שיר נס השיר / גרינברג אורי צבי

הכותרת:
למילה נס שני פרושים – פלא וגם דגל.

בית ראשון:
שיר אמיתי הוא פלא וגם דגל שיש להתגאות בו. שיר אמיתי הוא שיר שמצליח לשחזר את החיים בגן העדן האבוד של הילדות (הילדות אבודה במובן זה שאי אפשר להשיבה או לחזור אליה). השדה האבוד , אבי הנחל, הבאר והקילון הם מטונימיות (מטונימיה = פרט המייצג את הכלל) לנופי ילדותו של הדובר – למראות המלבבים ולריחות האופייניים לה. שיר אמיתי מחייה את הנפש באמצעות שחזור חוויות הילדות והקשר הבלתי אמצעי אל הטבע, אליהם התגעגענו. הוא משיל מעליהן את הווילון , פותח את השער ותחומים רחוקים ואבודים נחשפים ונפתחים לפנינו. מכוון אחר אפשר לומר שנופי הילדות משמשים לו מקורות מהם הוא שואב השראה (כמו שאיבת מים מהבאר באמצעות הקילון!) שיר אמיתי הוא יעדה של הנפש – היא עפה אליו בעיניים סגורות, כמו ציפור, מתוך דחף פנימי.

הנקודתיים בסוף כל שורה נותנות את התחושה שהדובר מאוד מתאמץ להסביר מהו שיר אמיתי. יש לו תחושה ששום הגדרה (שדה אבוד / איבי נחל / נפש הבאר והקילון / מקום מעופן של הציפורים...) אינה יכולה לתאר כראוי את מושא ילדותו.

בית שני:
בית זה מדבר על הילדות כמקור לשירה. הילדות היא התקופה המושלמת ביותר בה יש לנו חלומות ומאווים (ומתעלמים ממגבלות המציאות) ולכן הדובר נכסף לשוב לילדותו. - השמש העולה שם מסמלת אופטימיות, אור, חום , בטחון ותום. היא מסמלת גם בראשיתיות – יצירה והתחלה חדשה. הילדות נמצאת מעבר לתהום – היא אבודה ואין דרך לשוב אליה מרגע שמתבגרים אלא באמצעות נס השיר – המשיב את הריחות והמראות של הילדות.

בית שלישי:
באמצעות השיר הצליח הדובר לעבור את התהום ולשוב אל מחוזות ילדותו. כאן הוא יוזם מגע עם האלמנטים הטבעיים, הארציים. אל חוש הריח והראיה מהבית הראשון מצטרף כעת גם חוש המישוש. הדובר ממשש את הענפים וגזעי העצים, ממשש את רגליהן של האיילות ואת גופן כלא מאמין. מגעו לא מבריח את האיילות, הוא שייך אל עולמן ומשתלב בו מבלי להפר את האיזון העדין שלו. קרבתו אל הטבע מתחדדת כאשר הוא הופך לחלק מהטבע כשהוא מחקה את הציפור המדדה.

האיילה מייצגת אסתטיקה ועדינות והיא מנוגדת בעוצמתה ובמהותה לאריה (המיוצג על ידי השאגה). עולם הילדות מתואר כמקום שיש בו ניגודים הממחישים את האוטופיה שהוא הפך להיות: האריה והאיילה. הכוח והעוצמה לצד העדינות החן והיופי.