על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
ירמיה פרק י"ב
- פריט
- ירמיה י"ב 1-6
עד ירמיהו ראינו את הנביאים בגלימתם (בתפקיד שלהם) על רקע שליחותם הנבואית בלבד. לעומתם עומד ירמיהו לפנינו כאדם ולא כשליח בלבד. אצל הנביאים עד כה אין חשיבות להרגשות הפרטיות, לחוויות האישיות. הנביא הוא שליח והרגשתו לא רלוונטית. לא כך ירמיהו, שהלבטים האישיים שלו הפכו להיות חלק מנבואותיו. בספר ירמיה נמצא לא רק את הנביא מול העם אלא גם את מה שהתרחש בתוך נפשו בעקבות תפקידו. קיים מאבק בין האדם לנביא. האדם שבו מתקומם נגד הנביא שבו: "ואמרתי כי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ולא אוכל" (ירמיה כ' 9). בקטעים האלה של וידוי, מצטייר ירמיהו כאדם רגיש שסובל מניכור חברתי ומרדיפות קשות בשל השליחות האלוהית שהוטלה עליו. ירמיהו מוצא פורקן מהסבל הזה ע"י הפנייה לאל. בפרק י"א 18-22 מסופר על העימות שהיה בן ירמיהו לאנשי עירו (ענתות). בפרק י"ב 1-6 פונה ירמיהו בתלונה לה' כשופט צדק שמנהיג את העולם עפ"י אמות הצדק - איך יתכן שהרשעים, אנשי עירו, מבטיחים וטוב להם והוא, הצדיק, נרדף ורע לו? זו שאלה של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.
פס' 1-4: תלונת הנביא פס' 1: ירמיהו פותח בעובדה שה' הוא שופט צדק ואין על כך ויכוח - כשהוא ידון איתו על עניין משפטי כלשהו - ה' תמיד יהיה צודק. אבל למרות העובדה הזאת, ירמיהו בכל זאת רוצה לטעון כנגד ה'. הפנייה היא בגוף שני והדבר מראה על הקרבה שהוא חש לה'. הוא טוען נגד צורת הנהגתו של העולם: "מדוע דרך רשעים צלחה? שלו כל בוגדי בגד?" (שלו=שלווה) - תקבולת כיאסטית. פס' 2: הרשעים מדומים כאן לעץ שמעמיק את השורשים שלו וכמו כן עצים שגם עושים פירות (יש להם המשכיות). המטפורה לעץ בדר"כ נהוגה לגבי הצדיקים. כאן יש היפוך למטפורה - ירמיהו מבקר את דרך שליטתו של ה' בעולם. מזכירים את ה' ומתפללים אליו אבל ה' רחוק מרגשותיהם. (הכליות = מקום מושב הרגשות והמחשבות) פס' 3: בתחילת הפסוק ישנה ו' הניגוד. יש כאן קשר ניגודי בין פסוק 2 לפסוק 3. בפס' 2 מתוארים הרשעים ובפסוק זה ירמיהו - הצדיק. ה' מבחין בין רשע לבין צדיק ולכן ירמיהו מבקש ממנו: "התיקם כצאן לטבחה והקדישם ליום הרגה" - ירמיה מבקש לנתק את הרשעים מהעם או מהחיים, כמו שמנתקים צאן מהעדר כשהוא מובל לשחיטה. ירמיהו משתמש בדימוי של צאן שמובל לטבח כיוון שהוא מדמה את עצמו לכבש חסר אונים שמובל לטבח (י"א 19) - יש כאן עיקרון ענישה של מידה כנגד מידה. פס' 4: הרשעים מזיקים לארץ כולה. בעקבות חטאיהם ה' מעניש קולקטיבית את כולם ובגללם הארץ כולה סובלת.
פס' 5-6: תשובת האל לנביא האל לא מתנצל אלא רומז לירמיהו שצפויים לו ניסיונות וחוויות קשים יותר. ה' לא עונה לתלונה הנקודתית מדוע רשעים מצליחים והוא עצמו סובל ובמקום להבטיח לו שבקשתו תיענה, מגיב האל במשל שמבקר את חולשת הנביא. ה' אומר לו שהעימות עם אנשי ענתות הוא כעין וכאפס מול העימות שלו הצפוי להתחולל בירושלים מול המלך, הכהנים, האליתות וכו'. ה' משתמש במטפורה ושואל שאלה רטורית בדרך של "קל וחומר". פס' 5: יש כאן מטפורה - אם עם אנשי ענתות לא יכל ירמיהו להתמודד, איך הוא יתמודד עם האליטות בירושלים?! מרדיפה ע"י פשוטי העם, ירמיהו יעבור לרדיפה ע"י בעלי השררה. מאיומי אנשי ענתות הוא יעבור לכליאה ממשית ולסכנת מוות בפועל. אם נכשלת (ירמיהו) בארץ שלום (מטפורה לענתות), מה תעשה ב"גאון הירדן"? (אזור הסבך הצפוף המקיף את נהר הירדן משני עבריו. אזור זה מתואר כאזור של חיות טרף). חיות הטרף מדומות לאליטות - לשרים. פס' 6: גם המקורבים אליו בגדו בו (בירמיהו), גם הם קראו בו קריאות גנאי - אל תאמין להם שידברו אליך טובות.