערים. לעומת הכפר המוקף חומת יערים, השמים בלי גבול הם, ובאמצע השמים נמצאת העב היחידה. השמים בניגוד למיקוד הכפר בתוך חומת היערים, מציינת את היציאה למרחב.

מבחינת הזמן – תיאור הזמן הוא עונת הקיץ ומרכז היום – שמים כחולים נקיים, עם עב אחת.

העב יכולה להתפרש כסמל אהבה בלתי מושגת, העומדת לצד אהבות אחרות (כגון' אהבת הציפורת – אהבת הציפורת היא אהבה שמתגשמת, אך מתה בהתגשמותה)

העב דומה לילד, השוואה בין תכונת הילד לעב  מלמדת על כך

העב  - יחידה ולבנה וקטנה הילד – עזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם    - שניהם בודדים

העב – במרחבי הרקיע- שטח ללא גבולות הילד – כפר שאנן – שטח מוגבל, כפר מוקף יערים.

האני-השר מתאר את כמיהתו אל העב במלים, שיש להן גם משמעות של מוות: "ונפשו יצאה…"

אפשר לראות שאלה זו כמתייחסת לנפש. האם הנפש נמוגה, מתה? ואפשר לראותה כמתייחסת לעב: האם העב נמוגה? האני-השר אינו עונה ישירות על שאלה זו. יש כאן מעין התחמקות (אולי ממלאך המוות – לטענתם של מנחם פרי, ראובן קריץ יוסף האפרתי – חוקרי ספרות)

מה מסמלת יציאת הנפש אל העב הקטנה?

הפרידה המטאפורית של הנפש מהגוף משקפת את לבטי הדובר השר במשך חייו. והנפש לא נמוגה, בבית השני מספר הדובר-השר כיצד ניצלה נשמתו:

"גם שמש יש בעולם מלאכי!"

וכשהקרן מזדעזעת,  הנשמה צונחת ומשתקעת בדמעה, ניתן לראות בכך תיאור מטאפורי של הצער הראשון בלב הילד, של האבדה הראשונה. – נסתיימו ימי הילדות, ימי החיפוש, חיפוש הקשר עם הפרטים הקטנטנים, הרגעיים. את מקומם תפסו ימי הלימודים.

האם הדמעה, שנשרה לאחר המשבר, יבשה? התשובה היא : "לא, כי נשרה על דף גמרא קדושה", כאן אנו מוכנסים אל מחוז ילדות חדש, אל תקופת הלימודים, תקופה שבה מתאר הדובר-השר את הגמרא – גמרא זו שעירה ומעוכה ובכרסה שתי שערות של זקנו הלבן הצורה החיצונית מלמדת על יחסו של הנער לגמרא. בין הציציות הפסולות וטיפות החלב והשעווה, המלמדים על מסורת עתיקה של לימודים תיחנק הנשמה, שכן לימודים, שאין עימם הנאה, עלולים לחנוק את נפש הנער. תקופה זו אינה תקופה של אושר: "ובגמרא הזאת, במעי אותיות מתות, בדד פרפרה נשמתי" בבית המדרש מנותק ה"אני" מן החיים, האותיות לא מדברות אליו והוא חש תחושת מוות.

האם נשמתך נחנקה, מתה?, עונה הדובר-השר בשלילה. מן האותיות המתות יצר הדובר-השר את שיריו, האותיות המתות הפכו למקור לשירתו, עד כי "מתי עולם נזדעזעו", - מתי עולם כלומר, הספרים בארון הספרים, הם שנקראו לתחייה מחודשת, אך אפשר להסביר זאת גם כהזדעזעות של ספרי הקודש מן השימוש שעשה המשורר במלים הקדושות ובשפת הקודש, שהרי הפך שפה זו לשפת חול בשיריו.

בהמשך בא פירוט נושאי השירה:

יש בזה מעין סכום לשיר כולו ולשירתו בכלל. כלומר, כל חוויות ילדותו, חלומותיו ושאיפותיו פרצו אל תוך השירים. השיר מתאר את מקורות שירתו של המשורר. באמצעות הדיאלוג עם המלאך הוא מתאר את חוויות נעוריו הנסתרות, החל מן הכפר הקטן, דרך שדות שטופי שמש ופניני טל ועד עולם הגמרא, שהביא אליו טעם עתיק של אותיות מתות. כל אלו חברו יחד להיות המקורות מהם הוא שואב את שירתו. (ואכן רבים משיריו עוסקים בנושאים אלו) אך שיר אחד לא ידעה נשמתו – שיר עלומים ואהבה. אין ה"דובר" יכול לשיר, אלא על דברים שראה וחווה.  

חווית העדר האהבה - כאן בעצם מצוייה התשובה לשאלה הראשונה: "בני, נשמתך אייה?"

ובלילות הצנועים…

ב"קידוש לבנה" (נהוגה ביהדות בכל חודש) מתפללים ל"מלאות פגימת הלבנה, ושלא יהיה בה משום מיעוט". תפילה זו מטרתה למלא את הלבנה הפגומה. בזמן שכל העולם (הקהל) מתפלל על הלבנה, נשמתו אינה שותפה לתפילת הכלל, יש לה תפילה פרטית בה היא מבקשת למלא את פגימתה שלה, את המחסור באהבה, ואז יוכל להשלים בין גופו לנפשו. השיר, אם כך, נגמר בתפילה לאהבה. ה"אני" אינו מוכן למסור את נשמתו למלאך המוות, משום שעדיין לא זכה באהבה עלי אדמות ונפשו תובעת שחיסרון זה יתמלא בטרם תחזור לבוראה. אפשר ליחס שיר זה לקבוצת שירי האהבה, או לקבוצת שירים העוסקים בשירה ארס פואטית.

1. שיר לירי: נותן ביטוי לחוויות נפשיות אישיות של המשורר. עם זאת יש כאן גם אלמנט אפי – יסוד סיפורי – תולדות נפשו בתקופות חיים מסוימות.