חיז'ו בטטה / סמי ברדוגו

חיז'ו בטטה / סמי ברדוגו 1999

סיפור קצר - עברי - מחצית שניה של המאה ה-20

הסיפור חיזו בטטה מסופר מנקודת מבטו של נער מתבגר המתאר את אורח החיים של משפחתו.

בני המשפחה הם: האם - אישה קשת יום המפרנסת את משפחתה על ידי עבודה בנקיון בקופת החולים.

ושני הבנים:

אדוארד - "חיז'ו"(גזר) - בן ה-16 - הוא דמות המספר בסיפור.

שמעון - "בטטה"(תפוח אדמה) - אחיו הצעיר של אדוארד, הוא בן 13, ומכונה בטטה.

אב המשפחה אינו מוזכר בסיפור, לא קיים אבא, ועם זאת לא קיים שום הסבר להיעדרו.

הסיפור עוקב אחר המשפחה הקטנה ואחר משבר שקורע את המשפחה

• לסיפור זה מספר מאפיינים: סיפור משפחתי, סיפור התבגרות, וסיפור ביקורתי.

• המספר הוא אדוארד -> מספר עד - מספר מזוית הראיה שלו. ( האח הגדול, חיז'ו, גזר)

אם קראתם אז אתם יודעים גם שלסיפור יש סוף סגור וסוף פתוח בו זמנית איך זה יכול להיות? זה יכול להיות ככה: לגבי הקונפליקט, שהוא מצבה של האימא, היא אושפזה פצצות - לגבי הקונפליקט הסוף הוא - סגור לגבי שני הילדים הצעירים הנותרים לבדם ללא אימא או אבא בחיים - איך הם יסתדרו מה יהיה איתם - לגביהם הסוף הוא - פתוח.

ולעומק:

הסיפור חיזו בטטה נוגע בכמה נושאים:

• סיפור משפחתי- מתאר פרק זמן קצר של חיי משפחה קטנה העוברת מחיי שגרה למשבר.

• סיפור התבגרות- בסיםור שני בנים מתבגרים שחויים חוויה קשה, הם צריכים ללמוד להסתגל למציאות אחרת, לדעת להתמודד עם גיל ההתבגרות הכולל בתוכו גם שאלות לגבי זהות, קונפליקטים עם ההורה, גיבוש דעות יחד עם התמודדות לא קלה עם מחלתה של האם והישארותם לבדם בבית.

• סיפור ביקורתי- קיימת בסיפור ביקורת על החברה הסובבת את המשפחה וגם על הממסד, אלה אינם עושים מספיק לטובת האם החולה ובוודאי לא לטובת ילדיה הנותרים ללא הורה.

הביקורת החברתית בסיפור:

האם ובניה אינם נוטים להתלונן או להביע ביקורת על מצבם. האם היא אישה מסוגרת, מתבודדת מרצון מן הסביבה וכן מלמדת את בניה שעדיף לשמור על שתיקה, כנראה משום שחששה לחשוף את הקשיים והחולשות שלה ושלהם. שתיקת האם היא דרכה לקבל את המציאות כפי שהיא ולנסות להתמודד לבד בחיים, ללא עזרת הזולת.

השאלה שיכולה להשאל היא: האם דרכה של האם להתמודדות, פוטרת את החברה מאחריות לגורל המשפחה? אפשר להסיק, כי החברה אינה ממלאת את תפקידה כראוי באחריות לפרטים החלשים הנמצאים בתוכה. החברה מתגלה באטימותה, אין סיוע למשפחה מעבר לטיפול הפורמאלי. כשהאם אינה מסוגלת עוד להתפרנס ולתפקד כמפרנסת יחידה, היא זוכה לתמיכה מן הביטוח הלאומי, בעת שחלתה היא מקבלת עזרה רפואית ואף מאושפזת בבית חולים. אבל לפני המשבר, לא מוזכר שהאם או ילדיה מקבלים סעד נפשי, בשארית כוחותיה היא ממשיכה לנהל את הבית בעזרת ילדיה. לא מוזכרת שום עזרה מהסובבים. התעלמות הסביבה והממסד בעיקר לאחר שהאם אושפזה והבנים נותרים לבדם, יש בה רמז לביקורת. הילדים נותרים באי-וודאות. ניתן לראות זאת בדבריו של אדוארד: " לא ידעתי אם מישהו יבוא ויציע לנו איך ממשיכים הלאה." משפט זה נאמר, כביכול, כבדרך אגב, אבל הוא מבטא את תחושת היתמות של הילדים שנותרו לבד ללא אף גורם שחשב על כך, כי לילדים הללו שנותרו ללא אב או אם, לא תהיה דרך לשלם על האמבולנס. קיימת תחושת הזנחה ממסדית וחוסר רגישות כלפי מצוקה אמיתית.

מוטיב העיניים בסיפור

העיניים מקבלום בסיפור זה משמעות מטאפורית לתובנות של אדוארד (חיזו=גזר) על מצבם המשפחתי. האם העניקה לבן הבכור את הכוח בעיניו. אך הראיה של אדוארד היא מעבר לראיה פיזית. הוא הטיפוס המתבונן ומבין את משמעות החיים בהווה. הוא גם רואה לעתיד, וחושש שהשגרה תופר. כל עוד האם מתפקדת ושמעון בסדר, אדוארד רגוע, אך הוא יודע שהמציאות עלולה להשתנות לרעה. הוא חזה את המשבר שקורה לאמו, הוא ידע לקרוא סימנים מוקדמים למצבה. עם זאת, לפעמים הוא בוחר לא להסתכל על דברים שיערערו את בטחונו, או שיעוררו בו ספק לגבי שלימות החיים שלהם כמשפחה. זאת בניגוד לאחיו הצעיר שמעון, שרואה דברים ובוחר להתייחס אליהם באופן גלוי, הוא מצויין את השוני שיש בינם לבין אחרים. אדוארד לעומת שמעון אחיו, רואה ומבין את מצבם ולא רק את החסר הכלכלי, הוא רואה את מצוקת התמוטטות האם,] הוא למעשה הופך להיות העין הרואה, המבינה והמבקרת. מוטיב העיניים מופיע לאורך כל הסיפור באופן מודגש, העיניים של חיזו\אדוארד מהוות ניגוד לעיוורון החברתי שהמשפחה מצויה בה.

הדמויות בסיפור:

האם הבודדה:

---

1. הטיפול בילדיה:

האם חד הורית ומתמודדת עם גידול ילדיה לבדה במסירות רבה. לפרנסתם היא עובדת בעבודה פיזית - נקיון בקופת החולים. יש בה דאגה רבה לצרכיהם החומריים של ילדיה ובייחוד היא מקפידה על האוכל, מדי יום בשובה מן העבודה היא קונה בשר וירקות. את אדוארד היא מאכילה בגזר, כי כשנולד קרנו עיניו ובברית המילה עיניו היו פקוחות. מכאן כינויו חיזו (גזר). את שמעון בנה השני היא מאכילה בתפוחי אדמה, כי הוא בריא וגדול, מכאן הכינוי שדבק בו בטטה (תפוח אדמה). כבר כאן מתגלה מוזרותה של האם, בעצם ההבחנה המעצבת של אישיותם. כשהיא מפסיקה לעבוד והופכת נתמכת של הביטוח הלאומי, מזונם מתמעט. היא מכינה להם כריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק, שהיא מגדלת בגינה, לדבריה:"אין לי בריאות טובה מזו לתת לכם". היא גם משקיעה בחינוך ועיצוב התנהגותם של בניה. היא מחנכת אותם לסדר ונקיון, הבנים נוטלים חלק בנקיון הבית ואף עוזרים לה בנקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. הסדר והנקיון הכפייתיים אף הם מסגירים את מצבה הנפשי המעורער של האם. האם מקפידה להנחיל לבניה התנהגות ראויה כלפי חוץ. בשל חששה מתגובת הסובבים "שלא יחשבו עליכם רע" היא לימדה אוצם "שצריך לחסוך בהכל" לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים, במגעים לא הכרחיים וגם בדיבורים והבעות פנים, "..אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו..". לכאורה זהו חינוך לדרך ארץ ונימוס, אבל חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בוא היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שניתן, כדי לא לבלוט בחריגותה או להחשף, כך היא גם כופה על ילדיה. למרות זאת, האם מתגלה בימיה הטובים, כאם חמה ומשעשעת. אדוארד מתאר את החיבוק של אימו עם שמעון בשובם מהנקיון של המרפאה: "שמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו ביחד: בוא מהצד השני והייתי מחבק את אימא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון..." אכן תמונה משפחתית יפה ומלאה בחיוביות. הלכידות והחום המשפחתי באים לידי ביטוי בחיבור החם של האם את בניה והם אותה. על אף שהאם אינה מתקשרת עם סביבתה, היא מקפידה לשלוח אותם (הבנים) לחתונות ואירועים של המשפחה או השכנים. על ההזדמנות להעניק לילדיה חוויה מיחוץ לבית, היא לא מוותרת. אדוארד מתאר חוויה זו: ".."היא מזמינה לנו מונית ספיישל מהבית עד החתונה. היא בוחרת לנו בגדים חגיגיים ומגהצת אותם, ונותנת לנו מעטפה עם כסף... אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. שנינו מסתכלים מהחלונות... לתת לדרך לענג אותנו, בגלל שהיא מלאה באור אדום וכתום וכחול בשמיים..."

2. קשריה של האם עם סביבתה:

האם בדרך כלל מנותקת מהסביבה. את דרכה מהעבודה אל ביתה היא עושה בהליכה מהירה. לקריאות הלגלוג של ילדי הסביבה. "חיזו בטטה" היא אינה מגיבה. גם לשאלותיהם של המבוגרים, כביכול מתוך התעניינות: "חיזו בטטה, מה שלומך, איך הילדים, איך את מרגישה?" היא לא עונה. היא אינה תובעת את עלבונה, מרוכזת בעצמה, במשימות הבית ובעבודתה באופן כפייתי. לאם יש רגשות אבל היא בוחרת בשתיקה, כי אין לה כוחות נפשיים רבים. היא מבינה את הלגלוג והזיוף, ומשום כך - היא מוצאת לה דרך התמודדות - חיסכון בדיבור ובהבעות פנים. עם זאת הדימוי שלה בעיני אחרים חשוב לה מאוד "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא עצלנית". בעיקר היא חרדה מהסמכות של המפקחת. מקור פרנסתה חשוב לה מאוד, וכל מה שהיא מבקשת זה לא לעורר תשומת לב, לא להיחשב כעצלנית. היא אישה שמתמודדת לבדה עם החיים וכל תקשורת עם הסביבה משמעותה מבחינתה - חשיפת יתר.

3. מצבה הנפשי של האם:

אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש, הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו שלא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. למרות שלכאורה, הכל מתנהל בבית ובעבודה בסדר מופתי, האם מוצאת לעצמה את הדרכים לברוח מעימותים עם הסביבה ומנסה לשאת בעול של החיים לבדה, כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת.....

אדוארד מספר על מצוקתה הנפשית של האם. בלילה הוא שומע אותה נאנחת, היא מתלוננת: "כואב ליקצת, אולי תביא לי כוס מים....". היא לא רוצה לחשוף את מצוקתה בפני בנה, אבל הוא ער למצוקה ואינו נרדם עד שהאור כבה. הוא חרד ממצבה, אך מכריח את עצמו לשכוח. חוסר האונים שלו לנוכח מצב אמו, מערער את שלוותי.

הילדים עדים להתפרצויות של האם, אותם הוא מתאר במילים:"רגעים של עצבים". אז הם עומדים "אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש, כדי שהכל ירגע" אדוארד מאמין שאם הם יעשו מה שהיא רוצה, כך ייטיבו עימה. אך את המשבר הנפשי של האם אי אפשר לעעצור. באחד הימים היא בורחת לפרדסים של האשכוליות. הבנים מוצאים אותה שכובה על האדמה: "תחת העצים.. עיניה היו פקוחות למחצה והיא מלמלה משהו לא ברור". בשובם הביתה , היא מתוודה בפניהם בפעם הראשונה: "לא יכולה יותר" , "קשה". מאז המשבר האם והבנים אינם חוזרים לשגרת החיים הרגילה. אשפוזה של האם מותיר את הבנים אחראים לגורלם.

הבנים:

---

האם עשתה הבחנה ביניהם על פי התכונה הפיזית שייחדה כל אחד מהם - אדוארד כוחו ביניו ושמעון כוחו בגופו. האחים באמת שונים בתכונות הפיזיות שלהם, אז זה רק על מנתם להדגיש את השוני ביניהם, שקשור גם בתכונותיהם והתנהגותם. את השוני מציג אדוארד מנקודת מבטו (מספר עד)

אדוארד - חיזו

* מראה: נראה כלולב כפוף. כוחו בעיניו.
* אופי: מעדיף את השהיה בבית על פני היציאה החוצה, מבודד ללא חברים, מופנם ורגיש, "אבהי" (מחליף את דמות האב החסר בסיפור) לוקח אחריות מרצונו.
* התנהגות: מנותק מהסביבה ומכונס במציאות החיים שבבית. לוקח אחריות על משפחתו, לאחר אשפוז אימו, הופך להיות ממלא מקומה בניהול הבית ודאגה לאחיו.
* יחס לאם: מפגין יחס אמפטי, דאג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור ל המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה, נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.

שמעון - בטטה

* מראה: ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, יש לו מבנה גוף ספורטיבי, כוחו בגופו.
* אופי: טיפוס אקטיבי, מעדיף את המשחקים בחוץ. תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו.
* התנהגות: מרדן, מערער על הסדר הקיים. אינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אינו חושש מעימותים, לאחר אשפוזה של אמו, הוא ממשיך לחיות את עולמו הילדותי כהרגלו.
* יחס לאם: אינו חושש להתעמת עם אמו, למרות שאוהב אותה. מגלה דאגה כשהאם מתמטטת ובוכה, אך מהר מאוד חוזר לשגרת חייו, לא ניכר (על פי זוית הראיה של אחיו) שהוא מוטרד מהיעדר אמו.