תחרות שחייה / תמוז בנימין

תחרות שחייה – סיפור בעל אופי אידיאולוגי (רעיוני)

הסיפור כתוב בגוף ראשון, כמעין סיפור זיכרונות. הדבר יוצר הרגשה של וידוי, של סיפור אישי-אוטוביוגרפי. אבל בבדיקת עובדות מסוימות מן הסיפור, המוצגות, כביכול, כעובדות אובייקטיביות, מתברר שאין התאמה , למשל, בין התיאורים "ההיסטוריים", לכאורה, של הקרב ( המתואר בפרק השלישי ) לבין העובדות ההיסטוריות באמת. לדוגמה: על פי המתואר בספר תולדות ההגנה לא התקיים כלל קרב שני לכיבוש תל א-ריש, קרב שמתואר בהרחבה בפרק ג'. מכאן שתיאור הקרב בסיפור בדוי כולו. ( תל א-ריש היא כיום שכונת תל גיבורים בחולון. הקרב על תל א-ריש התחולל במסגרת מבצע "חמץ", שבו נכבשו העיר יפו וסביבותיה. ) דוגמה נוספת לאי דיוק בעובדות ההיסטוריות היא תיאור יחסי הקרבה בין היהודים לערבים בפרק השני. מבחינת התקופה אמור פרק זה להתייחס לשנות השלושים ( או תחילת שנות הארבעים ), ובתקופה זו לא רק שלא היו יחסי אחווה וקרבה בין היהודים לערבים בארץ, אלא להפך – היו מאורעות וגבר הסכסוך. ספק אם יהודי היה מעז באותה העת לנסוע לגמרי לבדו לנפוש בכפר ערבי. הפרק מעיד אפוא על כמיהות לבו של הכותב, ולא על מצב היסטורי עובדתי. מן הדברים שנאמרו לעיל ניתן להסיק שהסיפור הזה הוא בעיקרו סיפור בעל אופי אידיאולוגי, והוא בא לגולל פרשה בעלת משמעות רעיונית. במוקד הסיפור – יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל. הדבר המדגיש את היותו של הסיפור סיפור בעל כוונה אידיאולוגית הוא הייחוד הסמלי של שלושת המפגשים של האני המספר עם העולם הערבי בארץ ישראל, וכן המשמעות הסמלית הבולטת של פריטים שונים המופיעים במהלך העלילה.

מבנה הסיפור ועלילתו

הסיפור המתחלק לשלושה חלקים – שלושה פרקים, שבמרכזו של כל אחד מהם עומד מפגש אחד בין המספר לבין ערבים, בתקופות שונות של חייו. המפגש הראשון - מתקיים בילדותו . המספר נוסע עם אמו להתארח אצל מכרה – ישישה ערביה שגרה ליד פרדס ליד יפו. שם הוא פוגש את הילדה נאהידה ואת דודה, עבדול כרים. המפגש השני - מתקיים לאחר שנים רבות, כשהמספר כבר אדם בוגר, הוא כבר אדם עובד, והוא נוסע לנפוש בדירת נופש בבית ערבי בעין כרם שליד ירושלים. המפגש השלישי - מתקיים שנים אחדות לאחר מכן ( כעשרים שנה לאחר המפגש הראשון ), כשהמספר הוא חייל בקרב שנערך על תל ליד יפו – באותו מקום שבו הייתה פעם דירת הקיץ של המשפחה הערבית שבה ביקר המספר בילדותו. במפגש זה עבדול כרים הוא שבוי, שאחר כך נורה ונהרג.

המפגש הראשון:

המפגש הראשון בין המספר ובין הערבים הוא, כאמור, בילדותו של המספר, כשהוא נוסע עם אמו הרופאה לבקר בבית קיץ של משפחה ערבית, שבראשה עומדת ישישה, ושם הוא פוגש את הנכדה, נהידה, ואת דודה, אחד מבניה של הישישה, עבדול כרים. היחסים בין היהודים והערבים באותו מפגש – בין המבוגרים קיימים יחסים טובים, יחסי כבוד הדדי וחמימות. בין אמו של המספר ובין העגלון הערבי שבא לקחת אותם לביקור מתגלים יחסי כבוד, יחסים אוהדים, קרובים, חמים. היא מארחת אותו למופת, והוא מנומס, מברך מעשה ידיה. גם בין האם היהודייה ובין הסבתא הערבייה שוררים יחסים טובים, יחסי קרבה והבנה. הסבתא מעריכה את יכולתה של האם כרופאה ואסירת תודה לה. שתיהן מביטות בילדים – המספר ונאהידה, והסבתא אפילו אומרת שהם יכולים להיות זוג. אין היא מתייחסת אל הפער הלאומי-הדתי ביניהם ( אפילו אם היא אינה מתכוונת לכך ברצינות ). בין הילדים יש יחסים טובים, תמימים וטהורים. אם קיימים רמזים למתח – הרי זה תחילתו של מתח מיני , כיאה לילדים על סף גיל ההתבגרות. כשהסבתא אומרת בצרפתית שהם יכולים להיות זוג – נאהידה מסמיקה. כשהוא מחייך כי הכלב דגדג אותו – נראה שנאהידה מפרשת זאת כחיוך המופנה אליה, והיא משיבה לו בחיוך. בבוקר היא מעירה אותו משנתו על ידי זריקת החתול לעברו – והוא משליך את החתול אליה בחזרה. גם בתחרויות בין המספר לבין עבדול כרים נראה שנטייתה של נאהידה היא לטובתו. בכל זאת משהו משמש כמחיצה ביניהם: המספר אומר לנאהידה שהם לא יכולים להיות זוג כי היא מאמינה באלוהים, ואילו הוא – אינו מאמין. כלומר, מלכתחילה נראה שאין סיכוי ליחסי קרבה של ממש בין היהודים לבין הערבים, אם כי בשלב זה ההסבר לניגוד ביניהם אינו על רקע לאומי אלא על רקע אידיאולוגי. בתוך הדיאלוג ביניהם קיימת התנצחות סמויה. בתוך כל מערכת היחסים הנעימה הזאת יש בכל זאת רמזים למתח הלאומי השורר בין בני שני העמים. רמז אחד למתח זה נמצא כבר בתגובה של המספר לדברי הסבתא, שהיהודים חרוצים וידיהם ברוכות, ועד מהרה יקימו לעצמם בתים. על כך הוא כאילו פולט פליטת פה: "אבל אותה שעה נפתח פי ואומר: "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים. פנינו לשלום ולא למלחמה." ". אל הדברים האלה מתייחסת הסבתא במישור האישי ולא במישור הלאומי: "הכול לפי האדם. מי שפניו לשלום יחיה בשלום." מתח זה קיים בגלוי בין המספר לבין דודה של נאהידה, עבדול כרים. פה ההתנצחות היא גלויה. אביה של נאהידה, אחיו של עבדול כרים המבוגר ממנו, מתייחס אל המספר כאל ילד חביב, בלי לערב ביחסים אלה שום עניין לאומי. אבל הוא מספר שעבדול כרים לומד בקולאג' של המופתי, שהוא האויב המושבע של התנועה הציונית בארץ. עבדול כרים מחדיר אל השיחה מיד אלמנט פוליטי, ושואל את המספר אם הוא חבר ב"הגנה". המספר הוא עדיין ילד, ונראה שהשאלה מחמיאה לו , והוא עונה עליה שזה סוד. בכך הוא מעטה על עצמו מעטה של חשיבות. עבדול כרים צוחק וטוען שזהו סוד גלוי, ואילו אביה של נאהידה טוען שעבדול כרים פוחד מן "ההגנה". מובן אפוא שהוא שייך לערבים הלאומנים שרואים ב"הגנה" אויב, ונלחמים נגד הציונות. הזקנה מתייחסת אל כל השיחה הזאת כהקנטה, ולא ממש ברצינות. באופן ממשי מתקיימת בין השניים – המספר ועבדול כרים – תחרות גלויה. לתחרות הזאת יש משמעות סמלית ברורה.

התחרות ביניהם מתנהלת בשלושה מישורים: הראשון, והחשוב שבהם – זו התחרות שעל שמה נקרא הסיפור – תחרות השחייה בבריכה. בתחרות זו מנצח הערבי את היהודי. במישור של העלילה יש לכך סיבה פשוטה – עבדול כרים גדול בגיל מן המספר, ועל כן יש לו יותר כוח פיזי. המספר מנסה לתרץ את הכישלון – אם משום ההתרגשות ואם משום שלא היה רגיל לשחות במים מתוקים. אמו של המספר מנסה לעודד אותו – אך לשווא. לתחרות הזאת משמעות סמלית בולטת: הבריכה שבפרדס מסמלת את ארץ ישראל כולה. היא משמשת מעין זירה מיניאטורית של הארץ כולה. מי שיודע לשחות במימיה – לו הארץ. בשלב זה מנצח הערבי - כי בשלב זה הוא המושרש יותר בארץ ( דבר זה נראה בעוד תיאורים סמליים ). גם דבריו של עבדול כרים לנאהידה מעידים על המשמעות הסמלית שהוא מייחס ( וגם המחבר, ללא ספק ) לתחרות השחייה בבריכה. כשהמספר אומר שיבוא יום ויגדל וינצח את עבדול כרים בבריכה, ונאהידה מנידה בראשה לאות הסכמה, אומר דודה: "אם תנצחני גם בבריכה", אמר עבדול כרים, "יהיה רע מאוד. גם לך, נהידה, יהיה רע מאוד. לכולנו." המספר, שהוא עוד נער צעיר, אינו מבין באותו הזמן את משמעות הדברים ומתייחס אל דברי עבדול כרים כאל התפלספות. אבל המספר המבוגר, הכותב את הדברים במבט לאחור ( ברטרוספקטיבה ), מבין גם מבין. התחרות השנייה היא תחרות בחשבון – ובה נכשלים שניהם. נראה שבשלב זה עדיין קיים פיגור מדעי-טכני אצל הערבים ואצל היהודים גם יחד. התחרות השלישית היא בידע כללי – מתחום הגיאוגרפיה – מי גילה את אמריקה. בתחרות זו מנצח היהודי. יש בכך סמליות: ה"אמיגרנט" – המהגר היהודי בקי בידיעות החיצוניות יותר מן הערבי בעל השורשים בארץ. הפרק הראשון של הסיפור מסתיים אפוא בתיקו, כאשר כל צד יכול לפרש את תוצאות התחרות כרצונו. העימות הראשון בין היהודים לערבים בסיפור מבטא את היחסים בין שני העמים בארץ בשלביהם המוקדמים: קיימים יסודות של ניגוד, של תחרות, אבל עדיין אין הם חריפים. יחד עם זאת קיימים רמזים ואפשרות של התגברות הקונפליקט בעתיד. פרק ראשון מסתיים לפיכך באיום של פירוד. גם הזכרת ציד השפנים בפרדס מרמזת על אלימות.

המפגש השני:

המפגש השני בין המספר לבין העולם הערבי מתרחש לאחר שנים רבות, המספר הוא כבר אדם בוגר, המבקש לנפוש בקיץ לאחר שנת עבודה מייגעת. הוא רוצה לבלות חופשה בת שבועיים בירושלים, אך אינו מוצא מקום פנוי, והוא מחליט באופן ספונטני לנסוע לנפוש בעין כרם, שכונה ערבית הסמוכה לירושלים. שם הוא מוצא בית שבעליו, אבו נימר, מוכן להשכיר לו חדר לשבועיים. כשהוא נוסע לשם עדיין לא ברור לו עצמו מה הוא מחפש שם, ומדוע הוא נוסע לנוח דווקא שם. הפגישה שלווה והרמונית. האווירה נינוחה. אין אווירה של תחרות, ואף לא של התנצחות. בעלה השוטר של בתו של אבו נימר מביא דברי אוכל גם מן העולם היהודי – תפוחים מביתר, וגם מן העולם הערבי – ביצים שהוחרמו מכפר ערבי. ביתו של אבו נימר וגנו הם מקור משיכה עבור המספר. הוא רואה בהם המשך ותחליף לעולם הערבי הקסום שהוא נפגש עמו בילדותו, והוא המשיך בתת ההכרה להתגעגע אליו. הסעודה נתפסת בעיניו כהמשכה של אותה סעודה בפרדס, רעש המים בברז מזכיר לו את קולות המים המפכים בבריכה שבפרדס, המוסיקה הערבית הבוקעת מן הגרמופון מזכירה לו את המנגינות ששמע באותו בית ערבי בילדותו. החצר מזכירה לו את הפרדס, והבריכה נעדרת עתה יסוד של תחרות. בשני המפגשים המספר מתארח בבית ערבים וסועד על שולחנם, אך הפעם הוא מבוגר, הוא עושה זאת ביוזמתו, הוא מגיע ללא אמו, וכן הפעם הוא משלם עבור האירוח, כלומר היחסים הם עסקיים, ואז היה אורח. ואף על פי כן גם עכשיו מתייחסים אליו כאל אורח, ומקבלים אותו בסבר פנים יפות. הבנים כאן לומדים בקולאג' בעיר, ואילו עבדול כרים למד בקולאג' של המופתי. המוסיקה שבעבר נשמעה לו מונוטונית ומשעממת נשמעת לו ערבה עתה, ועל כל פנים אינה מפריעה למנוחתו, אלא נוסכת בו געגועים. נכונותו לקבל את המוסיקה הערבית הבוקעת מן הגרמופון מעידה על סבלנות וסובלנות, הבנת הזולת והנכונות לקבל את האחר, השונה. לצד היהודי יש עדיין עדיפות בהשכלה, שכן המספר מלמד את בניו של מארחו להשתמש במכונת כתיבה אנגלית, אך לא קיים יסוד התחרות. היהודי יכול לנצל את ידיעותיו לטובת שכנו הערבי. בשלב זה מבין המספר מה הביא אותו לכאן דווקא. הוא נעשה מודע לכך שהגעגועים אל העבר שבפרדס הם שמשכו אותו לכאן, והוא רואה בביתו של אבו נימר מעין תחליף.

לסיכום פרק ב':

הפרק הזה הוא החלק האוטופי ( המעיד על משאלת לב, אך לא מציאותי ) והאידיאלי של הסיפור. הוא מאופיין ביחסי שלווה ודו קיום שקט בין יהודים לערבים בארץ ישראל. אין בו רמזים לסכסוך, אין בו רמזים לתחרותיות. בפרק זה באה לידי ביטוי השקפת עולמו (ה"אני מאמין") של המחבר המשתמע, המאמין באפשרות של אחוות עמים ויחסי שכנות טובים וקרובים בין יהודים לערבים בארץ. אמנם מבחינה היסטורית התקופה המתוארת פה לא הייתה תקופה של שלווה ביחסי יהודים-ערבים, אלא אז דווקא גבר הסכסוך. אבל הסופר מתאר פה דגם של יחסי אחווה, שכן זהו הדגם הרצוי בעיניו. הוא מביא בפני הקורא את הסיכוי ולא את המציאות. הפרק הזה הוא מעין פרק ביניים, הוא משמש מעין אתנחתא ( הפסקה, מנוחה ) בין תחרות השחייה שבפרק הראשון ובין התחרות האחרונה, הקשה והקטלנית, שבפרק השלישי. למרות האוטופיה, מעין חזון אחרית הימים שבפרק הזה, הפרק מסתיים בסימן שאלה, בחוסר ודאות: "האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול כרים, המנצח בבריכה?" השאלה הזאת היא בחינת רמז לבאות: אנחנו נצפה שבפרק הבא המספר אכן ישוב להיפגש אתם. אבל באופן אירוני המפגש הבא יהיה בנסיבות שונות לחלוטין ובאווירה הפוכה: לא במצב של שלווה ואחווה, אלא במצב של מלחמה.

המפגש השלישי:

המפגש השלישי מתרחש כעבור כמה שנים, בזמן מלחמת השחרור , ב- 1948. המספר הוא חלק מפלוגת חיילים שמסתערת על תל א-ריש בחולות יפו שממזרח לעיר. הסיטואציה היא אפוא סיטואציה של מלחמה, כשכל אחד מן המתחרים מן העבר מצוי בצד השני של המתרס. תחרות תמימה הפכה למלחמה ממש. על פי סוף פרק ב' מתברר לנו שבמשך כל השנים רצה המספר להיפגש עם עבדול כרים, אבל לא יזם כל מפגש. זה קשור , כנראה, למצב הריאלי, בניגוד לתיאור האוטופי של התקופה. כאשר המספר רואה את עבדול כרים בעת הקרב בפרדס, הוא איננו מופתע. מתאים לעבדול כרים להילחם נגד הצבא הישראלי. המספר מכיר אותו מיד למרות השנים הרבות שחלפו מאז. הוא יוצא לקראתו וקורא בשמו. עבדול כרים נזכר ומחייך. הפגישה בין השניים יוצאת לפועל בצורה שונה ממה שהמספר התכוון לה. התחרות הספורטיבית שהייתה ביניהם בעבר הפכה עתה למלחמה ממש. אומנם המספר היה רוצה גם עתה בתחרות ללא שפיכות דמים, הוא מבקש לדבר עם עבדול כרים, אבל המפקד אינו מאפשר זאת. שני הגיבורים שבויים עתה בידיה של מציאות אכזרית. המנצחים בקרב הם אומנם היהודים, ועבדול כרים הוא עתה שבוי, אבל המספר מבקש להתחרות עם עבדול כרים כדי לסגור חשבון ישן. הוא מרגיש שהוא חייב לנצח אותו בבריכה כדי להוכיח את עליונותו, כלומר את שליטתו כאן בארץ, שהרי המנצח בבריכה הוא השולט בארץ. כשעבדול כרים אומר לו: "אתם המנצחים", הוא משיב: "כל זמן שלא ניצחתיך בבריכה אין לדעת מי המנצח". מלבד העימות בין המספר לבין עבדול כרים קיים בו גם עימות פנימי בין ערכים: בין תחושת השייכות לארץ והתוקף המוסרי של הבעלות עליה, בין ההכרח להילחם על הארץ והשאיפה לחיים של דו קיום ופתרון הסכסוך בדרכי שלום.

מי מנצח ומי מפסיד בסוף הסיפור?

מבחינת הניצחון בקרב – ניצחו היהודים, כי הם הצליחו לכבוש את המקום. אבל לדעת המספר אין בכלל מנצחים. המספר מנצח בקרב, אך אינו רואה בכך ניצחון אמיתי. הוא מקבל את עמדתו של עבדול כרים שהניצחון האמיתי הוא בבריכה. אבל מבחינה סמלית אין לו כל סיכוי לנצח בבריכה. המספר-החייל שוחה בבריכה במים המרופשים, הוא מצפה לשמוע את קול אמו המעודדת אותו, אבל במקום זה הוא שומע בדמיונו את קולו של עבדול כרים ( מן העבר ): "אתה ניצחת אותי באמריקה, אבל אני ניצחתי אותך כאן, בבריכה." יש אפוא הרגשה ששחייה זו היא המשכה של השחייה מן העבר, מהילדות. לכאורה – יש פה סגירת חשבון ותיקון המעוות. הנער היהודי שוב אינו מנוצח בבריכה. הוא שייך לצד המנצח. אבל יש לזכור שהפעם אין לו מתחרה בבריכה. עבדול כרים – שבוי. ולא זו בלבד – תוך כדי שחייה שומע המספר קול ירייה, והוא מבין שעבדול כרים נורה. הוא אומר – נרצח. שכן הרג שבוי הוא רצח. לכן באופן סמלי אין פה הרגשה של ניצחון. להפך. המספר חש תבוסה וכישלון. הוא אומר: "הפסדנו". המפקד אומר: "הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך." מותו של עבדול כרים הוא עבור המפקד אובדן אינפורמציה בלבד, ולא אובדן חיי אדם. "הערבי שלך" – ביטוי של זלזול. אבל בעיניו של המספר , ברובד העמוק יותר – נכשלנו בהתנהגותנו המוסרית בקרב. טוהר הנשק חולל על ידי אכזריות וזלזול בחיי אדם. קודם כל – הרג שבוי. אבל גם תיאור ההרג בקרב יש בו יסודות של אכזריות ופגיעה במוסר: המלחמה מתוארת כרצון לנקמה. הערבים "נקצרו" על ידי הרובאים שלנו. כשהמספר מבקש להישאר ביחידות עם עבדול כרים שואל אותו המפקד: "אתה רוצה לדפוק אותו?" כלומר ביטוי של זלזול להרג. נוסף על כך – המלחמה כרורה באובדן חיי אדם. הצד הישראלי הפסיד עוד ששה חיילים מכוחותיו, נוסף לאלה שנהרגו בקרב הקודם על המקום. הערבים הפסידו – בקרב כולו. אבל בעיקר יש הפסד משותף, של שני הצדדים: הוחמצה האפשרות לבנות יחסי שיתוף בין שני העמים ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום. הוחמץ הסיכוי להידברות, לדו קיום. (אותו סיכוי שעלה בפרק ב' ). פניו של עבדול כרים לאחר שנורה אינם נראים כפני מפסיד. הוא מת מתוך גאווה. ובאופן סמלי – הוא לא נוצח בבריכה, ועל כן הוא לא חש שהפסיד את הארץ.

ראוי לציין שהמספר אינו מאשים את היהודים במלחמה עצמה, שכן הערבים הם שפתחו במלחמה. את הקרבות הוא מתאר מתוך הזדהות עם הצבא שבמחיצתו הוא נלחם, וגם מתוך הזדהות עם המטרה – הגנה על המדינה וכיבוש הארץ. אבל המחיר בעיניו הוא כבד מנשוא. לכן הוא מסיים את הסיפור במשפט: "כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים." דבריו בסיום מזכירים את דבריו של הסופר המינגוויי: "אין במלחמה מנצחים או מפסידים." שני הצדדים מפסידים. שני הצדדים יוצאים בשן ועין. זהו המסר האנטי מלחמתי של הסיפור.

דרכי העיצוב של הסיפור

1.נקודת התצפית של המספר

נקודת התצפית של המספר היא של מספר גיבור. כתיבה בגוף ראשון מנקודת מבט רטרוספקטיבית ( ראייה במבט לאחור ). המספר כותב את הדברים בדיעבד, לאחר שקרו, כשהוא אדם מבוגר. הוא מתאר חוויות מתקופות שונות של חייו, אבל החוויה הבסיסית שלו, שורש הסיפור מצוי בתקופת הילדות. לכן גם הפרק הראשון, הפרק העוסק בחוויה מן הילדות, הוא הפרק הארוך ביותר והמפורט ביותר, ואילו החוויות המתוארות בהמשך מתייחסות אל החוויה הבסיסית. כמו כן התחושות הבסיסיות המתוארות בסיפור אופייניות לעולם הילדות, שהוא עולם חושיי מעיקרו. ואכן בסיפור כולו שזור תיאורים של חוש זה או אחר: צבעים, קור, חום, קולות ודממה, גוני קול, טעמים, ריחות וכו'. לדוגמה - תיאור הפתיחה – בואו של העגלון – ריחות, טעמים, וכן הסעודה בבית הזקנה, המוסיקה, קול המשאבה בפרדס, ובבית אבו נימר – קולות הגרמופון, ריחות המאכלים, הטעמים, מראות הטבע – החצר, העצים וכו'. ככל שהמספר מתבגר כך מצטמצם והולך מקומו של התיאור החושי, והוא נעשה רק אמצעי אחד מבין האמצעים הספרותיים שבאים לתאר שאלה רעיונית-לאומית.

2.סמלים ומשמעותם

כסיפור בעל מסר אידיאולוגי יש בו סמלים נושאי משמעות.

• שם הסיפור – תחרות שחייה – מעמיד את תחרות השחייה כסמל המרכזי של היצירה, הבא לבטא את התחרות על הארץ על כל המשתמע מזה.
• הבריכה – סמל לארץ ישראל, ושני הנערים המתחרים בה מסמלים-מייצגים את שני הלאומים שמתחרים-נאבקים על הארץ. בתחילה מימיה צלולים, אך כשיש מלחמה – מימיה עכורים. בנעוריו המספר, המייצג את הצד היהודי – נכשל בתחרות וצולל כאבן. ובסיום - כיוון שבסיום התחרות היא ללא מתחרה – אין בעצם הכרעה על הבעלות על הארץ.
• הפרדס, הגן והכרם , וכן כל העצים הגדלים בהם מסמלים שורשיות. שורשיות זו היא נחלתם של הערבים בארץ, על פי הסיפור. הבית ביפו נטוע בתוך פרדס. גם חצרו של אבו נימר מתוארת כסמל לשורשיות: "בריכה לא הייתה כאן, אף לא עצי פרדס, אך צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבית ערבים; ניכר שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו . . . וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו."
• הבית – מוטיב וסמל הקשור בגן ובחצר. הבית הערבי מעיד על שורשיות. הוא נבנה לפני דורות אחדים, בבית הזקנה בפרדס יש תמונות של אבות המשפחה. יש אווירה של שושלת. לעומת זאת היהודי מתואר כ"אמיגרנט", מהגר. הוא השאיר את כל עברו המשפחתי והדתי מאחור. אמו של המספר אומרת לזקנה הערבייה שבית משפחתה נשאר בגולה, ואילו היא גרה בדירה שכורה. היהודים מתארחים, הערבים בסיפור הם שמארחים. כאשר המספר נוסע לנופש בעין כרם הוא מצפה למצוא שלווה ומרגוע בבית שאינו ביתו. הבית הערבי הוא התגלמותו של עולם שאנן, שורשי ומסורתי.

בסוף הסיפור נהרס הבית שבפרדס. על החצר אומר המספר : "בימינו אין רואים חצרות כאלה. ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה- - - ". כלומר המלחמה גורמת להרס. היהודים אומנם, לפי דברי המספר-הילד, לא התכוונו לנשל את הערבים, אבל בפועל הם הפכו לאדוני הארץ, ובתי הערבים וחצרותיהם נהרסו. גם זה משרת את המסר האנטי מלחמתי של הסיפור.

הערה: רוב הסמלים בסיפור חוזרים יותר מפעם אחת, לכן אפשר לדבר עליהם כעל מוטיבים. ואולם לא כל המוטיבים הם בהכרח בעלי משמעות סמלית.

3. מוטיבים מרכזיים

מוטיב – רעיון מסוים או חפץ או מושג או ביטוי או מטפורה וכיו"ב, שחוזרים פעמים אחדות ביצירה מסוימת. החזרה מצביעה על חשיבות העניין בעיני המחבר, ותורמת לאחדות היצירה ולהעמקת משמעותה.

1. מוטיב הבית - בשלב א', שלב הילדות, מופיע הבית הערבי שנבנה על ידי אבי המשפחה ויש בו שושלת. גם התמונות של אבות המשפחה מדגישים זאת. ואילו ביתו של אבי המשפחה היהודית – נשאר בחוץ לארץ, והמשפחה היהודית חיה בדירה שכורה. שורשיות מול תלישות. בשלב ב', בבגרות, היהודי המבקש לנפוש נוסע לבית ערבי, שחצרו והגן שבה מספרים סיפור של שורשיות של דורות. בשלב ג', שלב המלחמה, בתיהם של היהודים מתוארים כ"בתים לבנים", בתי השיכונים. ואילו הבית הערבי שבפרדם הופך לתל חורבות לאחר "מסע נקם וזעם" של היהודים.
2. מוטיב הפרדס, הגן והעצים – בשלב א' מופיעים בדרך אל הבית הערבי עצים וצמחים שונים : צבר, עצי שיטה, ברושים. הפרדס הוא חלק מן הנוף הערבי. כל אלה מעידים על שורשיות. בשלב ב' אין אמנם עצי פרדם, אבל יש בוסתן ובו עצי פרי: שיזף, תפוח וכו', וגם הם מעידים על שורשיות והמשכיות: "קם הגן וסיפר תולדות בעליו". בשלב השלישי הפרדס הופך למקום ריכוז השבויים ומקום הירצחו של עבדול כרים.
3. מוטיב הבריכה – בשלב א' – בריכה שמימיה צלולים וצינור מוביל אליה את מימיה. בשלב ב' – אין בחצר בריכה, אבל פכפוך המים בברז מזכיר למספר את פכפוך המים בבריכה. בשלב ג' – אין עוד מים זורמים לבריכה, מימיה עכורים.
4. מוטיב תחרות השחייה – מופיע לראשונה בשמו של הסיפור, וכך מפנה את תשומת לבנו לחשיבות העניין. בשלב א' מנצח בתחרות עבדול כרים, בשלב ב' אין בריכה ולא מתקיימת תחרות, ובשלב ג' שוחה המספר לבדו, אין לו מתחרה – כי עבדול כרים שבוי. ( על משמעות שני המוטיבים האלה – בפרק על הסמלים ).
5. מוטיב המלחמה והשלום – בשלב א' מוזכרת המלחמה בדיעבד בתיאור החצר. בעלילה עצמה יש רמזים למלחמה אבל הכול עוד פתוח. המספר-הילד אומר: "פנינו לשלום ולא למלחמה", והסבתא אומרת: "מי שפניו לשלום יחיה בשלום". בשלב ב' יש תיאור אוטופי של ימי שלום. ואילו בשלב ג' מתוארת המלחמה עצמה על כל ההרס שהיא זורה סביבה. למוטיב זה קשורים גם יסודות של חיים – מוות: בשלה א' – ה"חצר שוקקת חיים", וביטויים של חיים במים, בצמחים, במאכלים, אך גם רמזים למוות – ציד השפנים. בשלב ב' – ביטויים של חיים – במים, בעצי הבוסתן, במאכלים. ואילו בשלב ג' – הרוגים בשני הצדדים ומותו של עבדול כרים.
6. מוטיב הניצחון והתבוסה – בשלב א' מושגי הניצחון וההפסד שייכים לתחרויות תמימות ( על משמעויותיהן הסמליות ): " "הוא ניצח אותי באמריקה", אמר עבדול כרים,"אבל אני ניצחתיו בבריכה". " " "אם תנצחני גם בבריכה", אמר עבדול כרים, "יהיה רע מאוד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאוד. לכולנו." ". בשלב ב', כשהמספר מתאר את געגועיו לילדות, מכנה המספר את עבדול כרים בכינוי "המנצח בבריכה". בשלב ג' ניתן לדבר על ניצחון בקרב ועל תבוסה בקרב, אבל בסיום המספר אומר: "כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.".
7. מוטיבים נוספים – קולות, ריחות, צבעים – אך אנו נסתפק במוטיבים שהובאו לעיל.