דפוסי הגשמה של שתי תנועות לאומיות באירופה במאה ה-19.

איחוד גרמניה

בתחילת המאה ה – 19 הייתה גרמניה מפוצלת ליותר מ-30 מדינות. למרות שכל תושבי המדינות הללו דיברו גרמנית והיו בני העם הגרמני, לכל מדינה היה שלטון עצמאי משלה ולא הייתה קיימת תודעה לאומית. פיצולה של גרמניה היה נוח למעצמות הגדולות ( בריטניה, צרפת, אוסטריה ורוסיה) שחששו מפני גרמניה מאוחדת וחזקה וכמו כן גם לשליטי המדינות הגרמניות הקטנות שלא רצו לוותר על השליטה במדינותיהם וכינסו את כינוס קרלסבד, בו החליטו לדכא את התסיסה הלאומית בגרמניה, על מנת שלא ייאבדו את תפקידיהם. ב-18 במאי 1848 התכנסה לראשונה הוועדה הלאומית בפרנקפוט על מנת לדון בשאלה האם לאחד את גרמניה. הניסיון הראשון לאיחוד גרמניה ב-1848 נכשל הן בגלל התנגדות אוסטריה לאיחוד, הן בגלל התנגדותן של ראשי המדינות והן בגלל התנגדותו של מלך פרוסיה לשלוט. בשנת 1862 התמנה אוטו פון ביסמרק, בן מעמד האצולה בפרוסיה, לקנצלר (ראש הממשלה) בגרמניה. הוא שאף לאחד את גרמניה "בדם ובברזל" (כלומר - בלאומנות ובתוקפנות). במהלך איחוד גרמניה אוסטריה היוותה גורם מעכב משום שהתנגדה לאיחוד ולכן בשנת 1866 ביסמרק חתר לבידודה ובעזרת צרפת (שהיוותה גורם מסייע בתחילה) יצא נגדה למלחמה. אוסטריה הובסה וביסמרק איחד את מדינות צפון גרמניה תחת השם "ברית מדינות צפון גרמניה". לאחר הבסתה של אוסטריה גם צרפת היוותה כגורם מעכב באיחוד משום ששטחי מערב גרמניה (אלזס ולורן) היו נותנים בשליטתה. בשנת 1870 יצא ביסמרק למלחמה נגד צרפת וצרפת נחלה תבוסה משפילה לצבא הגרמני. צבאו של ביסמרק כבש אותה והגיע עד לפריז. שטחי אלזס ולורן סופחו לגרמניה ובסוף שנת 1871 גרמניה אוחדה סופית בארמון וורסאי (דבר שעוד יותר משפיל את צרפת ומראה את כוחה ועוצמתה של גרמניה כמדינה מאוחדת).

איחוד איטליה

בעבר איטליה הייתה מפוצלת למספר ממלכות ונסיכויות שהיו כפופות לשלטון זר - צרפתי ואוסטרי. בתחילת המאה ה-19 החלה לצמוח לאומיות איטלקית שבאה לידי ביטוי בהקמתן של אגודות מהפכניות כמו "הקארבונרים" שביקשו לשחרר את איטליה מהשלטון הזר ולהקים רפובליקה מאוחדת (מדינה ללא שלטון מלך). בשנת 1848 ("אביב העמים") פרצו התקוממיות ברחבי איטליה בהנהגתם של שני מהפכנים: ג'וזפה מאציני וג'וזפה גאריבלדי. דרישתם הייתה לסלק את השלטון הזר ולהשיג חופש. מאציני שאף לאחד את איטליה כמדינה רפובליקנית (ללא מלך), שתהיה לה חוקה ליבלית שבה יובטחו חירות ושיוויון לכל האזרחים. רוב ההתקוממויות נכשלו פרט לממלכת פיימונט-סרדיניה שבה שלט המלך ויטוריו עמנואל השני יחד עם ראש הממשלה הרוזן קאמילו קאבור. הרוזן והמלך תמכו ברעיון איחוד איטליה והבינו שהנסיכות פיימונט-סרדיניה לבדה לא תוכל לממש את איחוד איטליה. לכן בשנת 1858 הם נעזרו בקיסר צרפת, נפוליאון השלישי, בכדי לסלק את האוסטרים מרוב שטחה של צפון איטליה ולהביא לאיחודה תחת הנהגת ממלכת פיימונט-סרדיניה. בשנת 1860 אושר האיחוד הרשמי של צפון איטליה לאחר משאל עם והמלך ויטוריו עמנואל הומלך למלך של כל איטליה. באותה שנה פרץ מרד בדרום איטליה ובעזרתו של גאריבלדי שהגיע עם אלף מתנדבים, החלו לשחרר המורדים גם שטחים בסיציליה ובנפולי והעבירו אותם לממלכת פיימונט סרדיניה. בשנת 1870 הושלם איחוד איטליה ורומא נקבעה כבירתה.