התפתחות האישיות על פי אריקסון

אריקסון הוא ממשיכו של פרויד, אך הציע תיאוריה התפתחותית מזו של מורו ורבו. התיאוריה שלו שייכת לזרם המכונה פסיכולוגית האני בה הוא מדגיש את תפקיד האני כישות עצמאית ולא רק כמשרתת את צורכי הסתמי. תורתו של אריקסון קרויה תיאוריה פסיכוסוציאלית-תיאוריה המדגישה את הקשר שבין התפתחות האישיות לבין קשריו של הפרט עם סביבתו.ע"פ אריקסון, האני מתפתח בשלבים ובכל שלב נוצר לא רכיב\מאפיין חדש אם חיובי ואם שלילי. בסוף מעגל החיים מתהווה פאזל שלם של רכיבים הבונים את האישיות.

ההבדלים בין פרויד לאריקסון:

1. פרויד נתן 4 שלבים בהתפתחות ואילו אריקסון נתן 7 שלבים. 2. פרויד חילק את השלבים ע"פ התפתחות מינית של האדם. לעומתו,אריקסון הציע קריטריון אחר:יחסי הגומלין של הפרט עם סביבתו. 3. התפתחות אדם ע"פ פרויד לא שונה בין ילד בן 15 מבחור בן 25 ומבוגר בן 55 שלכולם אותו איזור ארוגני. לעומתו אריקסון הראה שיש ביניהם שינויים ואף משמעותיים מאוד. 4. כל שלב בתורת אריקסון מאופיין במשבר או קונפליקט לעומת פרויד שהשוני בין השלבים אצלו מאופיינים באזור ארוגני אחר. למרות כל אלה היו גם מאפיינים דומים ביניהם: 1. שניהם אימצו את הרעיון של תקופה מכריעה: כל שלב מתאים ללמידת רכיב חשוב כלשהו באישיות ואם אין אדם לומד רכיב מסוים בשלב המתאים יקשה עליו לרכוש אותו מאוחר יותר. 2. שניהם האמינו בקיבעון ונסיגה המתרחשים כאשר באחד משלבי ההתפתחות מתעוררים קשיים או חרדה עזה במיוחד.

שלבי ההתפתחות הם: 1. אמון לעומת חשד- בשנת החיים הראשונה של התינוק יחס האא אליו היא שתקבע האם יהיה חשדן או בעל אמון בעצמו ובאחרים. אם האם תתיחס אליו חום ובאהבה ותעניק לו הוא יצור אמון באם ומשם ישליך את האמון כלפי העולם סביבו וכלפי עצמו. אך אם האם דוחה את חתינ וקה ולא מטפלת בו באופן סדיר עלול התינוק להפוך לחשדן וזוהי תכונה התלווה אותו למשך חייו. אריקסון ראה בשנת החיים הראשונה תקופה מכריעה חייו של האדם ואם הפך להיות חשדן זה לא יוכל להשתנות, גם אם יהיו לו חוויות מתקנות בעתיד. יש לציין כי להיות חשדן מעט זה דבר טוב ועל האם לא תמיד לספק את צרכי התינוק מידית. תינוק הרכש אמון יאפשר לאמו להתרחק מטווח ראייתו ללא חשש כי היא תיעלם לו.

2.אוטונומיה לעומת בושה- בשנות החיים השניה והשלישית הילד מתחיל לפתח כשרים מוטרוייח ושליטה בתנועותיו ולכן מתחיל לעשות דברים בעצמו ולפתח טונומיה משלו. הוא רוצה לעשות הכל לבד ללש עזרה מאחרים, להיות עצמאי. הוא מפת תחושה של מסוגלות עצמית-אני יכול. אם אכן הוא מצליח בכל אלה הוא יפתחתכונה חשובה חשהיא האוטונומיה. אך אם לא יצליח יגיע לשני דברים: ספק, אין לו אמונה ביכולתו לעשות דברים לבד ובושה, התחושה הרגשית כאשר הוא נכשל במעשיו והרצון להעלם. ככל השחוויות בשלב זה יהיו חיוביות יותרויותר כך רבים הסיכויים שהקונפליקט יפתר בצורה הטובה ביותר והילד יהפוך לעצמאי בעל אוטונומיה.

3.חריצות לעומת נחיתות- בגילאי 6-12 הדמות המרכזית עוברת מין המשפחה אל בית הספר ובו המורים והתלמידים בו. ילד חרוץ מצליח לקשור קשרים חברתיים וילד שלא יצליח לעשות זאת יחשב ילד נחות. בתקופה זו מתחיל הילד לקבל מטלות ולצור דבריםוכך לקחת אחריות ולהתפתח יותר. אם יצליח האלה הוא ירגיש כי הוא שווה משהו והערך העצמי שלו יעלה לעומת זאת אם יכשל המשימות הוא ירגיש דימוי עצמי של לא יוצלח ונחיתות. בנוסף, לא יהיה לו רצון לעשות פעילויות שונות או שיעשה אותן ללא שמחה וללא תחושת יצירה שממנה מפיקים הנאה וסיפוק. במשפחה גם היא, עדיין לוקחת חלד משמעותי בעיניין זה. דוג' לכך היא בשליחת הילד לעשות קניות בסופר. זוהי כביכול פעולה פשוטה אך מאתגרת. אם הילד יצליח בכל באופנים:יקנה את המצרכים יחצה את הכביש ויחזיר את העודף הביתה הוא ירגיש גאווה גדולה אך אם הוא יתקשה למצוא את הדרך יאבד את העודף או את הכסף או הפריטים ויגיע הביתה לא עם הכל כיצד יחוש? פה נכנסת המשפחה לתמונה- אם תעודד אותו ותסביר לו שבהתחלה קשה ואחר כך לומדים לא ירגיש כי נכשל ודימויו לא ירד.אך אם משפחתו תבקר אותו או במקרה גרוע יותר תתן לו עונש או תלעג לו הוא ירגיש נחות וחסר יוצלח.

4. זהות לעומת טשטוש זהות- בגיל ההתבגרות מתחיל המתבגר לחפש ייחוד משלו ולא רוצה כבר להיות כמו כולם כפי שהיה בעבר. אם התמודד עם הקונפליקטים הקודמים כראוי הוא אמור להיות עכשיו אדם בעל אמון אוטונומי וביטחון עצמי. זהות הכוונה ליכולת הפרט להעריך את תכונותיו, את כוחותיו ואת חולשותיו, לקבלם ולהחליט כיצד הוא רוצה לטפל בהם. גם דעותיו והשקפת עולמו הם חלק מן הזהות בנוסף לזהות המינית שלו. הדמות המרכזית כאן הם החברים שעוזרים לענות על השאלה "מי אני".בנוסף לזאת, דרך נוספת היא התנסויות שונות שאותם עושה המתבגר תוך שהוא נוטל על עצמו תפקידים שונים. המתבגרים מפתחים גם זהות מקצועית-מה ללמוד בהמשך ובמה לעסוק. שלב זה, בדומה לשלב האוטונומיה המתבגרים מחפשים אחר עצמאות ומשתחררים מהתלות בהוריהם, אך ההבדל הוא שבשלב זה היציאה מהתלות היא פיזית ממש. רק מי שגיבש לעצמו זהות יכול לקבל על עצמו מחויביות שונות,כמו מחויבות ללימודים או לבן זוג. אדם שלא גיבש זהות חווה טשטוש זהות-בלבול תפקידים וספק עצמי. הוא לא יודע מיהו מה מתאים לו לאן פניו מועדות וכו'. כתוצאה מכך הוא יכול להיות או חטטן מאוד לדעת הסביבה עליו או ללכת לקצה השני ולהיות אדיש לגמרי כלפי סביבתו.

5. אינטימיות לעומת בדידות- גילאים 20-30 לערך. האדם מתחיל לבנות קשרים זוגיים. אם יצליח בכך יוכל ליצור אינטימיות-לחלוק עם בן זוג רגשות ומחשבות שלו עצמו. אך אם לא יחוש בדידות-שהינה ההפך הגמור בכך:איןם לו עם מי לחלוק את רגשותיו, מחשובותיו ורצונותיו. התנאי ההכרחי ליצירת קשר אינטימי הוא יצירת זהות ברורה. בנוסף, אנשים שלא פתרו באופן חיובי קונפליקט בעבר ירגישו זאת כעת. לדוג':אם היו בעלי חשד בשלב הראשון יתקשו לתת אמון בבת זוגם כרגע. מי שלא יצליח לפתור שלב זה יחוש בדידות שתקשה עליו בהמשך ההתפתחות בשלב ההורות.

6. פוריות לעומת קיפאון- בגילאי 30-50 לערך. לאחר הנישואים ישנו של שהאדם מתחיל ליצור בכל מיני תחומים: טיפול בילדים, עבודה וחברתו. אם האדם מצליח במחויבויות אלו האדם ירגיש סיפוק ותחושה של פוריות שהיא היצרנות. אך אם האדם נכשל בשבל זה הוא יחוש קיפאון שהוא עצירת ההתפתחות. הוא יעשה פעולות אלו מתוך שגרה ולא מתוך הרגשת יצירה, התחדשותמ והתקדמות.

7.שלמות לעומת ייאוש- בגיל הזקנה האדם יכול להגיע לשתי תוצאות אפשריות: הראשונה היא לחוש כי מיצה את עצמו ויכול להסתכל בסיפוק ונחת לעבר חייו, זוהי תחושת השלמות. אך השניה היא כאשר האדם מסתכל בעצב על חייו ומרגיש כי חייו בוזבזו לריק. הוא יחוש מרירות הקרויה בפי אריקסון ייאוש.

עד פה השלבים.

הביקורת על אריקסון- 1. אריקסון גיבש את התיאוריה שלו(בדומה לפרוייד) על סמך עהודה קלינית עם מטופלים וכן על סמך מחקריו בילדים אינדיאניים. ולא בילדים מבוגרים ונערים נורמליים. לכן לא ניתן להסיק מתיאורייה זו על כלל האוכלוסייה. 2. אריקסון לא עשה מחקריים אמפיריים שאיששו את התיאוריה שלו. מאוחר יותר נעשו ע"י אחרים אך מעטים מאוד ולא מספיקים.