חמש מצוות היסוד באיסלאם: הבדלים בין גרסאות בדף

→ העריכה הקודמת

חמש מצוות היסוד באיסלאם (הצגת מקור)

גרסה מ־17:18, 9 בדצמבר 2014

הוסרו 10,826 בתים , 9 בדצמבר 2014

מ

מחיקת כפילות טקסטים זהים.

Eitan.ne

עריכה אחת

@@ שורה 20: / שורה 20: @@
 ===מקומה של התפילה בחיי המאמין===
 האיסלאם, במידה רבה של דמיון ליהדות ושל שוני מן הנצרות, הוא דת הלכה. פירוש הדבר כי כדי להיות מוסלם, לא די בקבלת עיקרי אמונה מסוימים - כמו ייחוד האל, שליחותו של מוחמד, מקורו השמימי של הקוראן, יום הדין, גן העדן והגהינום וכיו"ב, אלא יש לקיים מערכת מסועפת של מצוות הנוגעת בכל פרט בחייו של המאמין. מתוך מערכת הלכתית זו, הועלו חמש מצוות לדרגה של מצוות-יסוד - עמודי התווך של האיסלאם. מצוות אלו הן: "שהאדה" - העדות, כלומר החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האיסלאם; "צלאת" - תפילה, "זכאת" - צדקה, "צום" - צום, ו"חגג" - העליה לרגל למכה, ולאתרים מקודשים סביבה. כולן מצוות שבין האדם למקום וכולן מצוות המוטלות על כל יחיד, גבר ואשה כאחד - להבדיל ממצוות אחרות בהלכה המוסלמית, שקיומן בידי חלק מן העדה פוטר את שאר המאמינים מלקיימן ("פרד' כפאיה"). קיום כהלכה של מצוות-היסוד הוא אבן בוחן לכל מוסלם. מי שאינו מקיימן במודע, במכוון, וללא הצדקה - אינו יכול להימנות עם קהל המוסלמים.
@@ שורה 29: / שורה 26: @@
 חמש המצוות כקבוצה מיוחדת מתוך כלל המצוות באיסלאם - אינן באות לידי ביטוי בקוראן. כל מצוות-היסוד אמנם נזכרות בו אך לא כחטיבה אחת, אלא במפוזר, בפרקי קוראן שונים. רק בספרות ה"חדית'", המסורת שבעל-פה שהמוסלמים מייחסים אותה למוחמד ולחבריו הקרובים, רק בה מוצאים את כנויין הכללי "ארכאן אל-איסלאם" (עמודי התווך של האיסלאם). בספרות החדית' ובספרות ההלכה עובדו גם פרטי המצוות הללו, על פי היסודות שהונחו בקוראן. יש לזכור, שאין מלחמת הקודש - מלחמת המצווה, "ג'האד" - נמנית עם "ארכאן-אל-איסלאם". למרות חשיבותה לא זכתה מצווה זאת למעמד של מצוות-יסוד. היא נמנית על אותן מצוות שקיומן על-ידי קבוצת מאמינים פוטר את השאר מלקיים אותן. מלחמת מצווה אינה חובה אישית, החלה על כל פרט ופרט, אלא כאשר ארץ מוסלמית נתונה בסכנה. רק בתורתה של כת אקטיביסטית קיצונית קטנה, שנוסדה עוד בראשית האיסלאם ("הח'וארג") נוסף ה"ג'האד" כעמוד תווך שישי על חמש מצוות-היסוד. האיסלאם המרכזי, האורתדוקסי - אינו מקבל זאת, אם כי הוא רואה במלחמת המצווה יסוד חשוב ללא ספק.
-===מצוות העדות===
-חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת - שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".
-נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, עם הגיעו לבגרות, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה"שהאדה" בנוכחות עדים, ורק אמירה זו - מהווה את אקט ההתאסלמות.
-פרידריך היילר, חוקר הדת הגרמני, הראה במחקרו ההשוואתי על התפילה בתרבויות שונות, כי התפילה היא הביטוי היסודי והחיוני ביותר של החיים הדתיים, לכן קיומה מהווה מבחן לדתיותו של האדם. אילו דירגנו את מצוות-היסוד על-פי חשיבותן בעיני המוסלמים, גם אז היינו מציבים את התפילה בראש. מצוות התפילה הוטלה על המאמינים בדברי הנבואה למוחמד כבר בתקופה הראשונה לפעילותו במכה. מוחמד ראה בה סימן ייחוד מובהק של עדת מאמיניו. ההגדרה הראשונה בקוראן של מי שמשתייך לדת מוחמד היא: "זה אשר הזכיר את שם אלוהיו והתפלל" (סורה 87, פסוק 15).
-	מקומה של התפילה בחיי המאמין
-המלה הארמית "צלותא", שהיא כנראה מקור המלה המציינת תפילה באיסלאם, "צלאת", מציינת תפילה ממוסדת וקבועה. מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, מצוות מסוימות קבועות וקשורות בה (כגון - טהרה) וזאת בהבדל מן התפילה האישית הספונטנית, המוכרת בתרבויות דתיות רבות וגם באיסלאם. אנחנו נעסוק ב"צלאת" ונבחין בה שני סוגים: האחד - התפילה היומית, השנייה - התפילה בציבור במועדים מיוחדים, כמו תפילת יום שישי ותפילת החגים. בעוד שבקוראן מוזכרות שתיים ויותר מאוחר שלוש תפילות יומיות בלבד, הרי במסורת שבעל-פה באיסלאם נקבע המספר של חמש תפילות ביום, והוא המחייב את המוסלמים. כל מוסלם מתפלל, אם כן, מדי יום תפילת בוקר, תפילת צהריים, תפילת מנחה, תפילת מעריב ותפילת לילה. החוקרים העלו השערות שונות לגבי מקור המספר של חמש התפילות ביום. יש המצביעים על השפעה פרסית ויש המצביעים על אפשרות שמספר זה הוא מעין פשרה בין שלוש התפילות היומיות ביהדות לבין מספר התפילות שהיה כנראה מקובל בקרב נזירים סוריים - שבע.
-ניתן לקיים כל אחת מן התפילות היומיות ביחידות, ובכל מקום שאין בו חשש טומאה, אם כי עדיף לקיימן בציבור ובמסגד. העיקר בתפילה המוסלמית הן התנועות. הטקסט, לעומת זאת, פשוט וקצר. התנועות כוללות עמידה והרמת ידים, השתחוויות (כפיפת הגוף לפנים תוך כדי עמידה), סגידה (כריעה על הברכיים והורדת הראש עד הארץ), וישיבה על הברכים. פעמים רבות ניתן לראות מוסלמים נושאים עמם שטיחי תפילה קטנים, "סג'אדה", אבל יש המעדיפים לגעת בראש באדמה, כדי להדגיש את שפלות רוחם בפני בוראם.
-הטקסט של התפילה כולל נוסחאות קצרות כמו "אללה אכבר", אללה הוא הגדול ביותר, העדות שהזכרנו לעיל וה"סורה" הקצרה, הפותחת את הקוראן - "סורת אל-פאתחה". כיוון שהטקסט קצר, חוזר המתפלל בכל תפילה מספר פעמים על אותן נוסחאות בלווית אותן תנועות עצמן. כל מחזור כזה של אמירות ותנועות נקרא "רכעה" (מלשון - כריעה). ההלכה קובעת כמה "רכעות" של חובה יש לקיים בכל תפילה מתפילות היום, ועליהן אפשר להוסיף רכעות של רשות. אופיה של התפילה המוסלמית, הטקסט הקצר והפשוט, והחשיבות שנודעת לתנועות - נועדו להדגיש את אפסות האדם ואת כניעתו המוחלטת לאל, באמצעות קיום מדוקדק של מערכת צווים ודינים. בסוף התפילה רשאי המוסלם לשטח לפני אלוהיו גם בקשות אישיות, באמצעות תפילת רשות אישית.
-אופיה של התפילה באיסלאם נעוץ גם בנסיבות בהן פעל מוחמד. אולי ביקש לפשט את נוסח התפילה, כדי להקל על בני סביבתו לקבל את האיסלאם. אך גם במהלך ההתפתחות של האיסלאם, כאשר יצר ספרות דתית עשירה, נשתמרה התפילה במתכונתה הפשוטה ולא התפתחו באיסלאם קובצי תפילה בהתאם למעמד ולמועד, כמו ה"סידור" וה"מחזור" ביהדות. תוכנה של התפילה המוסלמית ומתכונתה אינם משתנים למעשה גם ביום שישי ובחגים, בהם נערכות תפילות בציבור. העדר השינוי בתוכנה של התפילה המוסלמית במשך הדורות מפליא כל מי שמכיר את הספרות הדתית העשירה, המגוונת, שיצר האיסלאם בימי הביניים. אבל ניתן להסביר את התופעה הן בחשש מפני שינוי דבר שנקבע על-ידי מוחמד והן בצורך, שלא השתנה מאז ימי מוחמד ועד היום, בתפילה פשוטה, שתהיה ניתנת לשינון גם על-ידי מיליוני המוסלמים שאינם דוברים ערבית. על המוסלמים מקובל שערבית היא לשון הקודש, הלשון שבה הורד הקוראן משמים, ועל כן חשים חובה להתפלל בה גם אלה, אשר אינם משתמשים בה בחיי היום-יום.
-הוגים דתיים, בעיקר מחוגי המיסטיקאים המוסלמים, הדגישו, עם זאת, את משמעותיותיה הפנימיות של התפילה, כפי שעשו גם בקשר למצוות אחרות. אבו חאמד מוחמד אל אלגזאלי (מת בשנת 1111 לספירה הנוצרית), מן החשובים בהוגי הדעות באיסלאם, שנטל על עצמו את התפקיד של העשרת החיים הדתיים של המוסלמים ביסודות של חוויה מיסטית, מדגיש בדבריו על התפילה את הסמליות בתנועות ואת החשיבות הרבה של הריכוז ושל הבנת המשמעויות הטמונות בטקסט. הנה קטע מדבריו בספר שייחד לסודות התפילה, בקובץ מקיף פרי עטו בשם "אחיא עולום אל דין" (החיאת מדעי הדת): "ואמר שליח אללה תפילת אללה עליו וברכתו לשלום: לרבים אין מן התפילה מאומה מלבד מאמץ וטרחה". כוונתו היתה אל המסיחים דעתם, כפי שאמר: "שכרו של אדם על תפילתו - לפי מידת הבנתו אותה". שהרי המתפלל משיח כביכול את לבו לפני ריבונו, וכפי שנאמר במסורת - השיחה עם הסחת הדעת בלתי אפשרית. פירושו של דבר שאפשר, למשל, לקיים את מצוות מתן הצדקה תוך הסחת הדעת, שכן היא עצמה דיכוי היצר. וכך גם הצום או העלייה לרגל, שמעשיה קשים ויש בה דיכוי היצר מתוך מאמץ ויסורים, בין אם לבו של אדם מרוכז בהם ובין אם לאו… אולם התפילה, אין בה דבר זולת אזכרת שם אלוהים, קריאה, השתחוויה, סגידה, קימה וישיבה… וקשה להניח שהכוונה בה לבחון את הלשון בהגייה, כפי שהגוף נבחן במאמצי הצום או העלייה לרגל, שכן ללא ספק הכוונה בהגיית האותיות היא הדיבור, ואין דיבור ללא ריכוז הדעת… וההשתחוויה והסגידות כוונתן לבטא יראת כבוד והערצה, ואילו אפשר היה לעשות זאת בלא ריכוז הדעת, יכול היה אדם להשתחוות גם לפסל או לקיר שלפניו, מתוך היסח הדעת… ואם נוטלים משמעות זאת מן ההשתחוויה, לא נשאר בה דבר זולת תנועות גב וראש ולא יעלה על הדעת שתנועות כאלו הן המפרידות, לפי המסורת, בין הכפירה לאמונה, והן החשובות מכל שאר המצוות, ועל אי קיומן חייב האדם דין מוות… לפיכך יש לקבל כי הריכוז בתפילה כמוהו כרוח החיים בה ובמידה שירבה בה, תתפשט רוח החיים בכל אברי התפילה בחלקיה… אך הבנת משמעות הכתוב היא דבר שמעבר לזה, ובה דרגות שונות לבני האדם… ופעמים רבות יקרה שהמתפלל יגלה משמעויות חדשות בתפילתו, שלא עלו על דעתו קודם לכן. מבחינה זאת אפשר לומר שהתפילה היא המונעת את האדם ממעשים מכוערים, שכן (בתפילה) מבין הוא דברים המביאים אותו לידי ההימנעות מעשיית מעשים כאלה" (מתוך: ח. לצרוס-יפה - "התפילה באיסלאם", פתחים, פברואר 1978).
 ===התפילה בציבור===