שתי דוגמאות לדפוסי הגשמה של תנועות לאומיות באירופה במאה ה-19.

לפניכם שלוש דוגמאות למאבקים לאומיים: איטליה, גרמניה ויוון. לבגרות נדרש כיום ללמוד רק שניים מהם, ע"פ בחירתו של המורה המלמד.

איחוד גרמניה

בתחילת המאה ה – 19 הייתה גרמניה מפוצלת ליותר מ – 30 מדינות . אמנם , כל תושבי המדינות הללו דיברו גרמנית והיו בני העם הגרמני , אך בכל מדינה היה שלטון עצמאי . רעיונות הליברליזם והלאומיות הגיעו לגרמניה עם צבאות נפוליון , כשם שהגיעו לארצות אחרות באירופה, והביאו להקמתן של תנועות לאומיות . תנועות אלה, בדומה לתנועות המקבילות באיטליה , שאפו לאיחוד הארץ ולשחרורה מעול הכובש הזר. הגרמנים ראו את מאבקם נגד נפוליון (1813 – 1814) כ"מלחמת שחרור". החוויה הלאומית המשותפת הזאת נתנה משמעות עמוקה יותר למושג הכולל "גרמניה", אף שכאמור לא הייתה אז מדינה שנקראה כך. פיצולה של גרמניה היה נוח למעצמות הגדולות – בריטניה , צרפת, אוסטריה, ורוסיה, שחששו מפני גרמניה מאוחדת וחזקה. הפיצול היה נוח גם לשליטי המדינות הגרמניות הקטנות , שלא רצו לוותר על השליטה במדינותיהם. אמנם בעקבות קונגרס וינה הוקמה "הקונפדרציה הגרמנית" – ברית 36 מדינות דוברות גרמנית ובראשן אוסטריה שנועדה להבטיח שלום בין המדינות הגרמניות וסיוע הדדי במקרה של מלחמה מבחוץ . אך גרמניה שאחרי קונגרס וינה לא הייתה מדינה מאוחדת כלל וכלל. פיצולה של גרמניה למדינות קטנות עיכב את פיתוחה התעשייתי והכלכלי. בעלי העסקים דרשו לבטל את המכס ואת ההגבלות על הסחר בין מדינות גרמניה. ב – 1834 יזמה פרוסיה, הגדולה בממלכות גרמניה , את איחוד תעריפי המכס בין כל מדינות גרמניה, למעט אוסטריה. היה זה צעד חשוב לקראת איחוד גרמניה , אף שהוא נעשה מטעמים כלכליים, ולא מתוך כוונות לאומיות. במדינה מפוצלת זו הלכו וגאו הרגשות הלאומיים , ועימם התגבשה בהדרגה תחושה של זהות גרמנית . רבות מן התנועות הלאומיות שהתפתחו במאה ה – 19 התרפקו כאמור על העבר של עמן, האדירו אותו ואפילו המציאו לעצמם היסטוריה מפוארת. היו שחיפשו את שורשי התרבות הלאומית דווקא בתרבות העממית הכפרית. כך נולד הפולקלור- חקר התרבות העממית ("פולק" בגרמנית פירושו עם). חוקרי הפולקלור חיפשו ביטויים ל"רוח העם הגרמני" בסיפורי עם ובאמונות עממיות. הימים הסוערים של "אביב העמים" לא פסחו על גרמניה. שליטי מדינות רבות נאלצו להיכנע לדרישותיהם של הליברלים המתונים והבטיחו חוקות – במקומות מסוימים אפילו חוקות ליברליות. הם נאלצו אפילו להיענות לדרישה להקים אסיפה לאומית שבה יישבו נציגיהן של כל המדינות הגרמניות. ב – 18 במאי 1848 נפתחה בפרנקפורט האסיפה הלאומית הראשונה, שמטרתה הייתה ליצור מדינה לאומית גרמנית. לאחר ויכוחים סוערים החליטה האסיפה להציע את הכתר הגרמני למלך פרוסיה. ניסיון זה לאחד את גרמניה נכשל הן בגלל התנגדותם של האוסטרים לאיחוד גרמניה , והן בגלל סירובו של מלך פרוסיה, שאף שלח צבא לדיכוי התקוממויות שפרצו בבאדן, בבווריה ובסקסוניה. את המשימה של איחוד גרמניה השלים בסופו של דבר דווקא שליט שמרן , נציג מעמד האצולה של פרוסיה – אוטו פון ביסמרק. ביסמרק התמנה לקנצלר (ראש ממשלה) של פרוסיה ב – 1862, תחת מלכותו של וילהלם ה – 1, וכיהן בתפקידו עד 1890. הוא זלזל ברעיונות הליברליים והלאומיים, אך גם הוא , בדומה לליברלים ולדמוקרטים, שאף לאחד את גרמניה, בניגוד לליברלים ולדמוקרטים , הוא רצה שהאיחוד ייעשה "מלמעלה" , בהנהגתה של ממלכת פרוסיה , גרמניה מאוחדת, כך ידע , תוכל להיות למעצמה החזקה באירופה. אך בזירה המדינית היה גורם רב השפעה שהתנגד לאיחוד גרמניה – הקיסרות האוסטרית. ביסמרק החליט לנטרל את השפעתה של אוסטריה, ולשם כך לא היסס לפתוח במלחמה נגדה ב – 1866. בעזרת צבאו המאומן והמצויד הנחיל מפלה ניצחת לצבא אוסטריה. ניצחונו של ביסמרק אפשר לו לצרף שטחים נוספים לשלטון פרוסיה וחיזק עוד יותר את מעמדה של ממלכה זו. כאשר הקים ביסמרק ברית של מדינות צפון גרמניה, היה ברור שבראש הברית תעמוד פרוסיה. הפיתוח הכלכלי המהיר של פרוסיה חיזק גם את כוחה הצבאי. מסילות הברזל סייעו לגיוס חיילים ולהעברת נשק ואספקה , והתעשייה ייצרה נשק רב ובאיכות מעולה. רק מכשול גדול אחד עוד נותר בדרך לאיחודה המלא של גרמניה, צרפת של נפוליון ה – 3. צרפת החזיקה בשטחי אלזס ולורן, שהיו בעבר בשליטת גרמניה, חלק מתושביהם היו צרפתים וחלקם גרמנים. ב – 1870 נלחמה פרוסיה בצרפת, וצבאה הגיע עד פריז והטיל עליה מצור. צרפת נכנעה , ואלזס ולורן סופחו לגרמניה. טקס ההכתרה המפואר של וילהלם מלך פרוסיה לקיסר (הקייזר) הראשון של גרמניה המאוחדת נערך ב – 18 בינואר 1871 בארמון ורסאי שליד פריז. גרמניה הייתה לקיסרות מאוחדת תחת הנהגת פרוסיה . העובדה שטקס ההכתרה נערך דווקא בארמון ורסאי – ארמונם של מלכי צרפת בעבר – אותתה לעולם כי גרמניה היא מעתה המעצמה היבשתית החזקה ביותר באירופה.

• סיכום זה (גרמניה) נלקח מתוך אורט אביב בכתובת [1]

---

הלאומיות היוונית ואיחוד יוון

מי שלט?

אזור יוון היה במשך שנים רבות מרכז האימפריה הביזנטית, ששפתה הייתה יוונית והאמינה בדת הנוצרית. במאה ה15 השתלטו התורכים על שטחי האימפריה הביזנטית והקימו במקומה את האימפריה העות'מאנית. הדת באימפריה העות'מאנית הייתה האיסלם, והשליט שלה, הסולטן התורכי נתפס כמחליף של הנביא מוחמד. כך נשלטו היוונים שדתם נוצרית אורתודוכסית על ידי שלטון זר ששפתו ודתו שונות משלהם.

מטרות המאבק

היוונים דוכאו שנים רבות ע"י השלטון התורכי המוסלמי. על כן הם התקוממו ותבעו עצמאות מדינית על סמך רעיונות הנאורות הליברליים והדמוקרטיים של הגדרה עצמית וריבונות העם. על כך הם הוסיפו תפישת עולם רומנטית שהדגישה את מורשת העבר המפואר של יוון העתיקה. הלאומיות היוונית המודרנית , לטענת המתקוממים , היא היורשת החוקית של התרבות היוונית הקלאסית, של העולם העתיק המשמש בסיס לציוויליזציה המערבית.

הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק

בעקבות המצב ביוון , יוונים רבים היגרו אל ארצות אירופה, והקימו בהן קהילות ששמרו על קשר הדוק עם המולדת הישנה. הקהילות היווניות הושפעו מרעיונות ההשכלה והמהפכה הצרפתית והייתה בהן התעוררות לאומית. בסוף המאה ה -18, ובתחילת המאה ה -19 הקימו יוונים אגודות ששמו דגש על חיזוק התרבות היוונית ושפתה, וקראו לשחרור יונני מעול השלטון הזר. הגדולה שבאגדות אלה הוקמה באודסה שברוסיה , ובראש האגודה הזו עמד הנסיך אלכסנדר איפסילַנטי. במקביל הרוח הלאומית היוונית גברה ביוון , ע"י טיפוח מרכיבי הלאומיות היוונית.

השלבים העיקריים במאבק היווני

שלב א' – בשנת 1821 הוביל איפסילנטי כוח יווני מרוסיה אל תוך שטח האימפריה העותומאנית והכריז על מרד לאומי יווני. השלטון העותומאני דיכא מרד זה , אולם באותה עת פרץ מרד גם ביוון עצמה. כוחות גדולים של צבא תורכיה הביסו את המורדים תוך נקיטת פעולות ענישה קשות . בין היתר, הם הוציאו להורג את אנשי הכנסייה האורתודוכסית.
שלב ב'- תוצאות המרד ודיכויו האכזרי , עוררו את מעצמות אירופה (צרפת , בריטניה, רוסיה) לפעול כנגד התורכים ולסייע למורדים. צי אוניות משותף של מעצמות אלה היכה את הצי התורכי בקרב נַבַארינו. בעקבות קרב זה נאלץ הסולטן התורכי , מנהיג האימפריה העותומאנית, לוותר על שלטונו ביוון.

הגורמים המסייעים במאבק הלאומי היווני

א. הקשר של המהגרים היוונים עם מולדתם – היוונים אשר היגרו מיוון לא איבדו את הקשר עם מולדתם. הרצון שלהם לשנות את המציאות ביוון התאפשר הרבה בזכות העובדה שהם פעלו באין מפריע מחוץ ליוון. לכן הייתה בידם האפשרות להקים אגודות לאומיות יווניות אשר פעלו למען עצמאותה של יוון (כמו למשל אגודת אודסה ברוסיה).
ב. טיפוח התודעה הלאומית היוונית – במקביל לפעילות האגודות היווניות מחוץ ליוון, החלה התעוררות לאומית ביוון. התעוררות זו הייתה מבוססת על הגאווה במורשת התרבותית שהנחילה לתרבות המערב. הביטוי להתעוררות זו היה בשינוי השפה היוונית על ידי הוצאת מילים זרות וחינוך בבתי הספר לערכי התרבות היוונית העתיקה.
ג. התערבות המעצמות – התערבות המעצמות הייתה הגורם המכריע לקבלת העצמאות היוונית. התערבות זו נבעה מאינטרסים של בריטניה ורוסיה נגד התורכים ומאהדה שרכשה דעת הקהל באירופה למורדים היוונים.

הגורמים המעכבים במאבק הלאומי היווני

א. מחלוקות בקרב היוונים – במהלך המרד ולאחריו היו מחלוקות בין סיעות שונות בקרב היוונים. היה מאבק פנימי בין גורמים שונים כמו המהפכנים הקיצוניים מול מהפכנים מתונים, יושבי פנים הארץ מול ההרריים, איכרים מול סוחרים,חוסר אחדות בתוך המחנה הלוחם עד כדי מלחמת אחים קשה. הביטוי למחלוקת אחרי המרד היה המחלוקת באשר לשליט שישלוט ביוון. בעקבות מחלוקת זו החליטו המעצמות כי מוטב שישלוט בה שליט שאינו יווני . בשנת 1832 עלה לשלטון אוטו הראשון – מלך גרמני.
ב. מחלוקת בכנסיה האורתודוכסית- בכנסיה לא הייתה תמימות דעים באשר למרד כנגד התורכים. ראשי הכנסייה גינו את המרד והכריזו כי המורדים הם בוגדים, מכיוון שלרעיונות המהפכה הלאומית היו שורשים חילוניים. בניגוד להם, ראשי הדרגות הנמוכות של הכנסייה , בהיותם מושרשים בקרב בני העם, גילו רצון לתמוך בכל מאבק הבא לטובת העם.
ג. סיוע של מוחמד עלי שליט מצרים – מצרים בראשותו של מוחמד עלי סייעה לתורכים במאבקם מול היוונים. מוחמד עלי התנה את מעורבות ובכך שבנו איברהים יהיה שליש פלפונזוס (אזור ביוון). לאחר שקיבל הבטחה שכזו הוא פעל כנגד הצבא היווני השתלט על האי כרתים וכבש את פלפונזוס.
ד. צבא יווני לא מאורגן – כחלק מהמחלוקות שאפיינו את הצד היווני במאבק ניתן להוסיף מאפיין נוסף והוא הכוח הצבאי היווני. כוח זה היה כוח לא מיומן . הצבא היווני הורכב מחבורות של שודדים, שהאינטרס הפרטי שלהם הוא חזות הכול, וכן איכרים לא מיומנים מבחינה צבאית. הכוח הצבאי הזה ניחן בחוסר ארגון ומשמעת ולכן המרד היווני דוכא בהצלחה ע"י התורכים.

תוצאות המאבק

בועידת לונדון בשנת 1830 היוונים זכו בעצמאות לאומית והקימו את מדינת הלאום (HELLAS) . המדינה החדשה כללה רק חלק מהשטח שבו ישבו היוונים. במהלך חמישים השנים שלאחר מכן שוחררו שטחים נוספים . ממלכת יוון העצמאית הוקמה בשנת 1832 תחת שלטונו של אוטו הראשון.