ב. ההתפתחות התעשייתית והתחרות עם ארצות הברית

הענף הראשון שבו הגיעה יפן להישג עולמי היה בניית אוניות. לפני 1945 עבדו המספנות היפניות עבור השוק המקומי- הצבאי והאזרחי. אחרי המלחמה עזרה הממשלה למספנות לקנות ציוד חדיש והן פנו לשוק העולמי האזרחי. הן הצליחו להתחרות בייצור המערבי משום האוניות המשוכללות והמחיר הזול (הודות לשכר הנמוך שקיבלו העובדים). מלחמת קוריאה הביאה להזמנות רבות לכלי שיט והביקוש נמשך גם לאחריה. בשנות החמישים החליף הנפט את הפחם כמקור אנרגיה ראשי ונוצר ביקוש למיכליות גדולות. המספנות "מיצובישי", "היטואצ'י" וחברות אחרות פיתחו מיכליות אוטומטיות שניתן להפעיל ע"י צוות קטן. ב1956 הפכה יפן ליצרנית האוניות הגדולה ביותר בעולם. בניית אוניות הצריכה פלדה. לפני המלחמה היו ליפן כמה מפעלים לייצור פלדה שנהרסו בהפצצות. אחרי המלחמה סייעה הממשלה לחברות כמו "קוסאקי" לרכוש ציוד וידע חדשים. הברזל נרכש בהודו ובאוסטרליה. ב1973 השתווה ייצור הפלדה של יפן לזה של ארה"ב וב1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם. בשנות ה-20 הקימו "פורד" ו"ג'נרל מוטורס" מפעלי הרכבה ביפן שסיפק את רב הביקוש המקומי למכוניות נוסעים. המלחמות בשנות השלושים יצר ביקוש למשאיות צבאיות וחברות כמו "טויוטה" ו"מיצובישי" ייצרו כלי רכב עבוד הצבא. אחרי המלחמה נוצר ביקוש למשאיות ולמוניות עקב הרס הרכבות. עם פרוץ מלחמת קוריאה הגיעו הזמנות אמרקאיות למשאיות וחלקי חילוף. ביקוש זה הביא לצמיחתו של ענף הרכב היפני. מאחר שרב האנשים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש מכונית פרטית, נוצר ביקוש לאופנועים. ב1948 הקים הונדה סואיצ'ירו מפעל לייצור אופנועים שזכה להצלחה. עם העלייה ברמת החיים ביפן בשנות השישים התפתח שוק למכוניות קטנות ("הונדה" "טויוטה" "ניסן" "מזדה"). הממשלה עזרה לשוק זה בכך שהגבילה ייבוא מתחרה, מנעה מחברות זרות להקים מפעלי הרכבה ביפן, ועזרה לחברות היפניות לרכוש טכנולוגיות חדשות. העובדה שחברות כה רבות התחרו זו בזו שיפר את רמת המכוניות. בשנות ה-70, כאשר המכוניות הגיעו לרמה בינלאומית החלה יפן לייצא אותן. במקביל לתעשייה הכבדה כמו מספנות, פלדה ומכוניות שהעסיקו בעיקר גברים, התפתחה תעשייה קלה, שהעסיקה נשים רבות כמו ענפי המצלמות, האלקטרוניקה, והשעונים. מאז ראשית המאה ייצרה יפן מצלמות, אך לפני המלחמה הובילה גרמניה בענף זה. בזמן המלחמה התפתחו האופטיקה והצילום לצרכי הצבא, ולאחר המלחמה יושם הידע לצרכים אזרחיים. כמו בתחום הרכב פעלו גם בענף הצילום חברות רבות כמו "קנון" "ניקון" "קוניקה" ועוד. הן רכשו ידע מערבי והשקיעו במחקר ובפיתוח כדי לייצר מצלמות משוכללות וזולות יותר מאשר במערב. בשנות ה-60 עברה יפן את גרמניה והפכה לייצרנית המצלמות מספר אחת בעולם. המצלמה היפנית שמרה על מקומה על ידי חדשנות מתמדת. תופעת השתכללות זו אפיינה גם את ענף השעונים. חברת "סייקו" הוציאה לשוק את שעון הקוורץ הראשון בעולם, ויפן הפכה ליצרנית השעונים הגדולה בעולם. התפתחות דרמטית התחוללה בענף האלקטרוניקה. ב1946 הקימו שני צעירים מפעל אלקטרוניקה קטן בטוקיו. ב1945 בזכות הממשלה רכשו מידי חברה אמריקאית את הזכות לייצר טרנזיסטור. אחרי שהכניסו בו שיפורים הוציאו ב1957 את הרדיו-טרנזיסטור הראשון. ב1960 שינתה החברה את שמה ל"סוני" והטרנזיסטור הפך ללהיט בכל העולם. "סוני" פיתחה גם רדיו-טייפ ווידאו. חברות כמו "טושיבה" ו"סניו" פנו לייצור מוצרי צריכה ביתיים כמו מקררים ומקלטי טלוויזיה. ההצלחה של המוצרים היפניים בשוק העולמי נבעה ממחירם הנמוך ומאיכותם הגבוהה. יפן רכשה טכנולוגיות מערביות ושיכללה אותן. ב1975 הסתכמה ההשקעה הלאומית במחקר ובפיתוח ב9 מיליאד דולר לשנה, שהיוו כ 2% מההכנסה הלאומית. ההבדל בין ארה"ב ליפן היה שביפן התבצע רב המחקר והפיתוח בחברות התעשייה ובמימונן בעוד שבארה"ב זה התבצע באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ממשלתיים. לכן היה המחקר ביפן העל אופי יישומי. עד שנת 2002 זכו 12 יפנים בפרסי נובל, ביניהם בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. הגידול בייצוא של יפן הביא אותה לעימות עם ארה"ב. כאשר סייעו ליפן לשקם עצמה אחרי המלחמה לא שיערו שתוך דור תיהפך בת חסותם ליריבה הכלכלית הגדולה ביותר שלהם. הצלחת המוצרים שיפניים בשוק האמריקאי פגעה ביצרנים האמריקאים. ארה"ב כעסה על כך שיפן מוכרת בשוק האמריקאי הפתוח בעוד השוק היפני נשאר סגור. מאחר שהטלת מכסים נגדה את עקרון הסחר החופשי בו דגלה ארה"ב דרשה האחרונה שיפן תקטין את ייצואה. ב1969 הפעילה יפן הגבלה עצמית על ייצוא הפלדה, ב1977 הקטינה את מספר מכשירי הטלוויזיה שהיא מייצאת לארה"ב, וב1986 הסכימה יפן להגביל את מספר המכוניות שהיא מייצאת לארה"ב ל2.3 מיליון לשנה. למרות ההגבלות גדל הייצוא היפני לארה"ב משנה לשנה. כתוצאה מכך ומן התקציבים הגירעוניים של ממשלת רייגן התרחב הגירעון המסחרי של ארה"ב עם יפן מ13 מיליארד דולר בשנת 1981 ל52 מיליארד דולר בשנת 1987. התהפכות היוצרות העכירה את היחסים בין שתי המדינות והגבירה את הלחץ על יפן להגדיל את הייבוא מארה"ב. בשנות השמונים ביטלה יפן את רב המכסים על הייבוא, אך יצואנים אמריקאים ואירופאים עדיין התקשו לפרוץ לשוק שלה בגלל מערך השיווק המסורבל והתקנות הממשלתיות המרובות. אחת הסיבות לעודף המסחרי של יפן היה ערכו הנמוך של המטבע שלה, שעודד ייצוא והקשה על ייבוא. ב1985 החליטו לייקר את הין לעומת הדולר. תוך שלוש שנים הוכפל ערכו של המטבע היפני מ240 ין לדולר ל120 ין לדולר. הין הגבוה פגע ביצואנים שקיבלו פחות ינים עבור הדולרים שהרוויחו החו"ל, אך סייע למשק בהוזילו את חומרי הגלם והנפט. כדי לשמור על רווחיות העבירו חברות יפניות חלק מן הייצור שלהן לארצות דרום-מזרח אסיה שם שכר העבודה היה נמוך יותר. כתוצאה מכך גדל התוצר הלאומי הגולמי של יפן במחצית השניה של שנות ה-80 בקצב של 5% אחוזים בשנה. הויכוח החריף ביותר בין יפן לארה"ב היה בנושא המכוניות. במשך עשרות שנים היה ייצור הרכב הענף המוביל של התעשייה האמריקאית. אבל ב1986 מכרה חברת "טויוטה" בלבד כעשירית מכל המכוניות שנמכרו בעולם באותה שנה, וב1989 "הונדה אקורד" הייתה לדגם הנמכר ביותר בשוק האמריקאי. האמריקאים האשימו את יפן שהיא מגבילה את יבוא המכוניות הזרות ודרשה ממנה לרכוש יותר מכוניות וחלקי חילוף אמריקאיים. היפנים טענו כי הצלחתם נובעת מאיכות הרכב שלהם המתאימים לצרכיו של האמריקאי בעוד היצרנים האמריקאים לא למדו את צרכיו של הצרכן היפני. אחד הפתרונות לוויכוח זה היה הקמת מפעלי רכב יפניים בארה"ב המעסיקים פועלים אמריקאים. ב1986 פעלו 153 מפעלי מוכניות ב43 מדינות. מוקד אחר של יריבות היה בנושא יבוא של מוצרי מזון מארה"ב ליפן. אף כי ייבאה חיטה וגרגרי סויה, הגבילה יפן יבוא של מוצרים חקלאיים אחרים ואסרה על ייבוא אורז כדי להגן על האיכרים. היפנים טענו כי דבר זה מגן על האיכרים שלהם ומאפשרת להם להתקיים בכבוד, ומולם טענו האמריקאים כי ההגבלות פוגעות בצרכן היפני שנאלץ לשלם פי 6 ממחיר האורז בשוק המקומי ופוגע בחקלאי האמריקאי שאינו יכול להתחרות בתנאים שווים על היפנים. בסוף שנות ה-80 התעוררה בארה"ב חרדה מפני יפנים הרוכשים נכסים אמריקאים. כשליש מאגרות החוב של ממשלת ארצות הברית נרכשו על ידי קונים יפניים, כך מימנו היפנים את התקציב הגירעוני של ארה"ב . כאשר החלו היפנים לרכוש בתי מלון ובנייני משרדים ניעורה חרדה גזענית מפני היפנים העומדים להשתלט על ארה"ב. חרדה זו הגיעה לשיאה כאשר ב1989 "סוני" רכשה את חברת הסרטים "קולומביה" וחברת הנדל"ן "מיצובישי" רכשה את מרכז רוקפלר בניו יורק . כך התפתחה בארה"ב ביקורת חריפה על יפן וראיית כל צעד שלה כניסיון להשתלט על העולם. הסטריאוטיפ של היפני הערמומי, האכזרי וחסר המעצורים הפך שוב למקובל. במקביל התפתחה ביפן תופעה של ראיית ארה"ב כמדינה אלימה, שטופה בסמים ומתפוררת.