סיכום - שנות ה30

סיכום זה זקוק לתיקוני עריכה. לפרטים ראה קטגוריה: סיכומים הדורשים תיקון

נא לא להוריד הודעה זו עד שיגמרו כל תיקוני העריכה בסיכום זה.

א. בניין הבית הלאומי בשנות ה-30 ויחסי יהודים, ערבים ובריטים

סיבות לעלייה החמישית ודרכי אירגונה:

עליית שנות השלושים היא העלייה החמישית במספר לארץ ישראל. העלייה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם ה-II באחד בספטמבר 1939. עלייה זו הייתה גדולה מאוד, ומנתה כ- 200,000 עולים, מחציתם מפולין ורבע מגרמניה. הקבוצה הבולטת שבהם הייתה קבוצת עולי גרמניה, הייקים, שעל שמם נקראת העלייה (עליית הייקים). העולים מגרמניה הגיעו לארץ לאחר עליית היטלר לשילטון בגרמניה. עלייה זו בלטה בעושרה, השכלתה ותרבותה.

הגורמים לעלייה החמישית

1. עליית הנאצים בגרמניה והשפעתם על מדינות מרכז אירופה
   ב-1933 עלה היטלר לשלטון והחל תהליך פגיעה ביהודים באמצעות חוקים גזעניים. יהודי גרמניה שנהנו עשרות שנים משוויון זכויות, והשתלבו בכל תחומי החיים מצאו עצמם מוחרמים, ונדחקו מחיי הכלכלה, החברה והתרבות. מרצים וסטודנטים הוצאו מהאוניברסיטאות, עובדי מדינה פוטרו, חנויות יהודיות הוחרמו ורבים נשארו ללא פרנסה. ב- 1938 סיפח היטלר את אוסטריה, דבר שהביא לפגיעה גם ב-200,00 יהודי אוסטריה, ולאחר-מכן גם ביהודי צ'כוסלובקיה המסופחת. כלפי היהודים נוהלה מדיניות של הגירה כפויה, ודבר זה אילץ את היהודים לחפש פיתרון התיישבותי אחר.
2. הסכם הטרנספר
   הסכם העברה, שנחתם בין הסוכנות היהודית (ע"י חיים ארלוזורוב) לממשלה הנאצית והשפיע על עלייתם של יהודי גרמניה לארץ. משמעותו של ההסכם הוא שיהודים שהתכוונו לעלות לארץ-ישראל הפקידו את כספם בחשבון של חברה יהודית שהוקמה בברלין. בכסף נקנו סחורות גרמניות שהועברו לארץ-ישראל ונמכרו בה. הכסף עבר לטובת המפקידים. הסכם זה שירת את הגרמנים שרצו להגביר את היצור התעשייתי שנפגע בשל החרם הכלכלי שהוטל על-ידי המערב בעקבות מלחמת העולם הראשונה. העלייה והסכם הטרנספר הביאו הון לארץ-ישראל,אשר שימש לפיתוח וצמיחת המשק העברי.
3. המשבר הכלכלי העולמי ב-1929
   נמשך לאורך שנות השלושים וסגירת שערי ההגירה של מדינות רבות שהגבילו את ההגירה אליהן מחשש לאבטלה של התושבים המקומיים, גרמה לכך שהיהודים לא יכלו להגר למדינות מערב אירופה או לארצות-הברית וכך נאלצו רבים לעלות לארץ-ישראל.

• לעלייה זו קשור מוסד "עליית הנוער". זהו רעיון של העלאת נוער יהודי מגרמניה להתיישבות חקלאית בקיבוצים ובמושבים. הנרייטה סולד לקחה את המפעל הזה תחת חסותה ועד 1939 עלו כ-5000 בני נוער בעזרת פרויקט זה. מפעל זה הציל אותם מהמלחמה שמאוחר יותר שררה באירופה וקירב אותם לרעיונות הציונות וההתיישבות.

ב. ביסוס הבית הלאומי היהודי בשנות ה-30 בתחומים התיישבות, כלכלה, ותרבות:

1. העלייה הבלתי לגאלית:

לאורך שנות ה-30 העפילו לארץ-ישראל כ- 25 אלף יהודים. ההעפלה התנהלה ללא גוף מרכזי שיפקח עלייה וירכז אותה. רק ב-1939 הקים ארגון "ההגנה" גוף מיוחד שיטפל בארגון ההעפלה מאירופה: "המוסד לעלייה ב". העלייה הבלתי לגאלית ברובה התקיימה לקראת סוף שנות ה-30. ההעפלה נתפסה כאחת מדרכי המאבק במדיניות הבריטית הנוקשה כלפי היישוב היהודי בארץ. הסיבות לעלייה הבלתי לגאלית:

1. צמצום רישיונות העלייה על-ידי השלטונות הבריטים, בעקבות נסיגתה של בריטניה מהתחייבותיה לתנועה הציונית.
2. ההחמרה במצבם של היהודים במזרח אירופה במרכזה והחשש מפני מלחמה באירופה.
3. הלחץ שבא מקיבוצי ההכשרה בפולין שהכשירו צעירים יהודים ציוניים לעלייה לארץ-ישראל.

דרכי העלייה וארגונה:

ההעפלה הראשונה הייתה ב-1934 באונייה "ולוס" ביוזמת ארגון "ההגנה". באונייה זו הגיעו כ-350 מעפילים חברי ה"חלוץ" מפולין. ניסיון נוסף להעלות יהודים מפולין באונייה זו נכשל, בשל חשיפה על-ידי הבריטים. באותה שנה (1934) ארגנה גם התנועה הרוויזיוניסטית העפלה של כ-100 מעפילים באונייה "אוניון". העלייה הבלתי לגאלית ברובה התקיימה בשנים 1937-1939. הארגונים "ההגנה", "החלוץ" והתנועה הרוויזיוניסטית במסגרת "אף-על-פי" וגורמים פרטיים הם שטיפלו בנושא ההעפלה. אוניות המעפילים יצאו מנמלים באיטליה, ביוון וברומניה. יעדי המעפילים היו יישובי עמק חפר, ערי החוף נתניה ואשקלון, והיישובים שפיים ואביחיל.

2. הצגת הישגי היישוב היהודי בתחום ההתיישבות:

יעדי ההתיישבות בשנות ה-30
חיזוקם והרחבתם של היישובים הקיימים, יצירת גושי התיישבות גדולים במקומות שונים ברחבי הארץ, חיזוקם של יישובים מרוחקים ממרכז הארץ (יישובי ספר), יצירת רצף טריטוריאלי בין יישובים והקמת יישובים חדשים כדי לעצב את גבולות המדינה שבדרך.

גידול היישוב העירוני:
רוב עולי העלייה החמישית התיישבו בערים תל-אביב, ירושלים וחיפה. ב- 1936 מנתה אוכלוסיית העיר תל-אביב כ- 130 אלף נפש. הקמת הנמל בעיר בשנת 1936 הביאה לתנופה בפיתוחה. העיר העברית הראשונה הפכה לעיר של תרבות ובילויים. העיר ירושלים התפתחה בקצב מהיר בעיקר בשל גידול אוכלוסייתה ותוכניות הפיתוח של שלטונות המנדט הבריטיים. אוכלוסיית העיר מנתה ב-1936 כ-75 אלף יהודים מתוך 125 אלף נפש. העיר חיפה אף היא התפתחה בקצב מהיר. הביטוי הגדול לפיתוחה של העיר היה חניכת הנמל ב- 1933. נמל חיפה היה לנמל חשוב שממנו יצאה סחורה מהארץ ונכנסה אליה. ב-1936 מנתה האוכלוסייה היהודית בחיפה כ-50 אלף נפש. ליד הנמל הוקמו בתי הזיקוק המפורסמים. העיר חיפה התפתחה כעיר תעשייתית.

• יישובי עמק חפר: ב- 1933 בוצעה רכישת קרקעות גדולה על-ידי יהושע חנקין לשם התיישבות. יותר מ- 20 יישובים הוקמו בעמק חפר, והם נועדו ליצור רצף טריטוריאלי-התיישבותי בין צפון השרון לדרום השרון. יישובים אלה שימשו חומת מגן מפני היישובים הערבים הסמוכים. עם היישובים שהוקמו נמנו הקיבוצים והמושבים כפר ויתקין, כפר חיים, גבעת חיים ועוד.

התיישבות האלף:
ב-1932 הוחל שימוש בתוכנית התיישבות של 1000 משפחות. מטרת התוכנית הייתה ליישב את המשפחות ביישובים בסמוך למושבות, כדי שישמשו חומת מגן ויספקו ביטחון למושבות. בסופו של דבר, בשל סיבות תקציביות יושבו רק כ- 450 משפחות בתשעה מושבים ובקיבוץ אחד. למשל, כפר ביל"ו וגבתון ליד רחובות, נטים ועודץ.

3. הצגת הישגי הישוב היהודי בתחום הכלכלה:

בשנות ה-30 התבססה התשתית הכלכלית של המשק היהודי בתחומים שונים.
חלה התפתחות משמעותית התחום התעשייה , הוקמו יותר מ-500 מפעלים חדשים, בניהם בתי-חרושת לנייר בעתלית, מפעל לטקסטיל "אתא", מפעל לברזל "להט", בית חרושת "דובק" לסיגריות, ועוד. מפעלים קיימים כמו "נשר" (מפעל ליצור מלט) ו"שמן" (מפעל ליצור שמן) הרחיבו את פעילותם. העולים מגרמניה פתחו מספר בנקים, שסיפקו אשראי ליזמים ולמספר פרוייקטים. התפתחות כלכלית זו התאפשרה הודות להגעתם של עולים משכילים מגרמניה, בעלי ידע וניסיון בתחומים רבים, והודות להון שהביאו עימם, שהושקע בתעשייה ובחקלאות. עולים רבים מגרמניה אף השתלבו בענף הבנייה,והביאו לתנופה בענף זה. ההתפתחות הכלכלית של תחילת שנות ה-30 התאפשרה גם הודות למדיניות כלכלית מסייעת של שלטונות המנדט. ממשלת המנדט יזמה פרויקטים ציבוריים רבים כגון סלילת כבישים, הקמת מפעלים, הקמת מבני ציבור, ועוד, שבהם הועסקו פועלים יהודיים רבים.

4. הצגת היישגי הישוב היהודי בתחום החינוך והתרבות:

מוסדות להשכלה גבוה:

במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים חלה התפתחות גדולה. אל המוסדות הללו התקבלו אנשי רוח ומדע ואקדמאים מתחום המקצועות החופשים שהגיעו לארץ מגרמניה במסגרת העלייה החמישית. השתלבותם במוסדות ההשכלה הגבוהה העלתה את רמת הלימוד והמחקר במוסדות.

התזמורת הפילהרמונית:

בשנות ה-30 הקימו את התזמורת הפילהרמונית מוזיקאים ואמנים בני העלייה החמישית שעלו מגרמניה.

תאטרון:

התאטראות "הבימה" ו"האוהל" שהוקמו בשנות ה-20 העלו הצגות לפני קהל חובב תאטרון.

ג. המרד הערבי:

1. הסיבות למרד:

1. חולשת המעצמה הבריטית באירופה
   בשנת 1935 התנהלה מלחמה בין איטליה לאתיופיה, שהסתיימה בכשלונה של אתיופיה. הבריטים תמכו באיתיופיה אך לא עזרו להם ואילו כלפי איטליה היו פייסנים. הערבים ראו בכך חולשה של בריטניה והאמינו שיש להם סיכוי להשיג את רצונם בארץ.< בנוסף,התחזקותו של היטלר מול חולשתן של בריטניה וצרפת עודדה את הערבים שקיוו שאויבי בריטניה הדוגלים באנטישמיות יעזרו להם במאבק נגד הבריטים בארץ, ויסייעו להם להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל.
2. עצמאותן של מדינות-ערב השכנות
   מדינות ערביות שכנות לארץ-ישראל, כמו עיראק, סוריה, מצרים ולבנון, קיבלו עצמאות. כל עוד מדינות ערב היו תחת שלטון זר, המאבק על ארץ-ישראל נתפס בעיני ערביי ארץ-ישראל כמאבק כלל ערבי. לאחר מתן עצמאות למדינות ערב השכנות, חששו ערביי ארץ-ישראל שמדינות ערב לא תעזורנה להם להקים מדינה ערבית בארץ-ישראל, ולכן החליטו למרוד על מנת לעודד אותן לתמוך בהם.
3. התחזקות היישוב היהודי בארץ
   בשנים 1933-1936 גדל מספר היהודים בארץ ל-400,000 והם היוו כ- 31% מכלל האוכלוסייה הארץ. היישוב היהודי התבסס מבחינה כלכלית ובכך הפך לאיום על ערביי ארץ-ישראל. הערבים חששו שיווצר רוב יהודי בארץ, שהציבור הערבי ינושל מעבודתו ומגזילת אדמתיהם.
4. ביטול התוכנית להקים בארץ-ישראל מועצה מחוקקת
   הנציב הבריטי בארץ, ארתור ווקופ, הציע להקים מועצה מחוקקת שתכלול 11 נציגים מוסלמים,7 יהודים,3 נוצרים ו-5 פקידים מטעם השלטון. ההצעה לא התקבלה בפרלמנט הבריטי, מהחשש שמדינות אחרות בשליטת בריטניה ידרשו גם מועצות.
5. התחזקות התנועה הלאומית הערבית
   מאורעות תרפ"ט חיזקו את מעמדו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. בשנות ה-30 חלה הקצנה בקרב צעירים קיצוניים יחסית ל"זקני העדה" שנהגו במתינות יחסית. "אגרת מקדונלד" גרמה לרבים בתנועה הערבית-לאומית לראות באנגלים אוייבים, וב-1932 קמה מפלגת "העצמאות", שדרשה עצמאות לפלסטין הערבית, עודדה את הערבים לא להכנע לפשרות ולפתוח במרד.

2. דפוסי המאבק של הערבים כלפי הבריטים וכלפי היהודים:

הערבים פתחו במאבק צבאי, שמטרתו הייתה לחסל את התוכנית להקים בארץ מדינה יהודית. ב-19 באפריל 1936 החלו התקפות ורציחות יהודים ביפו. 9 יהודים נהרגו ו-54 נפצעו. המהומות פשטו בכל הארץ ונמשכו 3 שנים. כשבוע לאחר פרוץ המהומות נערך כינוס חירום ערבי בו הוקם "הוועד הערבי העליון" בראשותו של חאג' אמין אל חוסייני ובו הוחלט על שביתה כללית עד שימלאו את דרישות הערבים:

1. הפסקה כללית של העלייה היהודית לארץ-ישראל.
2. איסור מכירת קרקעות ליהודים.
3. הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי של האוכלוסייה בארץ.

השביתה נמשכה 175 יום ונועדה לפגוע ביישוב היהודי שהיה תלוי במשק הערבי. סוחרים ובעלי מלאכה סגרו את חנויותיהם, ואספקת מזון ומוצרי חקלאות ליהודים נפסקה. פועלים ערבים לא התייצבו לעבודה אצל היהודים ונמל יפו הושבת. במקביל נמשכו הפרעות ביהודים. בשנה הראשונה של המרד נהרגו 91 יהודים וכ-400 נפצעו. מאות בתים פרטיים ובתי מלאכה נהרסו, והושמדו עצים וגידולים חקלאיים רבים. למרות זאת, המשיכו הבריטים לתת רשיונות עלייה ליהודים בעקבות זאת החלו הערבים להתקיף מוסדות בריטים בארץ (תחנות משטרה) וירו בשוטרים ובחיילים בריטים. המרד הערבי ידוע "מאורעות תרצ"ו-1936.

ד.היערכות היישוב היהודי בשנים 1939-1936

בתחום הכלכלי:

החרם הכלכלי שהטילו הערבים על היישוב היהודי אילץ אותם להתמודד מול איום זה. כאשר הושבת נמל יפו על-ידי הערבים הופעל לחץ על השלטונות הבריטים לתת רשיון לנמל עברי, ואכן, במאי 1936 נפתח נמל תל אביב, שהיה מסוגל לקלוט אוניות שהביאו מטענים ולהוציא משלוחים לייצוא. בנמל חיפה נמנעה השביתה הודות למאות יהודים שעבדו בנמל, ובינהם חברים מהקיבוצים באזור. העצמאות הכלכלית של המשק היהודי באה לידי ביטוי בקטיף פרי הדר בו תפסו היהודים את מקומם של הערבים. כמו כן, גם בבנין ובמפעלי תעשיה מלאו היהודים את תפקידי הערבים ששבתו.
שטחי העיבוד החקלאי הורחבו, חל גידול משמעותי בתוצרות הלול, באספקת החלב ומוצריו ובירקות. נהגים יהודים תפסו את מקום הערבים בתחבורה הציבורית ואכן עקרון העבודה היהודית הוגשם בתקופה זו, והאבטלה היהודית פסקה. היישוב הקים את קרן "כופר היישוב" מכספי מגבית בטחון, שבעזרתה נאסף כסף למימון פעולות הבטחון היהודיות, לאור ההוצאות הרבות ומכיוון שתרומות היהודים בתפוצות לא הספיקו להגנה. המשק היהודי הצליח לשרוד ואף התפתח ושגשג, ושנות העלייה החמישית כונו "תקופת הזוהר של היישוב היהודי בארץ".

בתחום ההתישבות:

1. תקופת המרד הערבי הביאה את קק"ל לרכוש קרקעות רבות. רבים מן הערבים ביקשו למכור את קרקעותיהם בשל מחסור כלכלי; מחירן של הקרקעות ירד וקק"ל ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות קרקעות בזול, וליצור עובדות בשטח (כדי ליצור רצף התישבותי ושלא יהיו חלק מהמדינה הערבית). לכן, נרכשו קרקעות בצפון ובאזורים אסטרטגים.
2. התיישבות חומה ומגדל (1936 עד 1939). לאור המאורעות שגרמו סכנה למפעל ההתישבותי ודרישת הערבים החוזרת לאסור עלייה, קניית קרקעות והתיישבות יהודית הוקמו בשנים 1936 - 1939 כ-50 יישובים חדשים, רובם קיבוצים.

התנופה קשורה במספר גורמים:

1. במישור הפוליטי: ועדת פיל והמלצתה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות הביאה להקמת יישובים רבים בכל חלקי ארץ-ישראל כדי לקבוע עובדות בשטח ולאבטח אותן.
2. במישור הצבאי: מטרת היישובים הייתה לבלום את פעולות הכנופיות הערביות במרד הערבי.
3. במישור ההתיישבותי: נועדו היישובים ליישב את האדמות שנרכשו על-ידי יהודים ואף לשפר את הרצף הטריטוריאלי בין ההתיישבויות השונות.

אופי ההתישבות:

קבוצה של קיבוץ או מושב רכזה את המבנים שבעזרתם ניתן להקים ישוב במשך יום אחד, בבוקר הם עלו למקום המסומן, מקמו את החומות עם חצץ מסביב לחצר, באמצע החצר נבנה מגדל שמירה ועליו זרקור ובפינות החצר הוכשרו פינות ירי להגנה. שיאה של ההתיישבות הייתה העלייה לחניתה. בהקמת היישובים לקחו חלק חברי ההגנה, הנוער הציוני, הקיבוץ הדתי, קק"ל, הקיבוץ הארצי ועוד.

תרומתם של יישובי חומה ומגדל:

1. ישובים אלה השתלבו במערך הבטחוני של ארגון ההגנה במאבק נגד הכנופיות הערביות. הם שימשו מעין בסיסים צבאיים ששלבו עבודת האדמה והשמירה.
2. ישוביי חומה ומגדל יצרו רצף התיישבותי חשוב בבקעת הירדן לבין עמק בית-שאן, בין השפלה לבין הנגב הצפוני.
3. ישובים אלו הוכיחו כי ההתיישבות היא שקובעת את גבולות הארץ.

בתחום הבטחוני:

בתקופת המרד הערבי התעורר וויכוח בין "ההגנה" לבין "האצ"ל"(שהתפלג מההגנה ב-1931) על הדרך שבה יש להגיב על האיום הערבי. ההגנה החליטה לנקוט במדיניות של הבלגה שמשמעותה שהיהודים לא יגיבו במעשי אלימות ללא הבחנה כי אם יעשו כל מאמץ לפגוע רק באשמים. הסיבה לכך הייתה שלא נראה בעיני הבריטים כטרוריסטים כמו הערבים, בנוסף חשבו שעלינו להיות מוסריים במאבקינו. לעומת "ההגנה" טענו "האצ"ל" כי יש לנקוט במדיניות של התקפה, כיוון שההבלגה מבטאת חולשה, מתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית ומרגילה את הבריטים לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה ולכן יש לתמוך בטרור מול טרור ובפעולות תגמול לערבים. במסגרת המרד הוקמו זרועות ההגנה, חלקן לגאליות (חוקיות) באישור הבריטים וחלקן לא לגליות (לא חוקיות).

הגופים הלגליים היו:

1. הנוטרים: כח משטרה יהודי שפעל באישור המנדט ובתקופת סוף המרד הגיע לכ-22,000 שוטרים עיבריים. הם היו נתונים למרות הבריטים אך הופעלו על-ידי ההגנה ובזכותם קיבלו היהודים בטחון עצמי רב יותר. המורל ביישוב עלה, ושיטות הלוחמה הבריטיות שלפיהם אומנו הועברו להגנה.
2. פלוגות הלילה של וינגייט: קמו ב-1938 כאשר מצב הבטחון הלך והתערער. יוזם הרעיון של הקמת יחידות צבא בריטיות-יהודיות היה וינגייט, איש צבא הרפתקן שהגיע לארץ מאנגליה כקצין מודיעין, והתעניין בבעית ההגנה של היהודים. הוא הגיע למסקנה שהברטים אינם יוצאים בלילות לעזרת היישובים על מנת ללחום בכנופיות ערביות תוך ניצול החשיכה להתקפות פתע. ביולי 1939 פורקו פלוגות הלילה, ווינגייט הודח מתפקידו בשל קשריו ההדוקים עם היהודים. חשיבותם של פלוגות הלילה היו לא רק בחיסול כנופיות, אם כי בכך שלימדו את מפקדי ההגנה שיטות לחימה חדשות, את חשיבות הניידות, ההפתעה, ההטעייה ולוחמת לילה שאומצה על-ידי ההגנה בעתיד.

הגופים הלא לגליים היו:

1. הנודדת: בקיץ 1936 הקים יצחק שדה, מראשוני ההגנה, ועוד מספר צעירים את ארגון הנודדת. אנשי הפלוגה יצאו מחוץ לגדרות היישובים כדי להפגש עם האוייב בשדה ולהפתיע אותו בהתקפה לא צפויה. גישה חדשה זו, מטרתה להרחיק את הסכנה מהיישוב ולקדם את פני הערבים לפני כניסתם ליישוב היהודי. חשיבותה בכך שלראשונה נקטו היהודים יוזמה ועברו מקרבות הגנתיים לקרבות התקפיים ניידים.
2. פלוגות השדה (פו"ש): בסוף 1937 החליטה מפקדת ההגנה להקים את פלוגת השדה, יחידה גדולה שתפעל בהיקף ארצי על-ידי המפקדה הארצית של ההגנה, כך שהיוזמה להתקפה עברה מהערבים להיהודים. בין תפקידיהם לעזור ליישובים ולאזורים נתקפים, לקדם את פני האויב, לרדוף את האויב ולערוך פעולות מיוחדות. הם הקימו מארבים נגד חוליות ערביות, פשטו לכפרים וסייעו לכנופיות ,חדרו לשטח האויב והטילו פחד על הערבים.

מדיניות בריטניה לנוכח המאורעות

בתחילת המאורעות התגובה הבריטית הייתה מתונה. הנציב ארתור ווקט נקט יד רכה כלפי המתפרעים, בתקווה שהעניינים ירגעו, ובשל החשש שתגובה קשה מצד הבריטים תביא להקצנת האירועים. רק לאחר שהגיע לארץ קצין צבא עיראקי שעמד בראש כח המתנדבים (קאוקג'י), הגיבו הבריטים ביד קשה. כמו כן, הענישו כל מי שנתן עזרה לפורעים. עם פרוץ השלב השני של המרד הערבי, לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל שלחו הבריטים תגבורת צבאית לארץ ונקטו ביד קשה כלפי המורדים (עונשים,הגליות והוצאות להורד). לאחר רצח המושל הבריטי בגליל יצאה מלונדון פקודה לאסור את חברי הועד הערבי העליון ואת חברי המועצה המוסלמית העליונה, כולל חאג' אמין אל חוסייני. הבריטים נעזרו ביישוב היהודי מבחינה צבאית וכלכלית ע"י גיוס יהודים לכוחות שיטור, הנוטרים, משטרת היישובים העבריים, הקמת פלוגות הלילה של וינגייט והקמת גדר הצפון.

ועדת פיל:

על רקע המרד הערבי ומצבה הבינלאומי של בריטניה בסוף שנות ה-30, חיפשה בריטניה פתרון מדיני לשאלת ארץ-ישראל. בסוף 1936 נשלחה לארץ ועדה מלכותית שבראשה הלורד פיל, מדינאי בריטי בכיר, במטרה לבדוק את הגורמים לפרוץ המרד הערבי והמהומות בארץ, לבדוק כיצד בריטניה מבצעת את התחייבותה במנדט ביחס ליהודים ולערבים ולהמליץ על פתרונות שימנעו פרעות בעתיד.

מסקנות ועדת פיל:

1. הפער שקיים בין יהודים לערבים לא מאפשר הקמת בית לאומי משותף. המנדט הבריטי נכשל משום שאינו יכול לרצות את היהודים ואת הערבים ובשלב זה אין סיכוי לשלום בין העמים. הוועדה ממליצה לסיים את שלטון המנדט בארץ.
2. יש לחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולאזור שיהיה נתון לשליטה בריטית. המדינה היהודית תכלול כ-17% משטח ארץ-ישראל. היא תכלול את שפלת החוף מבאר–טוביה בדרום עד עתלית בצפון, את עמק יזראל, עמק בית-שאן ואת אזור הגליל. המדינה הערבית תכלול את רוב שטח הארץ, הרי השומרון, הרי יהודה והנגב. האזור בשליטת הבריטים יכלול את ירושלים, בית-לחם ואזור הכולל את שדה התעופה בלוד ובנמל יפו.
3. בתקופת המעבר עד להקמתן של שתי המדינות יוקפא בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. היהודים יורשו לרכוש קרקעות רק בשטח המיועד למדינה היהודית ובמשך 5 שנים יותר רק ל-12 אלף יהודים בשנה לעלות לארץ-ישראל על-פי כושר הקליטה הכלכלי של המדינה היהודית.
4. המדינה היהודית תשלם למדינה הערבית פיצוי קבוע מדי שנה, מפני שבתחום המדינה היהודית יכללו הקרקעות הפוריות ביותר בארץ-ישראל, והיות ובתחום המדינה היהודית יכלל מיעוט ערבי גדול, יש לבצע העברת אוכלוסייה מהמדינה היהודית למדינה ערבית.

תגובות הערבים למסקנות ועדת פיל:

1. המופתי חאג' אמין אל חוסייני דחה את תוכנית החלוקה ומדינות ערב גיבו את עמדתו. ערביי ארץ-ישראל דרשו פעם נוספת לעצור את בניין הבית הלאומי ע"י הפסקת העלייה היהודית ואיסור רכישת קרקעות ע"י יהודים בארץ.
2. הערבים דרשו הקמת מדינה ערבית בלבד בארץ-ישראל. הביטוי העיקרי להתנגדות הערבים לתוכנית החלוקה היה חידוש המרד הערבי בצורה אלימה ביותר תוך ביצוע פעולות נגד מתקנים צבאיים בריטיים ונסיונות חבלה בקו צינור הנפט, ובנוסף רצח המושל הבריטי בגליל.

תגובת היהודים למסקנות ועדת פיל:

התומכים בתוכנית ונימוקיהם:

1. בראש התומכים עמדו דוקטור חיים ויצמן ודוד בן-גוריון אשר טענו כי למרות הסכנות הבטחוניות הצפויות למדינה היהודית, זהו הרע המיעוטו, בתוכנית יש פתח עתידי שבו יקבלו היהודים שטחיים גדולים יותר. גישה זו של בניית המדינה בהדרגה מנוסחת היטב במשפטו של בן-גוריון: "עוד עז ועוד דונם".
2. בריטניה מאפשרת את הקמת המדינה היהודית ועל-כן תתמוך בה ותסייע לה מבחינה כלכלית ובטחונית ולכן אין להחמיץ הזדמנות היסטורית זו.
3. תכנית החלוקה מאפשרת עלייה גדולה שתביא להצלת יהדות אירופה מפני רדיפות והתעללויות.

המתנגדים לתוכנית החלוקה ונימוקיהם:

1. מחנה הפועלים ובהם גולדה מאיר, טענו כי המדינה היהודית ע"פ תכנית החלוקה קטנה, ולא תאפשר את גידולו של היישוב היהודי. בנוסף גבולותיה מסכנים את עצם קיומו של היישוב היהודי הן משום שהמדינה נמצאת באזור השפלה והערבים שולטים באיזור ההר, והן משום משום שבשטח המדינה לא נכללים מקורות המים של הארץ.
2. במחנה האזרחי ובהם הרביזיוניסטים דחו את תכנית החלוקה ותובעו בית לאומי יהודי משני עברי הירדן בא"י - כפי שז'בוטינסקי ניסח זאת: "שתי גדות לירדן - זאת שלנו וזאת גם כן".

ההחלטה הרישמית של התנועה הציונית:

ההחלטה הרשמית התקבלה בקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס ב-1937 ובו נטען כי תכנית החלוקה סותרת את כתב המנדט ואת הצהרת בלפור שבהם קיימת העדפה ברורה ליהודים, והתוכנית גם פוגעת בעלייה והתיישבות היהודית בארץ.

הספר הלבן השלישי 1939(הספר הלבן של מקדונלד):

לאור כשלון נסיונותיה של בריטניה לפשר בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, החליטה הבריטניה לבטל את החלטות ועדת פיל ולשנות את מדיניותה בארץ-ישראל.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) הגיעו הבריטים למסקנה שתמיכתם בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל עלולה להביא להתקוממות העולם הערבי ולתמיכתו בגרמניה הנאצית, ולכן ביקשה בריטניה לפייס את ערביי ארץ-ישראל והמזרח התיכון ולבטל את התחייבותיה ליהודים עם פרסום הספר הלבן השלישי.

סעיפי הספר הלבן השלישי של מקדונלד:

1. לא תיהיה תוכנית חלוקה על ארץ-ישראל. תוך 10 שנים תוקם מדינה שתיהיה משותפת ליהודים ולערבים. אופיה של המדינה יקבע על בסיס הרוב החי בארץ במהלך 10 השנים, עד הקמת המדינה ישלטו הבריטים בארץ.
2. מכסת העולים היהודית במשך 5 בשנים הבאות תהיה 75 אלף יהודים בלבד. בתום תקופה זו תופסק העלייה לחלוטין, ותותנה בהסכמת הרוב הערבי.
3. רכישת קרקעות על-ידי היהודים תוגבל, וההתישבות היהודית תוגבל לאזורים מסויימים.

משמעותו של הספר הלבן השלישי:

הספר הלבן השלישי ביטל למעשה את התחייבותה של בריטניה לרעיון הציוני מפני שהוא מציג נסיגה מוחלטת של בריטניה מהצהרת בלפור ומכתב המנדט. הספר מבטל את רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל מפני שהוא סולל את הדרך להקמת מדינה ערבית על שטחה של ארץ-ישראל ולהפיכתו של היישוב היהודי למיעוט שיכול להמשיך ולהתיישב על שטח מוגבל מאוד שהיווה כ-5% מכלל הארץ.

ו.המציאות הקולוניאלית בארצות המזה"ת וצפון אפריקה.

חדירת הקולוניאליזם האירופאי:

השלטון הקולוניאלי בארצות המזה"ת ובארצות צפון אפריקה החל את צעדיו במהלך המאה ב-19.
צעדים אלה הלכו והתגברו עם התדרדרות האימפריה העותומניץ שהגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-20.
בסיומה של מלחמה העולם הראשונה נשלטו מרבית הארצות המזרה"ת וצפון אפריקה על ידי שלוש המעצמאות הקולוניאליות-צרפת,בריטניה ואיטליה.
התהליכים שעברו האוכלוסיות בארצות אלו היו שונים ממקום למקום

והושפעו ממספר גורמים:
1)אופי ההשתלטות של המדינה או הדרך שבה נכבשה.
2)מעמדה המדיני של הארץ-סיפוח,מנדט או חסות.
3)חשיבות האזור בעיני המעצמה הקולוניאלית.
4)גודלו וחוזקו של המיעוט הקולוניאלי(המתיישבים) מול האוכלוסיה המקומית ותגובתה.

המעצמאות הקולוניאליות ושטחי שילטונן:

צרפת-כבשה בהדרגה את ארצות צפון אפריקה.
אלג'יריה נכבשה ראשונה ב-1830,והפכה לחלק מצרפת כלומר לקולוניה(מושבה)צרפתית.
תוניסיה נכבשה מידי השליט המקומי אשר היה תחת חסות האימפריה העותומנית בשנת 1881,והונהג בה משטר של חסות צרפתי.
מרוקו נכבשה בשנת 1912 על-ידי הצרפתים והפכה אף היא למדינת חסות צרפתי.
בסוריה הונהג מנדט צרפתי,שהוענק לצרפת על-ידי חבר הלאומים,בהסכמי סאן רמו ב-1920,אך למעשה הונהג שם משטר קולוניאלי שדיכא כל התארגנות מקומית.
בלבנון הונהג מנדט צרפתי כמו בסוריה.
בריטניה-המעצמה הקולוניאלית הגדולה ביותר במזה"ת.
בריטניה פרשה את חסותה על עירק,א"י,עדן,מצרים והירדן.
מצרים כנבשה בשנת 1882.
בשנות ה-20 שלטו הבריטים במצרים תוך מתן סמכויות נרחבות למצרים,ובלי להתערב באופן ישיר בניהול המדינה.
ב-1922 הכריזה בריטניה כי היא מכירה בעצמאותה של מצרים תוך שמירה על אינטרסים בריטים חיוניים.
ב-1936 נחתם חוזה העצמאות מול בריטניה.
עיראק הבריטים קיבלו מנדט על עיראק ב-1920 במסגרת הסכמי סאן-רמו.
לפני כן הייתה עיראק נתונה תחת שלטונה הישיר של האימפריה העותומנית.
ב-1922 נתחם בין בריטניה לעיראק הסכם המבטיח עצמאות,אולם רק ב-1930 נחתם חוזה המעניק לעיראק עצמאות מלאה.
עדן נכבשה על-ידי הבריטים כבר ב-1839 ,והייתה תחת שלטום בריטי ישיר.
איטליה-הייתה מדינה קולוניאלית חדשה יחסית.
היא הצליחה להשתלט רק על לוב ב-1911.
לוב סופחה לאיטליה והפכה למושבה איטלקית.
החל משנת 1922 השלטון הפאשיסטי הנהיג בה משטר פיקוח חמור.
בשנת 1943 נכבשה לוב מידי האיטלקים על-ידי בריטניה,אשר שלטה בה עד 1951.
מדינות עצמאיות-שלוש מדינות במזה"ת לא היו נתונות תחת שלטון קלוניאלי: תוריכה-בסוף מלחמת העולם הראשונה האיפמריה העותומנית,התפרקה ובוטל בה מוסד הסולטנות הוכרז ב-1922 על הקמת רפובליקה תוכרית ובשנת 1923 היא הפכה למדינה עצמאית.
איראן-הייתה עצמאית החל מ-1925,והיה בה משטר מלוכני שבראשותו של השאשה האיראני.
תימן- מהמאה ה-16 ועד לשנת 1872 הייתה תימן שייכת רשמית לאימפריה העותומנית,אך בפועל הייתה נתונה לשליטת אדונים מקומיים.
בין השנים 1872-1918 הייתה תימן נתונה תחת שליטה ישירה של האימפריה העותומנית זאת במספרת"הכיבוש העותומני השני".
בשנת 1905 הטיל האימאם יחיא,שליט תימן,מצור על תנעא והצליח להקים ממלכה עצמאית מאוחדת בתימן.
עם פירוק האימפריה העותומנית בתום מלחמת העולם הראשונה זכתה תימן לעצמאות מוחלטת.

הבדלים עיקריים בים דפוסי הקולוניאליזם הצרפתי לקולוניאליזם הבריטי: 1)בריטניה שלטה בעיקר במזרח-התיכון(היה לה רצף טריטוריאלי מהים התיכון ועד הודו בנוסף לשליטה על עדן ומצרים),בעוד שעיקר השליטה הצרפתית הייתה בצפון אפריקה(המגרב).
צרפת שלטה גם בסוריה ובלבנון,אותן השיגה לא באמצעות כיבוש,אלא בתוקף הסכמים בינלאומיים.
2)הקולוניאליזם הצרפתי היה מונחה על-ישי תפיסה של מעורבת ישירה בחיי האוכלוסיה המקומית ובניסיון להנחיל את התרבות הצרפתית לחברה המקומית.
הצרפתיים ראו בכך מעין שליחות תרבותית ובמסגרת תפיסתם זו הקימו בארצות הקולוניאליות בתי-ספר צרפתיים ומוסדות תרבות צרפתיים.
לעומת זאת הקולוניאליזם הבריטי מידת המעורבות לא הייתה ישירה ועמוקה כמו זו של הצרפתים.
הבריטים נמנעו בדרך-כלל מניהול ישיר של המדינה,למעט השליטה על עיניינים הנוגעים לשמירה על האינטרסים האימפריאליים הצבאיים והכלכליים.
בקולוניאליזם הבריטי ניתנו יותר סמכויות לתושבי המקום,ובחלק מן המקרים הובטחה עצמאות,היינו,הקולוניאליזם הבריטי ניתפס כזמני.
בנוסף-לכך,היה ניסיון לדיאלוג עם התנועות הלאומיות המקומיות.
3)דפוסי השליטה הצרפתי היה בעיקר סיפוח מלא של המדינה,או פרוטרטוראט-שלטון חסות עם פיקוח מחמיר ומעורבות ישירה בניהול הארץ.
גם בארצות בהן שהוטל מנדט צרפתי שלושת דפוסי השליטה האופיינים לקולוניאליזם הבריטי היו:1.
הסתמכות על שושלות המקומיות(כמו בירדן ובערב הסעודית).
2.
מנדט בריטי(כמו בארץ-שיראל.
3,סיוע לאוכלוסייה המקומית בניהול תוך מתן הבטחה לעצמאות(כמו מצרים ועיראק) 4)הצרפתים ראו במושבות שלהם חלק בלתי נפרד מצרפת והקימו שם התיישבות קולוניאלית גדולה(בעיקר באלגירה,מעט בתוניסיה),בעוד שבמסגרת הקולוניאליזם הבריטי לא הייתה התישבות קולוניאלית,למעט משפחותהם של אנשי הצבא ומנהל הבכירים.
לסיכום,ניתן לומר שהקולוניאליזם הצרפתי היה ישיר יותר מזה הבריטי והוא הותיר את חותמו על תרבות המקומית,בעוד שהקולוניאליזם הבריטי הותיר את חותמו בעיקר על המנהל ועל מוסדות המדינה.
הקולוניאליזם האיטלקי-דפוס השליטה בלוב היה סיפוח מלא של הארץ לאיטליה והפיכתה לקולוניה איטלקית.
המדיניות בה נקטו האיטלקים היה פיקוח מחמיר של חיי המקומיים.
מאוחר יותר הושפעה לוב מהשלטון הפשיסטי ומגישתו האנטישמית ליהודים.

ז.התמורה בחיי היהודים בתחומים שונים.

בתום מלחמת העולם הראשונה התחלקו שטחי האימפריה העותומנית ושאר המדינות המנוצחות במזרח-התיכון בין המדינות המנצחות-צרפת ובריטניה.
לשליטתן של שתי מדינות אלה על שטחים במזרח-התיכון הייתה השפעה רבה על ההתפתחות של האוכלוסייה המקומית וגם האוכלוסייה היהודית שחייה בהן.
האוכלוסייה היהודית חייה בדרך-כלל בקרבת המוסלמים ושמרה על יחסים טובים עימם.
התמורות בתחום הדמוגרפי: 1)גידול בספר היהודים באופן ניכר לגודמא:באלג'יריה 17 אלף יהודים בשנת 1830 ואילו ב-1940 הגיע מספרם ל-125 אלף.
הסיבות לכך היו שיפור התנאים התפרואתיים,ירידה בשיעור התמותה,שיפור יחס האוכלוסייה אל היהודים ושיפור המצב הכלכלי.
2)תהליך עיור-הגירה יהודית פנימית מאזורים כפריים אל מרכזי הערים הגדולות.
הסיבות העיקריות למעבר הן האפשריות הכלכליות הנפתחו בעקבות כיבוש הקולונאלי וההשפעה האירופאית באזורים אלה.
ריכוז היהודים במספר מצומצם של ערים שהפכו למוקדי הכלכלה המודרנית הביא לצמיחת בורגנות יהודית ונתן ליהודים תחושה של עוצמה.
לדוגמא:התפתחות העיר קזבלנה ואוכלוסייתה היהודית.
לפני בוא הצרפתים הייתה זו עיר נמל קטנה עם אולוסייה יהודית לא גדולה ובסוף התקופה הצרפתית כשליש מיהודי מרוקו התגוררו בעיר,כ-80,000 נפש.
בטוניס בירתה של טוניסיה התגוררו כ-60% מהיהודים.
3)מעבר מרובעים יהודים מסורתיים לרובעים חדשים בערים לצד התושבים האירופאים-מעבר שהתאפשר בשל הסרת הגבלות המשטר הישן ,התפתחות הערים והשינוי ברמת החיים של רבים מן היהודים.
4)מגוון המקצועות של היהודים הולך ומתרחב,יותר יהודים עוסקים במקצועות חופשיים ונשים מתחילות לצאת לעבודה וללימודים.