בית בובות / הנריק איבסן

דוגמאות לשאלות ותשובות על המחזה (בכוונה להפוך לסיכום בהמשך):

<כחול>בחר בדיאלוג מרכזי מהמחזה המודרני שלמדת שבאמצעותו אפשר ללמוד על התכונות של 2 הדמויות שנוטלות בו חלק. כתוב בקצרה את הנאמר בדיאלוג והסבר מה הוא מלמד אונו על כל אחת מהדמויות.</כחול>

• בית הבובות – דיאלוג סיום.

• דמויות – הלמר ונורה

תוכן דיאלוג: הלמר מצהיר על אהבתו העזה לנורה – הדיאלוג בעצם מתחיל כאשר טורוולד אומר, בניסוח כזה או אחר: "לפעמים אני רוצה שתהי בסכנה איומה כדי שאוכל להציל אותך ולתת למענך את חיי" נורה רואה בזאת שעת כושר לשלוח את הלמר לקרוא את המכתב מקרוגסטאד. בזאת נגמר השלב הראשון של הדיאלוג – השלב בו הלמר מציג עמדה לפיה הוא מוכן, לכאורה, לקחת על עצמו את האחריות על צרתה של נורה. השלב השני מתחיל עם קריאת המכתב: הלמר מחליף את עורו (ובכך בעצם נהייה "שקרן וצבוע" – האשמה שהוא מפנה כלפי נורה) וטוען נורה הביאה עליו כליה, ובניגוד לשלב הראשון, מציג חוסר אהבה ומכנה את נורה "אישה מטומטמת" (בניגוד לגילויי החיבה המוגזמים בהתחלה) ובעוד נורה חושבת שזעזועו של הלמר יוביל לכך שהוא ייקח על עצמו את האשמה, מתחוור לה שהלמר למעשה לא יעשה את זה וה"נס" המיוחל לא יתרחש. בשלב זה מגיע המכתב השני ומתחיל השלב השלישי: קרוגסטאד מחזיר את שטר החוב והלמר קורא "ניצלתי!" וכשנורה שואלת מה איתה, הוא אומר "גם את, כמובן". הלמר לפתע, כאשר אין סכנה אמיתית מרחפת מעל לראשיהם, חוזר לדמותו האוהבת ומגינה מהשלב הראשון (ומכל אורך המחזה, לפני הדיאלוג) ובעוד נורה מתפכחת מהאשליה שהלמר ידאג לה הלמר לא מבין מדוע היא מתנהגת כך.

תכונות שאנו לומדים מהדיאלוג: הלמר: מגלים שהוא צבוע, חלש ואהבתו אל נורה תלויה בדבר. דמות הבעל האוהב והרצון להושיע הם בעצם הצגה, וכאשר מגיעה שעה לממש את אותן ההבטחות הלמר מתקפל ומתגלה כפחדן. אהבתו אל עצמו ודאגתו לכבודו ולמעמדו גדולים מכל דבר אחר. הלמר מתחזק את החיצוניות והתדמית, ללא קשר למה שהם אמורים לכסות – כלומר: חשוב לו יותר להראות כמו בעל אוהב ובעל משפחה יציבה מאשר להיות ככזה באמת.

<כחול>במחזות רבים העלילה מובילה לגילוי של אמת שלא הייתה ידועה לדמויות. מהי האמת שמתגלה במחזה שלמדת, כיצד היא מתגלה, ומהי השפעתה על דמות או על דמויות במחזה?</כחול>

במחזה "בית הבובות" העלילה מובילה לגילויו של סוד עמוק ,אותו החביאה נורה מפני הלמר במשך שנים, ועם גילויו נגמרים למעשה חיי הנישואין שלהם. לקראת סיומה של המערכה הראשונה, מגלה נורה לגברת לינדה - ולקהל - כי לפני מספר שנים חלה הלמר במחלה קשה, והדרך היחידה להצילו הייתה נסיעה לדרום, לאיטליה.

אודות נחיצות הנסיעה סיפרו הרופאים לנורה בלבד, והיא הציגה בפני הלמר את הנסיעה כבקשה לנופש, שכן אסור היה לו לדעת על חומרת מצבו. באותה התקופה מצבם הכלכלי של ההלמרים לא אפשר את הנסיעה, ונורה ידעה שהלמר יסרב לקחת הלוואה בכל תוקף (איבסן גם דואג לאפיין כך את הלמר כבר בתחילת המחזה - הוא נסער ברגע שמוזכרת המילה 'הלוואה' ומכריז בתוקף שהוא מתנגד לחיות תחת חובות). כדי לממן את הנסיעה, נורה לוקחת הלוואה ומציגה בפני הלמר את אביה בתור מקור הכסף. בשלב מאוחר יותר בעלילה, מתגלה כי חומרת המעשה של נורה רבה יותר, שכן לא די בכך שלקחה הלוואה מאחורי גבו של בעלה, אלא אף זייפה את חתימת אביה לצורך כך. בסוף המחזה, מתגלה המעשה בפני הלמר, במכתב שמגיע מהלווה - קרוגסטאד.

לגילוי האמת משמעות הרת גורל עבור בני הזוג, עמו מגיע הקץ לנישואיהם. הגילוי המפתיע גורר התלהמות של הלמר - כפי שמצופה מאדם שמגלה סוד שכזה - והוא פונה בהאשמות חדות וחריפות כלפי נורה. נורה מביעה חשש במהלך המחזה, שהלמר יקח את כל האשמה עליו, כדי להגן עליה ואילו מתגלה תמונה הפוכה - הוא מתנער מנורה, מהקשר איתה, מהשפעתה בבית והרעיון של פגיעה בכבודו, למען אהובתו, נראה לו מופרך לחלוטין. בעוד הלמר מתפרץ, מגיע מכתב שני מקרוגסטאד בו נמצא שטר החוב ומבטל למעשה את כל האיום שחג מעל בית הלמר.

מבחינת הלמר זהו תום הקונפליקט, והדברים יכולים לחזור לקדמותם ( עם שינויים קלים, יהיה עליו לגונן יותר על "הציפור השברירית" שלו ) אך מבחינת נורה גילוי הסוד, ותגובתו של הלמר, הובילו להארה והתפכחות. הלמר מתפאר בזכות שבסליחתו לנורה, והוא כלל לא מבין את המשמעות של הנאמר והנעשה באותם הרגעים. נורה צפתה שהגילוי יהיה מלווה ב"נס": שהלמר יקח על עצמו את האחריות לנעשה, יגן עליה מפני איומיו של קרוגסטאד, יבין אותה, ויסלח לה - כפי שלדעתה ראוי שיעשה גבר לאהובתו. המציאות, כאמור, מתגלה כשונה (ויש מקום להאמין שבתוככיה נורה השלתה את עצמה בציפיותיה) וגורמת לנורה להבין את יחסו של הלמר אליה. מאותו רגע, הוא מבחינתה בגדר 'זר'. היא מוכיחה אותו במפורש על יחסו אליה כאל חפץ, על חוסר ההערכה המשווע שלו כלפיה וכלפי יכולותיה, ובכלל על התנהלות חייהם.

מהרגע בו פוצחת נורה ב"שיחה הרצינית הראשונה" חל מהפך ביחסי הכוחות. נורה הופכת להיות הכוחנית ומבינת העניין, בעוד הלמר הופך להיות חלוש, תלוי נואשות בנורה, וחסר כל הבנה בנוגע למתרחש ולחטאו. הלמר מנסה לפייס את נורה, מכיוון שעבורו הכל כשורה משבוטל החוב, והיא מסרבת, ומתעקשת לבאר ולהסדיר את הסבך ביחסיהם. הלמר לא מבין במה היא רוצה לשוחח, והיא לוקחת את היוזמה וגוררת אותו לשיחה. חל שיוני של ממש בטון דיבורה, שמשקף לראשונה רצינות, והיא נחושה בדעתה לומר את דברה ולעזוב. כשהדיון מתפתח, הלמר מבין שהוא בעמדת נחיתות, ועובר לנסיונות שכנוע ותחינות, אל מול איתנותה של נורה. זהו ניגוד למצב המוצג בתחילת המחזה, כאשר הלמר הוא יציב ובעל עקרונות (חסכון בכסף, מתנגד להלוואה) בעוד נורה נאלצת לרקוד עבורו ו"להתחנן" לכסף.