ראש השנה

חלוקת הזמן

תופעות טבע מחזוריות, שימשו כנראה השראה לאדם הקדמון כדי לחלק את הזמן ולמדוד אותו.

הרווח בין שתי זריחות השמש, היממה, הייתה יחידת הזמן הראשונה שהוא יכול היה לספור ולחשב. במרוצת הזמן, התחיל להבחין בין יחידות גדולות יותר: שינוי פני הירח אפשר לו להגדיר את המרווח בין שני מולדות – החודש. המחזוריות שבתקופת הלבלוב וההבשלה של פירות, תקופת החום והקור, היובש והגשמים יצרו יחידות זמן המקיפות מספר חודשים: 16 חודשים אצל האסקימואים, 20 חודשים אצל האצטקים והמאיה. אך בדרך כלל השנה שנקבעה בין קציר לקציר או בין אסיף לאסיף, מנתה 12 חודשים, כמהלך כוכב הלכת שלנו מסביב לשמש. הידיעות האסטרונומיות שנרכשו ע"י עמים שונים, אפשרו להם לקבוע מראש את התחלת העונות והשנים.

ניסיון מעניין נעשה בימי המהפכה הצרפתית שהנהיגה לוח שנה "הגיוני", בו השנה מנתה 365 ימים מחולקים ל-12 חודשים בני 30 יום (=360) ועוד 5 ימי השלמה שהיו ימי חג. בכל שנה רביעית, נוסף יום השלמה אחד.

ראש השנה נקבע בשיווין היום והלילה בסתיו (23 בספטמבר בלוח הרגיל). החודש התחלק ל-3 "דקאדות" של 10 ימים.

אצל שבטים פר מיטיבים בפולינזיה החודש כלל לא היה מחולק ליחידות משנה, ובאפריקה היו שבטים שחילקו את החודש ליחידות של 4 או 6 ימים, שהם הרווח בין שני ימי יריד.

השבוע של שבעה ימים הונהג לראשונה כנראה בלוח העברי.

הלוח העברי

בימי המקרא החודש הראשון היה חודש ניסן החל באביב. בימינו מתחילים היהודים את השנה בחודש תשרי החל בסתיו. הלוח העברי הנהוג היום, הופיע כנראה אחרי שיבת ציון. היהודים הביאו מבבל ידיעות אסטרונומיות שאפשרו להם לקבוע בצורה מדויקת את החודשים ואת השנים. גם את שמות החודשים הביאו היהודים משם. "תשרי" למשל, משמעו "להתחיל" בשפה האכדית, והוא היה ראש השנה של האימפריה הבבלית.

אבל אותה חלוקת הזמן קיבלה משמעות מיוחדת בתרבות ישראל. תשרי לא היה רק סמל של התחלה במעגל הזמנים אשר במציאות אין לו התחלה ואין לו סוף. לתשרי העברי הייתה משמעות כלכלית, חברתית ומוסרית.

תשרי היה החודש הקובע לענייני שמיטה ויובל. על-פי החוק המקראי בכל שנה שביעית הייתה שמיטת חובות וכן שמיטת אדמות אשר העני והאביון רשאים היו ללקט מפריין באופן חופשי, כל אותה שנה.

אחרי שבע פעמים שמיטה, בחודש תשרי החמישים, באה שנת היובל. בשנת היובל, כל הקרקעות שעברו במשך 49 שנים לבעלים אחרים, חזרו לבעליהן הראשונים, זאת כדי למנוע ריכוז של נכסים בידי משפחות עשירות, על חשבון משפחות שהתרוששו במשך הזמן. שנת היובל הייתה גם שנת שחרור כללי לעבדים.

השמיטה והיובל היו מכשירים לאיזון חברתי וכלכלי, שבמידה מסוימת תיקנו את העיוות הנובע מפערים הנוצרים בכל חברה.

גם חלוקת החודש ל-4 שבועות קיבלה משמעות מיוחדת. השבוע לא היה יחידה של שבעה ימים סתם, אלא יחידת זמן שסופה יום השבת. השבת היא ביטוי לשאיפה של שיווין חברתי. כולם שובתים ממלאכה:גם העבד, גם האמה, גם הגר. לפי החוק המקראי, מתבטל פעם בשבוע ההבדל בין עשיר ועני, עבד ואדון, עברי ונוכרי – לכולם "שבת" באופן שווה.

לאידיאל המקראי של תיקון החברה הוסיפו חז"ל את השאיפה לתיקון אישי. ליום הראשון בתשרי, הוסיפו את המשמעות של יום הדין, ואחריו עשרת ימי תשובה, שמסתיימים ביום כיפור. לא רק ציון התחלה שחוזרת כל 12 חודשים, אלא גם זמן המיועד לחשבון נפש ולניסיון האדם להיטיב את דרכיו.

הצורך בחשבון הנפש מצא ביטוי פיוטי בימי הביניים בתפילת ונתנה תוקף .

בסיפור אם לא למעלה מזה הצדיק של י.ל.פרץ אינו משלים עם המציאות שבדרך הטבע יוצרת אנשים חזקים וחלשים בריאים וחולים, עשירים ועניים. ביום הכיפורים הוא עוזב את בית הכנסת והולך אחרי מצפונו כדי לנסות ולתקן את העולם, אפילו במחיר חילול לכאורה של היום הקדוש הזה.

וכך אולי הוא תורם את התרומה האמיתית למען עולם טוב יותר, לשנה טובה.

ישעיהו דרובינר

ראש השנה

תשרי – התחלה חדשה

קידוש החודש

בימי בית שני (586 לפני הספירה עד 70 לספירה) נהגו לקדש את החודש על פי שני עדים, אשר העידו כי ראו את התחדשות הלבנה. לאחר קידוש החודש יצאו שליחים מירושלים לכל קהילות ישראל

בעולם להודיע להם על התאריך המדויק שבו נתקדש החודש ועל פיו יש לחגוג את חגי ישראל.

בגלל הקשיים בדרך יש שנשתהו השליחים בדרכם, ולא תמיד הגיעו לארצות רחוקות בזמן.מטעם זה הונהג, שבגלויות יחוגו כל חג שני ימים במקום יום אחד הכתוב בתורה. יום נוסף זה נקרא "יום טוב שני של גלויות". עד היום חוגגים בגולה את פסח שמונה ימים, את שבועות שני ימים ואת סוכות תשעה ימים. רק את יום הכיפורים חוגגים יום אחד מחמת הקושי של האדם לעמוד בצום של כחמישים שעות רצופות.

את ראש השנה חוגגים שני ימים בגולה וגם בארץ ישראל, משום שאפילו בירושלים לא ידעו אם תראה הלבנה בהתחדשותה בתום עשרים ותשעה יום של חודש אלול או בתום שלושים יום.

בימינו אין מקדשים עוד את החודש על פי עדי ראיה. הלל הנשיא, אחרון נשיאי הסנהדרין (330-365 לספירה), הוא זה שקבע את הלוח העברי, המשמש אותנו עד ימינו אלה. הלוח בארצות המערב נוהג על פי השמש, ואילו המוסלמים מונים את החודשים על פי הירח. שנת הירח קצרה משנת השמש באחד עשר יום בערך. כדי שחגי ישראל יחולו תמיד בעונות השנה שהתורה קושרת אותם אליהן: פסח באביב, שבועות בקציר וסוכות באסיף – נקבע הלוח העברי על פי שילוב בין חודשי הירח ושנת החמה: מדי שנתיים או שלוש מוסיפים חודש – אדר ב' – לשנה העברית, ושנה כזאת נקראת "שנה מעוברת". בתוך מחזור של 19 שנה יש שבע שנים מעוברות.

סמלים בסעודת החג

כאשר המשפחה מתכנסת סביב השולחן לסעודת חג, בסעודה הראשונה בשנה החדשה מקפידים שלא לאכול פירות חמוצים ומרים, ומרבים במיני מתיקה. המאכלים המקובלים ביותר ברוב עדות ישראל הם:

חלה בדבש: בסעודת החג נוהגים לטבול את פרוסת החלה בדבש, כסמל לכך שהשנה הבאה עלינו לטובה תהא נעימה ומתוקה כדבש.

תפוח בדבש: טובלים פלח תפוח בדבש, מברכים ברכת "בורא פרי העץ", אוכלים ואחר כך אומרים: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

תמר: נוהגים לאכול תמרים ואומרים: "יהי רצון ...שיתמו שונאינו ואויבנו". טעם נוסף לתמר: חלק את המילה תמר ותקבל: תם –מר , לאמור: תמו ימי המרורים והצער, ויחלו ימים מתוקים ומאושרים. רימון: נוהגים לאכול רימון, שגרגריו מרובים, ומנינם, על פי האגדה, תרי"ג (613) – כמניין מצוות התורה. ואומרים: "יהי רצון... שתרבה זכויותינו כרימון".

ראש דג – ראש כבש: נהוג לאכול ראש של דג או של כבש ולומר: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב".

מנהגי החג

שמחת החג

אף על פי שראש השנה הוא יום הדין, שבו עומדים כל ברואי העולם למשפט בפני בורא העולם, ובו נקבע מי לחיים ומי למוות, אין אוירה של פחד ומשפט שורה על החג. אדרבה, מצווה לשמוח בחג זה. אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענים בו,

כתיבה וחתימה טובה

בלילה הראשון לאחר תפילת ערבית נוהגים לברך איש את רעהו בברכת : "לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר (מיד) לחיים טובים".

כרטיסי ברכה

מנהג הוא לשלוח לבני משפחה ולידידם כרטיסי ברכה מקושטים ובהם ברכות ואיחולים לקראת השנה החדשה, שתתחדש עלינו לטובה.

לבוש חדש

נוהגים ללבוש בגד חדש בחג, ויש המקפידים ללבוש לבן – סמל לטוהר.

תקיעת שופר

חז"ל מפרשים שתי פסקאות אלו כעוסקות בחול ובשבת. כלומר: כאשר ראש השנה חל ביום החול, הוא "יום תרועה", תוקעים בשופר. אך אם הוא חל בשבת, אין תוקעים בשופר, ו"יום תרועה" הופך ל"זיכרון תרועה".

חז"ל מסבירים שתקיעת השופר באה לעורר את האדם מתרדמתו. בזמן תקיעת השופר על האדם להתבונן פנימה בנפשו, לבדוק את מעשיו ולהחליט על הדרך לשיפור מעשיו בעתיד.

שבת שובה

השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת שובה", על שם ההפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוהיך"(הושע יד,ב), שקוראים בשבת זו לאחר קריאת התורה. יש הנוהגים לכנותה "שבת תשובה", משום שהיא חלה בעשרת ימי התשובה.

נהוג בכל קהילות ישראל, שבשבת זו מדבר הרב בבית הכנסת ומעורר את בני קהילתו לעשות תשובה, כהכנה לקראת יום הכיפורים.

כפרות

פעם נהוג היה שכל בעל משפחה נוטל בערב יום כיפור תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה , מסובב את התרנגול מעל לראשיהם של בני הבית ואומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול (זאת התרנגולת) ילך (תלך) למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום"

מנהג יפה יותר הוא לעשות את טקס הכפרות בכסף , במקום תרנגולות, ולאחר מכן לחלק את הכסף לעניים.

תפילה ומחשבה

יצירות מרגשות רבות נתחברו בזמנים שונים והפכו לחלק מן התפילות בראש השנה וביום הכיפורים. אחת המרגשות ביותר מתחילה במילים ונתנה תוקף. האגדה מספרת שבימי הביניים חיבר אותה אמנון ממגנצה, שנפטר תוך כדי תפילה ביום הכיפורים.