העליות הגדולות מארצות האסלאם בשנים 1948 -1967

נושא 2- העליות הגדולות מארצות האסלאם בשנים 1967 – 1948

תת נושא 1- סקירה כללית

אפיה של התקופה: שני תהליכים עיקריים אפיינו את העולם הערבי בשנים אלו: 1. תהליך הדה-קולוניזציה – התפנות המדינות האירופאיות ששלטו במדינות אלה עד אז והפיכתן למדינות עצמאיות. 2. התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות – חידוש מסורות של אחדות כלל ערבית, וכפועל יוצא – איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המער באופן עקיף. המלחמה נגד התהוות המדינה היהודית הייתה פן חשוב בכל אחד מן התהליכים הללו, והיא התבטאה באופן שונה בכל מדינה ומדינה. ניתן להצביע על 4 קבוצות שונות ביחסן אל ישראל: 1. מדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק. הוצאת היהודים ממדינות אלה התנהלה בדרכים חשאיות. 2. מדינות שלא לחמו בישראל- לוב איראן, תימן, עדן ותורכיה. מדינות אלה לא היו קרובות לישראל ולא היו מעורבות במלחמה באופן ישיר, אולם הייתה קיימת סולידאריות עם האחים לאמונה. במדינות אלה מצב היהודים היה נוח יחסית והם יצאו מהן ללא קשיים מיוחדים ובאורח חוקי. 3. מדינות צפון אפריקה הצרפתית- מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה נאבקו לעצמאותן בתקופה זו, ועל כן מצב היהודים בהן היה נוח יחסית, והיציאה מהן לא הייתה כרוכה בקשיים מיוחדים. אולם- לאחר עצמאותן התנאים השתנו, מצב היהודים הורע מאוד (במיוחד במרוקו) והיציאה מהן הייתה קשה הרבה יותר. 4. רפובליקות מוסלמיות בברה"מ ומדינות רחוקות- (בעיקר- קזחסטן, אוזבקיסטאן, אזרבייג'אן). מדינות אלה כמעט ולא הושפעו מתהליך הקמתה של מדינת ישראל עקב "מסך הברזל", אשר ניתק אותם מן התהליכים במזה"ת באותה תקופה.

היהודים שחיו בארצות האסלאם שמחו מאוד על הקמת המדינה, וראו בה מעשה של השגחה עליונה. אולם עקב המצב הרגיש בינם לבין תושבי ארצות האסלאם לא ניתן היה להפגין את שמחתם בפומבי ברוב המקומות, מחשש להתנכלויות מן התושבים המוסלמים. חלק מן היהודים ביטאו שמחה זו בעלייה לארץ, אולם חשוב לזכור שמניעיהם של רבים מהם היו כלכלים יותר מאשר ציוניים. בשנות מלחמת העצמאות היו 3 התפרצויות אלימות במרוקו, לוב ומצריים, אשר נבעו מן המתיחות שכבר הייתה קיימת בלאו הכי בין 2 העמים.

ארגון העלייה: העלייה מארצות האסלאם לישראל אורגנה ע"י הגופים השונים של מדינת ישראל והסוכנות היהודית. מדינת ישראל- באמצעות המוסד לעלייה ב', ומאוחר יותר (1950) הוקם "המוסד לתיאום", אשר היה הגוף המתווך בין המדינה לסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית- באמצעות מחלקת העלייה, המחלקה לענייני יהודים במזה"ת ומחלקת הקליטה. בפרספקטיבה היסטורית ניתן להציג שלושה דפוסי פעולה עיקריים בטיפול בעלייה:

1. גלויות מתחסלות – 1951 – 1948: עלייה ממדינות אשר סומנו אזורים מועדים לפורענות ביהודים. מדינת ישראל סימנה את מדינות אלה כמקומות בהם נשקפת ליהודים סכנה קיומית מיידית, והחליטה כי יש לפעול למען העלתם לא"י באופן מיידי. מאפייניה של עלייה זו היו שהיא נעשתה באופן זריז מאוד, ושהיא נבעה משיקולים ביטחוניים. לוב: בסוף ינואר 1949 הודיעה בריטניה כי היא אינה מתנגדת עוד להגירה של יהודים מלוב, כל עוד יוותרו על אזרחותם הלובית. היהודים שמחו מאוד, והעלייה סווגה כדחופה עקב התקרבות יום קבלת העצמאות של לוב והחשש שמא יגלו אלימות כלפי היהודים. תימן: רצח האימאם יחיא ב- 1948הגביר את בריחת היהודים מתימן. הם נאלצו לעזוב ולברוח בדרך לא דרך לעבר עדן, משם ניתן היה להטיסם ארצה. עיראק: עיראק השתתפה במלחמת העצמאות, ולאחריה הציונות הוגדרה בה כפשע. יהודים פוטרו ממשרותיהם, ועסקיהם נפגעו. ב- 1950 פורסמו 2 חוקים – וויתור על נתינות, ופיקוח על נכסי היהודים, אשר פגעו קשות ביהודים. עד ספטמבר 1951 עלו מרבית יהודי עיראק לארץ.

למרות החשש, "חיסול הגלויות" עבר ללא התנכלויות מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המוצא.

העלייה המבוקרת: לאחר שהסתיימו גלי ה"גלויות המתחסלות", היה צורך בהערכת מצב מחודשת. קליטת העלייה דרשה משאבים אדירים מן המדינה הצעירה, וההנחה הרווחת הייתה שאם לא יתמתנו גלי העלייה המדינה תתקשה מאוד לקלוט כראוי את העולים החדשים. עקב כך, ועקב העובדה שלא נשקפה סכנה מיידית ליהודי הגולה, הוחלט לבצע עלייה מבוקרת והדרגתית, אשר הורכבה ממספר שלבים: 1. בחירת המועמדים: הייתה תלויה בגיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות רפואית, כיוון שהמדינה העדיפה להעלות קודם כל את העולים הכשירים לעבודה ואשר לא יהוו נטל כלכלי. 2. חיסול הכפרים: החל ריכוז יהודי הגולה בערים, (בעיקר בתוניסיה ומרוקו) מתוך תפיסה כי יש להתכונן למצב בו יעמדו היהודים בסכנה. המבצע היה כרוך בעגמות נפש גדולות והוצאות כבדות, וקשה לאמוד את הצלחתו. 3. טיפול בריאותי: העולים טופלו רפואית טרם עלייתם (במחנות אשר יועדו לכך) על מנת למנוע הבאת מחלות מידבקות ומגיפות לארץ. המוסד לתיאום: הוקם ע"י ממשלת ישראל והסוכנות היהודית, על מנת לרכז את מדיניות העלייה, ולפרסם הוראות לכל הנוגעים בדבר. בכל מדינה פעל שליח מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות, תחתיו פעלו נציגי התנועות, המפלגות ומחלקות הסוכנות האחרות. הרופאים עבדו בנפרד והם אלה שפסקו בדבר כשירותם הרפואית של המועמדים לעלייה. בנוסף פעלו גם נציגי הארגונים היהודים הבינלאומיים, אשר עבדו בשיתוף פעולה עם נציגי הסוכנות וארצות המוצא של הארגונים אליהם השתייכו.

העלייה החשאית: בעלייה חשאית עלו חלק מיוצאי סוריה, לבנון ומצריים, (אשר הבריחו את הגבול) ובעיקר מרוקו (ממנה הוברחו היהודים דרך הים, האוויר והיבשה.). השלטונות בארצות אלה לא אישרו יציאה של יהודים משטחן, אולם הן העלימו עין תמורת שוחד ועזרה בזירה הבינלאומית. העלמה זו הייתה חסויה שנים רבות, וגם כיום המידע עליה אינו רב.

מאפייני העלייה: יחס השליטים הערביים לעלייה: השליטים הערביים לא גרשו את היהודים ממדינותיהם, אלא היו אלה היהודים עצמם אשר ראו את מצבם המידרדר והחליטו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, פעמים רבות הייתה זו הסכמה שבשתיקה. לוב- השלטונות הבריטים אפשרו עגינה של ספינות מעפילים יהודיות בנמל ועלייה מסודרת של הנוסעים. תימן- התירו מעבר מסודר לעדן, לרוב תמורת תשלום. עדן – השלטונות הבריטים אפשרו יציאת יהודים אלג'יריה- השלטון הצרפתי סייע במעבר ממרוקו ואלג'יריה למרסיי. מרוקו- שיתוף פעולה סמוי בין השלטונות למדינת ישראל. תוניסיה- לא הייתה בעיה ליהודים לצאת. סוריה- היציאה התנהלה ללא ידיעת השלטונות ובתנאי מחתרת קשים.

הסלקציה: העולים נאלצו לעבור תהליכי מיון לפני העלייה לארץ, אשר כללו כשירות רפואית, כשירים לעבודה, בעלי משפחה בעלת מספר נפשות מוגבל והתחייבות לעבודה בחקלאות. בעד- קשיי קליטה בארץ, פחד מן השוני התרבותי של העולים, מצב בריאותי ירוד וחשש למחלות ומגיפות. נגד- פגיעה בזכויות האדם והאזרח, מנוגד למסורת היהודית, מנוגד להצהרת מגילת העצמאות ולחזון התנועה הציונית. מעל הכל – מצב היהודים הלך והחמיר בארצות המוצא, וחלקם עמדו בפני סכנה אמיתית במידה ויישארו לטווח הרחוק. מחנות המעבר: ניתן להבדיל בין 3 סוגי מחנות: 1. מחנות ששירתו את יהודי מדינה בה הוקמו – במרוקו. 2. מחנות שנועדו לעולים מארצות סמוכות – המחנה בטהראן שימש את יהודי עיראק, כורדיסטן ואפגניסטן, המחנה באלג'יריה את יהודי מרוקו ומחנה "גאולה" בעדן את יוצאי תימן. 3. מחנות שהוקמו באירופה למען יוצאי ארצות האסלאם: מרסיי בצרפת- שרת את יהודי צפון אפריקה, ברינדיזי באיטליה- את יהודי לוב. קיום המחנות היה מותנה באישור המדינה המארחת. צרפת תמכה מאוד (אולי כפיצוי על התנהגות משטר וישי), גם בריטניה אישרה את המחנה בעדן. (על מנת למנוע מן היהודים הנמלטים להיכנס לתוך הערים. )

• זמן ההמתנה במחנות ותנאי המחייה היו שונה שונים בין מחנה למחנה, והשתנו בהתאם למיקום וקביעות המחנה, וכן מצבם הבריאותי של העולים.

הסכנות שבדרך והמחיר: הסכנות היו רבות. התנאים במחנות המעבר היו מאוד קשים לעיתים, ורבים מתו כתוצאה ממחלות, מגיפות ותשישות מן הבריחה. מספר ספינות טבעו עם כל נוסעיהן, ואף מטוס שנשא ילדים התרסק וגרם למותם (חוץ מאחד). לפני העזיבה היה על היהודים למכור את כל רכושם (לרוב במחירים נמוכים מאוד) ולעיתים אף נטשו את ביתם עם הרכוש בתוכו על מנת לא לעורר חשד בדבר עזיבתם.

הקליטה בארץ: המדינה דאגה לכל היבטי הקליטה של העולים החדשים (בריאות, תעסוקה, חינוך ומגורים) כאשר המהותית מכולן הייתה המגורים. ניסיון השיכון הראשון היה בעיירות פיתוח, אשר נועדו לפרוש את האוכלוסייה היהודית בכל הארץ. העולים הובאו למקומות מבודדים בגבול הצפון והדרום על מנת ליישב, אולם בסופו של דבר הפכו עיירות הפיתוח למוקד של זעם ותסכול. חלק מן העולים שוכנו בהתחלה בשיכונים ארעיים כמו מחנות נטושים של הצבא הבריטי, ומשאלה התמלאו הוחלט על הקמת המעברות. (שיכונים זמניים בהם נדרשו העולים לקיים את עצמם עד אשר יעברו למגורי קבע). תנאי החיים במעברות היו קשים מאוד, שררה בהם צפיפות רבה, תנאי ההיגיינה היו ירודים מאוד, ונותני השירותים בהן היו עמוסים מאוד. 1952- החל חיסול הדרגתי של המעברות מ-3 סיבות עיקריות: החלטה של רשויות הקליטה על פיזור האוכלוסייה, התקדמות בבניית שכונות קבע ותופעת ההסתננות (עולים שעזבו את המעברות ללא אישור מוסדות הקליטה). שרשרת הביטחון – שורה של ישובים על גבול הצפון אשר אוכלסו ע"י יוצאי ארצות האסלאם, ותרמו רבות מאז ועד היום לביטחון המדינה.

הציבור הישראלי והעולים: בחברה הישראלית (אזרחי המדינה והמנהיגים) רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים רבים על יוצאי ארצות האסלאם, אשר גרמו לתחושת זעם ותסכול בקרב העולים. סדר כתבות אשר פורסמו בעיתון "הארץ" ע"י אריה גלבלום, ובהם מוצגת העלייה מארצות האסלאם כשלילית מאוד, בעלת אופי לא נעים ופרימיטיבית עוררה את זעמם של העולים. 9.7.1959- פרצו מאורעות בעיר התחתית בחיפה, כתוצאה מזעמם ותסכולם של העולים. לאחר המאורעות הורמה וועדת חקירה על מנת לברר את פשר ההתפרצות.

יהדות אלג'יריה- יהדות זו הסתמכה מאוד על הממשל הצרפתי ולא היו ממנה עולים רבים, אפילו לא בשנות המאבק האלים על עצמאותה (1962 – 1954). רק ב- 1962 כאשר למעלה ממליון תושבים צרפתיים נאלצו להגר לצרפת, עזבו איתם גם היהודים, והגיעו עמם לצרפת. (רק מעטים מהם הגיעו לישראל). למדינת ישראל היה קשר רופף עם קהילה זה, והטיפול בעלייה משם לא היה כמו הטיפול בעלייה מן הארצות האחרות.

מגמות העלייה - תאריכים חשובים:

1951 – 1948- חיסול הגלויות, לוב תימן ועיראק 1956 – 1952- העלייה המבוקרת 1952- תחילת חיסול המעברות 7/1959- המאורעות בחיפה 1962 – 1954- מאבק אלים על עצמאותה של אלג'יריה.

תת נושא 2 - העלייה מתימן ומעדן: 1882 – 1881 – גל העלייה הראשון מתימן (אעלה בתמ"ר) 1914 – 1904 – המשך עלייה מתימן 1948 – 1920 – המשך עלייה מתימן 1942 – 1939 – עלו 543 איש מתימן, נקלטו על ידי "התאחדות התימנים". 1944 – 1943 – הגיעו מעל 4,000 עולים מתימן ינואר 1949- חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצריים

 יוני 1949- תחילת מבצע "על כנפי נשרים"

1944 – 1943 – הגיעו מעל 4,000 עולים מתימן, עקב 2 סיבות עיקריות: א. תעמולה רבה של הסוכנות ושליחה הראשי יוסף בן דוד. ב. הקצאת המסה הגדולה של הסרטיפיקטים ליהודי תימן, עקב חוסר האפשרות להעלות את יהודי אירופה בזמן המלחמה. עם הגעתם של העולים לא"י התנהל מאבק בדבר הגוף שיקלוט אותם. מסיבות פוליטיות החליטה ההסתדרות הכללית להשתלב בתחום זה וגייסה לשם כך צעירים תימנים אשר עלו כמה שנים קודם לכן. הדבר עורר כעס רב מצד התאחדות התימנים. ארגונים נוספים ניסו אף הם להשתלב במהלך והמריבות הכבידו מאוד על חבלי הקליטה של העולים, עד כי נשמעו קולות כי מנסים לפגוע להם במסורת ולמשוך אותם למסגרת חיים חילונית. מאי 1945 – סגירת שערי תימן, פסקה העלייה. יהודים שכבר יצאו מתימן לעדן חזרו לתימן או נשארו בעדן. עדן – מושבה בריטית מאז 1839, אשר הייתה כפופה לשלטון הבריטי בהודו. ממוקמת במקום אסטרטגי מבחינת דרכי מסחר, מקום אטרקטיבי ליהודים. 1937- העיר הופרדה מהודו וקיבלה מעמד של מושבת כתר ולסביבתה איזור של ארץ חסות. תחנת מעבר מרכזית בדרך מתימן לישראל.

תימן- בפברואר 1948 נרצח האימאם יחיא בידי קושרים ממשפחות המנהיגים המכובדות בתימן. בשבועיים שלאחר מכן היו פרעות רבות ביהודים, עד שבנו של האימאם, אחמד, השתלט על הפורעים. לאורך תקופת שלטונו סבלו היהודים מפרעות, עד אשר בראשית שנת 1949 בישר ליהודים כי כל מי שירצה להגר לא"י – יורשה לעשות זאת. הסיבות שהביאו לשינוי הפתאומי: 1. היה רעב כבד בתימן ועזיבת כמות גדולה של יהודים עתידה הייתה להקטין את נטל הפרנסה על הממשלה. 2. יציאת היהודים הביאה הכנסות גדולות לשלטונות, עקב הרכוש שנינטש, מיסים שהוטלו ו"מתנות" שנאלצו לתת במקומות שונים בדרך. 3. האימאם חשש שהפרעות ביהודים יתרחבו ויסכנו את יציבות השלטון 4. הידיעות על ההצלחות של צבאות ישראל גרמו מצד אחת לתוקפנות נגד היהודים, אולם האימאם נכנס גם לפחד מיסטי מנקמת האל במידה ולא יאפשר ליהודים לשוב לארצם. אחד התנאים ליציאת היהודים היה שעליהם למכור את רכושם וכן להעביר את הידע המקצועי שלהם בתחום בו עסקו לבני המקום. העברת ידע זו התבצעה לרוב בחופזה, ופעמים אף ניתן כסף לאדם על מנת שיעיד כי למד מקצוע מסוים.

ההכנות למבצע "על כנפי נשרים"- 1949 לפני ההחלטה על העלתם של יהודי תימן התנהל בא"י וויכוח ארוך. כולם הסכימו כי 4,000 היהודים שמחכים מזה 3 שנים בעדן יעלו באופן מיידי, אולם לא הייתה הסכמה בדבר העלתם של שאר יהודי תימן. החששות מן העלייה נבעו משלושה גורמים עיקריים: 1. התנגדות ממשלת בריטניה לשחרר מעדן גברים בגיל גיוס 2. מצבם הגופני הירוד והמחלות של יהודי תימן 3. יכולת הקליטה המוגבלת של א"י באותה תקופה.

9.10.1949- הוחלט על העלאת 35,000 איש עד סוף השנה, בתמיכתו ועידודו של דוד בן גוריון. מהלך זה הצביע על שינוי משמעותי של הגישה כלפי יהדות תימן בארץ. לאחר ההחלטה בישראל, צריך היה לשכנע את מנהיגי הארצות הסמוכות לסייע בעלייה. בריטניה- בעיקרון, לא אישרה לבנים בגיל גיוס לעזוב. היא לא רצתה שמדינות ערב יאשימו אותה בסיוע ליהודים, מצד שני – היה צורך דחוף לדילול הכמויות הגדולות של יהודי תימן אשר הגיעו לעדן, וחיו שם בתנאים מאוד קשים. לאחר משא ומתן אינטנסיבי בין ישראל למנהיגי המושבה הצליחו הדיפלומטים הישראלים לקבל את הסכמת השלטונות לעזיבת היהודים.

הגורמים העיקריים שסייעו להצלחת המבצע: 1. המשא ומתן המדיני שקדם לעליה 2. ארגון העלייה בתימן בהשתתפות הסוכנות היהודים והג'וינט 3. פעילות מערך הקליטה בארץ

שלבי העלייה: תקופה עולים מתימן עולים מעדן סה"כ שלב 1 דצמבר 1948 – מרץ 1949 5,550 5,550 שלב 2 יוני 1949 – ספטמבר 1950 41,092 1,770 42,862 שלב 3 אוקטובר 1950 – אפריל 1956 1,334 449 1,793 סה"כ 47,986 2,219 50,205

שלב ראשון: הבעיה הדחופה ביותר בנושא העלייה מתימן עם קום המדינה הייתה העלאת הפליטים שנתקעו בעדן מאז 1945 – כ- 4,000 איש. המאמצים נבעו מחמש סיבות: 1. המטרה הלאומית של עליה וקיבוץ גלויות 2. העולים התימנים היו ידועים כאנשים המסתגלים במהירות ומסתפקים במועט 3. העלאת העולים שנתקעו בעדן תדרבן את שאר יהודי תימן לעלות 4. הסכנה לפרעות ביהודים 5. המצב הבריאותי הקשה של הפליטים והצורך בהענקת טיפול רפואי ברמה גבוהה. באותה תקופה עדיין שררה בארץ מלחמת העצמאות, והממשלה התלבטה האם נכון להעלות כמויות גדולות לארץ בזמן המלחמה. לבסוף הכריעו הקולות שטענו כי המצב בתימן מחייב עלייה מיידית, והוחלט על המשך העלייה – השלב השני.

שלב שני: לאחר הפסקה של כשלושה חדשים התחדשה העלייה. המוני יהודים זרמו למחנה "גאולה" שבעדן במטרה לעלות לארץ. ההגעה לעדן הייתה ברגל או ברכב, והייתה כרוכה במכשולים רבים בדרך, עייפות, שודדים ותשלומי מיסי מעבר במקומות שונים לאורך הדרך. הוקם מחנה נוסף בעדן, גם הוא בחאשד ונקרא אף הוא מחנה גאולה. נציגי הצוות הרפואי שהגיע מן הארץ על מנת להעריך את מצבם הבריאות של הפליטים חזר עם רשמים קשים מאוד, ולבסוף, על אף הכוונה לסיים את הטיפול הרפואי במחנה על מנת למנוע הבאת מחלות לארץ- עלו הפליטים גם ללא טיפול על מנת לזרז את התהליך. העולים בעליה זו היו מותשים מאוד והתייחסו לכל אנשי הצוות במחנה כאל מנהלים בעלי סגולה, בטחו בהם וצייתו לכל הוראותיהם. הוחלט להעלות את העולים ארצה למטוס, ולא באוניה, חרף העלויות הגבוהות. הממשלה פחדה מ 'הפרעות' מצד מצריים וסעודיה, וכן לא רצתה לאבד זמן. (מפחד שהבריטים יתחרטו ומפאת מצבם הגופני הירוד של העולים)

השלב השלישי: בשלב זה נמשכו הטיסות לארץ דרך עדן.

הטסת העולים לארץ: למרות העלויות הגבוהות של טיסה ביחס להפלגה, הוטסו כל העולים לארץ משיקולים של ביטחון וחיסכון בזמן. הטיסות בוצעו על ידי חברה אמריקאית, נמשכו כ- 8 שעות וכל מטוס הכיל כ- 150 עולים. על אף המלחמה המתמשכת בארץ לא נפגעו המטוסים והגיעו כולם ליעדם בשלום.

הקליטה בארץ: בעת העלייה נאלצו רבים מן העולים להשאיר חלק מרכושם במחנה, כיוון שלא ניתן היה להעלותו למטוס. פעמים אחרות נאמר להם כי רכושם יועבר דרך הים. הרכוש אכן הועבר, אולם הוא לא הושם בנמל, ועם הזמן נלקח על ידי אנשים שונים. פרשת ילדי תימן הנעדרים: הילדים, בעיקר החולים, שוכנו במבנים נפרדים מן ההורים, אשר באו לבקרם מדי יום. עם השנים עלה חשד כי עקב אי סדר במרפאות נאמר לאמהות מסוימות בטעות כי ילדיהם נפטרו במשך הלילה. לאחר שנים, כאשר הוקמה וועדת חקירה בנושא עלה כי אכן ישנם מספר ילדים אשר אומצו מכיוון שלהוריהם נמסר בטעות כי הם נפטרו ועל כן לא באו לקחתם.

תת נושא 3- עיראק

שנות השלושים- החלה התעניינות רבה במצב בא"י בקרב האוכלוסייה העיראקית, וההתחרשויות בארץ החלו להשפיע על יהודי עיראק. היו דרשות במסגדים, הפגנות ואסיפות, אשר הגיעו לשיאן בפרהוד. יוני 1941- ה"פרהוד". פרעות ביהודים, כ- 180 איש נהרגו ועוד רבים נפצעו, נזק גדול לרכוש. מאי 1948- צבא עיראק פלש לישראל. דצמבר 1949- הרב ששון כדורי מאבד את משרתו כראש הקהילה, במקומו עולה יחזקאל שמטוב. מרץ 1950- חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אשר התיר לכל אזרח לעזוב את עיראק בתנאי שיוותר על אזרחותו ויתחייב שלא לשוב לעיראק. מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים ע"י ממשלת עיראק

ההתלבטויות בנושא העלייה: מאי 1948- צבא עיראק פלש לישראל. עם הפלישה הונהג שלטון חירום בעיראק, והוגברה מאוד נוכחות המשטרה וכוחות הביטחון. נוכחות זו, אשר בתחילה הרגיעה את היהודים, שימשה עם הזמן כמסגרת לרדיפת היהודים. בתקופה זה חוקקו לראשונה חוקים אנטי יהודים בעיראק, אשר הגדירו את הציונות כפשע פלילי שעונשו משבע שנות מאסר ועד מוות (כמו הקומוניזם) . עקב חוסר בהירות ההבדל בין 'ציונות' ל 'יהדות', נרדפו ונאסרו יהודים רבים אשר לא היה להם כל קשר לתנועה הציונית. משבר כלכלי תקף את עיראק בשנים אלו, וגרם לקשיים רבים. יהודים רבים פוטרו ממשרות ממשלתיות וציבוריות, ומצבם של הפלאחים הפשוטים הידרדר מאוד אף הוא. וויכוחים בתוך הקהילה היהודית: לאורך כל הזמן התנהלו וויכוחים ומאבקים בין ההנהגה המסורתית השמרנית (בראשה עמד הרב ששון כדורי), אשר דגלה בפסיביות וזהירות, לבין התנועות החדשות שקמו, אשר היו מרדניות הרבה יותר והתנגדו לזהירות והפאסיביות שאפיינו את החברה היהודית.

שיקולים כנגד העלייה: - יהודי עיראק ראו עצמם מאוד מחוברים לאדמת בבל, שם ישבה מזה 2,600 שנים. - רבים מן היהודים קיימו קשרי רעות ומסחר עם האוכלוסייה המקומית, אשר לפעמים אף סייעה להם כנגד הפרעות. - על אף ההפליה, עדין היו יהודים אשר מילאו משרות בכירות בתחומי המנהל והכלכלה, והיו בעלי הון ומעמד. - היהודים בלטו מאוד בחיי הרוח והתרבות בעיראק, בספרות, במוסיקה ובתיאטרון.

שיקולים בעד העלייה: - הישגיה הצבאיים של ישראל עוררו התפעלות בקהילה, וכמו פיצו לעיתים על המצב הקשה בעיראק. - כמיהה למדינה אשר תעניק שוויון ליהודים אל מול שאר האוכלוסייה. - יהודי עיראק לא ידעו על קשיי הקליטה בארץ, והצהירו כי הם מוכנים להתמודד עם קשיים. (מובן כי עם ההגעה לארץ והבנה מול מה הם עומדים, הבינו שהדבר לא כ"כ פשוט) לקראת היציאה ההמונית: עד הקמת המדינה עלו לא"י מעיראק כ- 3,000 יהודים. עם הקמתה החל זרם עולים להבריח את הגבול לאיראן, להגיע למחנה בטהראן ומשם לעלות לארץ בטיסה. הגורמים לעליה היו רדיפות הבולש אחר הפעילים הציונים, אשר היו מוכנים להסתכן ולברוח, וכן ההקלות בעונשים על מעפילים שנתפסו עקב ביטול תקנות החירום. השפעת ההגירה הייתה דו ערכית; מצד אחד עזבו הציונים הקיצונים, ובכך כביכול חזר השקט לרחוב היהודי, אולם מן הצד השני משפחות הצעירים היו עלולות להתפתות ולעלות גם כן ובכך להאיץ את זרם היציאה. אולם, השפעתה העיקרית של בריחה זו הייתה בכך שהבלגאן שנוצר חייב את הממשל למצוא פיתרון ולמסד את היציאה מן הארץ. במצב הנתון הוברח מן הארץ הון רב, וניתן הרבה שוחד לשומרי הגבול ועובדים שונים. המדינה רצתה להפחית את הברחת ההון ונאלצה למסד את היציאה. מרץ 1950- חוק הוויתור על הנתינות- הממשלה החליטה בהחלטה מהפכנית לאפשר את יציאת היהודים בתנאי שיוותרו על נתינותם העיראקית ויתחייבו שלא לחזור לשם. הם שילחו את היהודים מארצם ללא דרכונים, מצוידים בתעודות מעבר בלבד, דבר שהבטיח כי לא יקלטו על ידי אף מדינה פרט לישראל. (מכיוון שאף מדינה לא רוצה לקבל פליטים חסרי נתינות, אשר לא ניתן להחזירם לשום מקום. ) אפילו הבריטים הסכימו להכניסם לקפריסין רק לאחר שקיבלו התחייבות מממשלת ישראל שתקלוט אותם בארצה. עם פתיחת השערים נרשמו לעליה 2 אוכלוסיות עיקריות: 1. חברי התנועה הציונית ומשפחותיהם, אשר רצו לעלות עוד קודם פתיחת השערים 2. אלפי עניים שלא היה להם דבר להפסיד מן העזיבה, וקיוו לעתיד טוב יותר בישראל. מימדי ההירשמות לעליה: ב-3 החדשים הראשונים נרשמו כ- 47,000 עד ספטמבר נרשמו 70,000 בסופו של דבר הסתכם מספר היוצאים ב- 104,000 (מתוך 135,000)

הקפיצה הגדולה במספר הנרשמים התרחשה בעיקר בגלל חוסר היציבות הפוליטית והיחס המידרדר של השלטונות והאזרחים אל הקהילה. היהודים החלו לצמצם את עסקיהם עקב הכוונה לעלות לא"י. הם ניסו למכור את הנדל"ן שברשותם על מנת שיוכלו להביא עמם את הונם לא"י. מכירות הרכוש הרבות שביצעו הורידו את שוויו ושווי הדירות, והם הפכו לשק חבטות נוח מאוד בכל מה שקשור למצב הכלכלי הקשה. הבנקים סרבו לתת הלוואות ליהודים מפח שיברחו מבלי להחזירן, דבר שגרם, בשיתוף עם גורמים נוספים להידרדרות כלכלית גם בקרב היהודים אשר לא התכוונו לעזוב. להאשמות הפומביות התווספה גם פגיעה פיזית. היו מספר אירועים בהם נזרקו פצצות בבתי כנסת ומרכזי מכירות רכוש, וכן נערכו הפגנות ואסיפות אלימות ליד מרכזים אלה. בעיה נוספת שעלתה – מצב היהודים באזורים הכפריים. היהודים באזורים אלה סבלו מרדיפות חוזרות ונשנות של בני הכפרים המוסלמים שהקיפו אותם, ואף קיבלו איומים על חייהם במידה ולא יעזבו את בתיהם במספר מקומות.

יחס ההנהגה היהודית: הרב ששון כדורי, וכמוהו רבים ממנהיגי הקהילה האמידים לא רצו לעלות לא"י, כיוון שצעד כזה היה כרוך באיבוד נכסי הנדל"ן שברשותם וסגירת עסקים כגון בנקים ועסקי חלפנות אשר לא יכולים היו להתקיים בא"י. הנהגה זו לא טרחה להרגיע את הציבור בקשר לעלייה או למצב הקשה בעיראק. בדצמבר 1949 מחליף אותו יחזקאל שמטוב, אשר היה מתומכי העלייה, ופעל בשיתוף עם התנועה הציונית. אל הדלת הפתוחה שנוצרה ע"י חוסר הבעת הדעה של הרב כדורי התפרצה התנועה הציונית עם תשובתה הברורה והחד משמעית – ישראל. כך הפכה התנועה הציונית להנהגתה הרשמית של הקהילה היהודית. בתחילה חיכו המנהיגים לאישור ממשלת ישראל על נכונותה לקבל את יוצאי עיראק, לנוכח הוויכוח שהיה בארץ בדבר קליטת העולים. אולם בסופו של דבר החלו את ההרשמה לעליה כיוון שהאמינו כי מדינת ישראל לא תתנכר אליהם ותסייע בקליטה. הפעילים הפיצו כרוז אשר דיבר בשבח העלייה, והוקרא בבתי הכנסת ברחבי הארץ. חשיבותו הייתה בכך שחובר מטעם התנועה, ובכך נתן משנה תוקף לקריאת מדינת ישראל לעולים.

מהגירה לגירוש – הסיום הטראגי 19 במאי 1950- יצאה מבגדד הטיסה הראשונה שפתחה את מבצע "עזרא ונחמיה". היהודים נאלצו לעבור תהליך ארוך עד לרגע עליית למטוס: קבלת אישור כי הם אינם חייבים כסף לבנקים ולממשל, זיהוי ע"י המוכתר, קבלת אישור על שלילת אזרחותם ועוד. התהליכים לקחו זמן והתנהלו במעקב צמוד של נציגי הסוכנות. הטיסות יצאו מדי יומיים – שלושה, והעלו כ- 3,000 עולים מדי חודש. הכמות לא הייתה מספקת, ועולים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד לעלייתם. זמן ההמתנה היה קשה מאוד, כיוון שלאורכו שהו היהודים במחנות, מחוסרי פרנסה, נשענים על הכסף שהביאו עמם ממכירת רכושם. אלפי יהודים פוטרו מעבודתם, והמצב במחנות היה קשה מאוד. נציגי הסוכנות פנו בבקשות דחופות להעלות את מספר הטיסות והעולים – או להשיבם לביתם. מדיניות העלייה – באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יואי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם. 14.1.1951- הטלת פצצה ליד מרכז הרשמה לעליה, הבנה בישראל כי יש למצוא פיתרון מידי לפליטים. התפתחות זו, בשילוב עם סיום העלייה מפולין, והצטמצמות העלייה מרומניה הביא להאצת קליטתם בארץ, ופתיחת השלב השני של מבצע 'עזרא ונחמיה'. במארס עד יוני עלו לא"י 70,000 עולים, כ- 17,000 עולים לחודש! מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים בעיראק. השלטונות הקפיאו את כל הרכוש, וגרמו לירידה מנכסים תוך לילה של כלל היהודים. דבר זה פגע אנושות באמידי הקהילה, אשר נשארו אחרונים, ואיבדו את כל הונם בין רגע.

לאחר העלייה נשארו בעיראק כ- 10,000 יהודים. בשנות ה- 50 מצבם היה טוב, הרבה יותר מזה של אחיהם שעלו לא"י, אולם במהלך שנות ה- 60 וה- 70, ובמיוחד לאחר עלייתה של מפלגת הבעת' היו רדיפות רבות, עד שבשלהי שנות השישים נשארו רק 3,000 יהודים בעיראק, וזמן קצר לאחר מכן עזבה כליל יהדות עיראק.

        תת נושא 4- העלייה החשאית

העלייה החשאית ממצרים

תאריכים חשובים: 1948 היו 70,000 יהודים במצריים נובמבר 1945- נערכות הפגנות אלימות במס' ערים לציון יום השנה ה- 28 להצהרת בלפור נובמבר 1947- ההכרזה על החלטת החלוקה ובעקבותיה שיגור לוחמים לא"י והכרזה על ג'יהאד 14 במאי 1948- הקמת המדינה, עצירת מאות יהודים וכליאתם, החרמת רכוש פרטי וציבורי רב (במשך מס' חדשים) פברואר 1949- חתימת הסכם שביתת נשק בין מצרים לישראל, הפחתת העוינות 1951 והלאה- פחת הרצון לעליה מכיוון שמצב היהודים במצריים השתפר אביב 1954- עלייתו של ג'מאל עבד אלנאצר, התחזקות הלאומיות הערבית. יולי 1954- "עסק הביש", לכידת רשת ריגול יהודית במצריים. 29 באוקטובר 1956- פרוץ מלחמת סיני 11 בנובמבר 1956- מבצע תושיה להעלאת יהודי פורט סעיד 1957- יצאה הקבוצה הגדולה ביותר ממצריים לישראל בסיוע הצלב האדום 1960- 10,000 יהודים במצריים, התראות ממשלתיות כנגד שת"פ בין הצלב האדום ליהודים 1967- מלחמת 6 הימים 1970- שחרור כל האסירים שהסכימו לוותר על אזרחותם, מאות בודדות של יהודים נשארו במצריים.

רקע כללי: בשנת 1948 היו 70,000 יהודים במצריים. רבע מהם אזרחי מדינות אחרות, והשאר נתינים מצרים או חסרי נתינות. עד 1945 מצבם היה יציב מאוד, אך עם התגברות הלאומנות והפאן- ערביות מצבם החל להשתנות לרעה. 2 בנובמבר 1945- נערכות הפגנות אלימות במס' ערים לציון יום השנה ה- 28 להצהרת בלפור. נובמבר 1947- ההכרזה על החלטת החלוקה ובעקבותיה שיגור לוחמים לא"י והכרזה על ג'יהאד. 14 במאי 1948- עצירת מאות יהודים וכליאתם, החרמת רכוש פרטי וציבורי רב (במשך מס' חדשים) פברואר 1949- חתימת הסכם שביתת נשק בין מצרים לישראל, הפחתת העוינות, הגבלות הממשלתיות על היהודים ומיתון ההתקפות בעיתונות. ארגון העלייה: - עם פרוץ מלחמת העצמאות המשיכו תנועות הנוער החלוציות לפעול, ופרט ללימוד ציונות ועברית הן החלו לחפש אחר מסמכים רגישים בצד המצרי ולהעבירם לישראל. - הממשל לא הקשה על יהודים לעזוב את הארץ, אולם לחסרי הנתינות הייתה בעיה, והם לא יכלו להגר למדינה אחרת. הבעיה נפטרה לרוב על ידי נישואין פיקטיביים בין בני זוג שאחד מהם הוא בעל נתינות. - סוף 1949- הופעלו תקנות למיון העולים לפני עלייתם לארץ. מספר אישורי העלייה היה מוגבל ולא ניתן היה לחרוג ממנו, ניתנה זכות קדימה לבני נוער, רווקים ורווקות עד גיל 40, וזוגות עם ילד 1-2. לא ניתן היה להעלות זקנים, נשים הרות ומשפחות עם תינוקות. - העולים היו מחויבים לעבור בדיקות רפואיות ונאסרה העלאת "מקרים סוציאליים". 1951 והלאה- פחת הרצון לעליה מכיוון שמצב היהודים במצריים השתפר. היהודים לא נפגעו מן המהומות שפרצו נגד הבריטים, שלטונו של הגנרל מחמד נגיב הפגין יחס אוהד כלפיהם ואפילו המירמור באוכלוסיה עקב המצב הכלכלי הקשה לא הופנה ישירות כלפי היהודים. יהודים שהיגרו בשנים אלה לרוב עברו לאירופה ולאמריקה, מכיוון שמקומות אלה טמנו בחובם יותר אפשרויות כלכליות עבורם, לעומת השמועות על קשיי הקליטה בא"י. אביב 1954- עלייתו של ג'מאל עבד אלנאצר, התחזקות הלאומיות הערבית. קיץ 1954- לכידת רשת ריגול יהודית במצריים. גם שני גורמים אלה לא הרעו את מצב היהודים באופן דרסטי, אם כי רובם התכוננו להגר בשלב כלשהו מתוך הבנה כי לא יוכלו לחיות במצריים בביטחון לאורך זמן.

מ"עסק הביש" (1954) ועד מלחמת סיני (1956) ה"עסק ביש" – במצריים פעלה חוליית ריגול ישראלית בקהיר ואלכסנדריה. ביולי 1954 יצאו חברי החוליה למשימה שמטרתה הנחת פצצות במספר מוקדי תרבות, כביכול בשם האחים המוסלמים, אשר יבהירו לבריטים שיציאתם המתוכננת מתעלת סואץ רק תחמיר את המצב באזור. לרוע המזל התפוצצה אחת הפצצות מעט לפני הזמן, כאשר עוד הייתה בכיסו של אחד מחברי החוליה, והפלילה את החבורה. אנשי החוליה נתפסו, חלקם הוצאו להורג וחלקם נידונו למאסר ממושך, ושוחררו רק ב- 1968 לאחר מלחמת ששת הימים.

ממלחמת סיני ועד 1960 מלחמת סיני הייתה נקודת תפנית במעמד הקהילה היהודית במצריים. 29 באוקטובר 1956- פרוץ המלחמה כשלושה ימים אחר כך – פרסום צווים ממשלתיים בהם הוכרז על מצב מצור, הוטלה צנזורה ונקבע יסודות לביצוע מעצרים המוניים, שלילת אזרחות ותפיסת בני ערובה. מאות יהודים נעצרו, ורבים אחרים קיבלו צווי גירוש מיידים. על משפחות רבות הוטל מעצר בית בלא אפשרות לצאת אפילו בכדי להצטייד במוצרי מזון ושתייה. רכושם של העצורים הוחרם וגרם לפגיעה בתשתית הכלכלית של הקהילה. "הגירה מרצון"- הגירוש לא היה אמצעי יעיל ביותר 'להיפטר' מן היהודים, ולכן החלו המצרים בהפחדות פסיכולוגיות נגד היהודים, אשר הגדילו מאוד את תנועת היציאה ממצריים. המהגרים 'התנדבו' לעזוב ולוותר על נתינותם. מבצע תושייה- 11 בנובמבר 1956. ניסיון של צה"ל לחלץ את יהודי פורט סעיד. התברר שרק כרבע מיהודי הקהילה מעוניינים לצאת, והם הועברו בספינות לאניות של חייל הים. אלפים נהרו לשדות התעופה במטרה להגר, ונתקלו בפקידי המכס אשר החרימו להם כל דבר בעל ערך. רק לקראת 1958 פחת מספר העוזבים, עקב הפחתת הלחץ מן השלטונות. הרכוש המוחרם הוחזר, אולם המצב הכלכלי בתוך הקהילות היה עדין קשה.

בדצמבר 1956 הסוכנות היהודית יצרה קשר עם הצלב האדום, אל מנת שיסייע ממשרדו בקהיר להוציא את היהודים ממצריים ליעדים השונים. 1957- יצאה הקבוצה הגדולה ביותר ממצריים לישראל. אולם- ב 1958, רוב המהגרים העדיפו יעדים אחרים על פני ישראל. לפיכך – ביקשה הסוכנות היהודית להפוך את ההסכם שנחתם מול הג'וינט והצלב האדום, על מנת שהכספים למען היהודים שמהגרים לאירופה יצאו מקופת הג'וינט אל הצלב האדום, והסוכנות תשתתף רק בתשלום עבור העולים לא"י. עקב העדפות המהגרים לעבור לאירופה הצטמצם מאוד תפקיד הסוכנות היהודית, אם כי העלייה המשיכה לאורך כל הזמן, ועדיין היו אלפי יהודים שהמתינו לעלייה במחנות השונים באירופה. סיוע הצלב האדום: - מתן סיוע כספי למהגרים בתקופה שקדמה להגירה - הזרמת סיוע כספי לקהילה בקהיר - מתן סיוע כספי לנזקקים - טיפול בחשבוניות והחזרים כספיים כנציג הג'וינט

שנות השישים: בשנת 1960 נותרו במצריים כ- 10,000 יהודים. בראשית שנות ה-60 התבצעה הלאמה של מפעלים רבים אשר פגעה במצבם הכלכלי של היהודים. 1960- נציגי הצלב האדום קיבלו התראה מן הממשל כי עליהם להפסיק באופן מיידי את הסיוע הגלוי שלהם להעלאת יהודים לא"י, כיוון שהממשלה אינה רואה זאת בעין יפה. 1967- עם פרוץ מלחמת 6 הימים הקשו מאוד על חייהם של 2,500 היהודים שעוד נותרו שם. מעל 400 גברים נאסרו, ואלו שלא נאסרו הורשו לעזוב את מצריים רק בתנאי שיוותרו על אזרחותם ויבטיחו שלא לחזור לעולם. לאורך העשור נמשכה כל הזמן העלייה החשאית לישראל, עד שבסופו של דבר, נותרו שם כמעט רק האסירים. בעיית האסירים במצריים הייתה ידועה לממשלה, אם כי לא נעשו מאמצים גדולים לשחררם. ב- 1970 שוחררו כל האסירים שהסכימו לוותר על אזרחותם. לאחר שחרור זה נשארו במצריים רק 12 האסירים שלא וויתרו על האזרחות ומאות בודדות של יהודים שהמשיכו לחיות במצריים.

העלייה מסוריה ומלבנון

1946 – 1921- מנדט צרפתי בסוריה ולבנון 1946- סוריה ולבנון מקבלות את עצמאותן, סיום המנדט, הטלת הגבלות על היהודים. 1948- מלחמת העצמאות, התנכלויות רבות ליהודים, אלימות והרג. 1949- הפסקת האש, הקלת ההגבלות על היהודים, המשך התנכלויות 1948- עקב המצב הביטחוני עלו רק 28 יהודים מסוריה ולבנון לארץ מרץ 1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון. 1949-1950- השנים בהם עלה מס' היהודים הגדול ביותר מסוריה ולבנון. עלייה דרך הים באמצעות מבריחים, מעט מאוד עלייה חוקית. 1950- התרשמות שליח המוסד כי מצב היהודים בסוריה ולבנון טוב ולא נשקפת להם סכנה. עקב כך – המלצה שלא לעודד כרגע את העלייה משם. 1952- העלייה מסוריה ולבנון עברה מסמכות המוסד לעלייה ב' לאחריות הסוכנות היהודית. 1960 – 1950- זרם יהודים קטן אך קבוע מסוריה ולבנון לא"י, דרך הים 1961 והלאה – הברחת יהודים לישראל דרך תורכיה, שיתוף בין תורכיה וישראל. 1967 והלאה – אפשרויות עלייה נוחות יחסית על אף תבוסת סוריה במלחמה. 1992- השנה בה התיר לראשונה הנשיא חפז אל אסד הגירה ש\חוקית של יהודים לארה"ב.

מאז הקמת המדינה לא פסקה העלייה הבלתי לגאלית מסוריה ולבנון לא"י. המוסד, הסוכנות היהודית, משרדי ממשלה שונים, ארגונים של יהדות המזרח וארגונים בין לאומיים שונים פעלו למען הוצאת היהודים מסוריה. במהלך מלחמת העולים הראשונה גבר הלחץ על צרפת לסיים את המנדט שהיה לה בסוריה ולבנון (1946 – 1921), ו ב- 1946 קיבלו שתי המדינות את עצמאותן. עם קבלת העצמאות הוטלו הגבלות רבות על בני הקהילה היהודית : - סירוב לבקשות קבלת דרכונים ואישורי יציאה - הגבלת תנועתם בתוך המדינה - הגברת הפיקוח על יציאת היהודים מסוריה - הוראות למשטרת הגבולות לפתוח באש על כל יהודי אשר מנסה להבריח את הגבול. היהודים סבלו רבות: הילדים (ובעיקר הנערות) סבלו מגידופים ואלימות, בני הקהילה היו חשופים להתנכלויות, ידויי אבנים, מעצרי שווא והשחתות רכוש. עם כניסת צבאות ערב לישראל ב- 1948 הורע היחס אל היהודים והם הפכו קורבן למעשי אלימות רבים, פיגועים והרג. ב- 1949 לאחר הפסקת האש הותרה תנועת היהודים באופן חופשי, אולם הם עדין היו חשופים להתנכלויות, ופנו בבקשות סיוע לממשלת ישראל ולקהילה הבין-לאומית.

העלייה בשנים 1948 – 1950 בשנת. עקב המלחמה המתנהלת התנועה בקרבת הגבול הייתה אסורה, דבר שהקשה מאוד על המעבר בין המדינות. נובמבר 1948- נשתרר שקט יחסי בגבול עם לבנון החלו להיערך בסוכנות לחידוש העלייה. מרץ 1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון. 1949-1950- השנים בהן עלה מספר העולים הגדול ביותר, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. אליהו כהן – מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. החל לחדש את הקשר שהיה פעם עם המבריחים הערבים, ויצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה רבות מלבנון לסיוע בעלייה. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהרייה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. היו גם קבוצות מאורגנות ופרטיות אשר הבריחו את הגבול דרך היבשה בסיוע מבריחים ערבים, הגיעו למטולה ושם נקלטו על ידי אנשי הסוכנות או המוסד. סוג זה של עלייה הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערביים אשר עשו זאת תחת תשלום, אולם נפסק לקראת סוף שנות ה-40 עקב עיבוי השמירה הסורית-לבנונית בגבול. מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי בשנים אלה היה מזערי ביותר. מרגע סים המלחמה היו השנים 1949 ו-1950 שנים בהן עלה מספר היהודים הגדול ביותר לשנה, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. (מעל 1000 לעומת כמה מאות)

העלייה בשנות ה-50 שני הגורמים אשר קבעו את קצב העלייה: 1. תנאי החיים (יחס השלטונות, אפשרות הקיום, חופש התנועה) 2. מאמצים חיצוניים (השקעה באנשים ובתקציבים) שנועדו להעלות את היהודים לא"י. פברואר 1950- נעשו מאמצים למסד עלייה חוקית מלבנון. הובהר לשליח המוסד כי לא ייעשו כל צעדים באופן פומבי, אולם סוכם כי יתמנה שליח סודי מטעם הצבא אשר יסייע בתהליך. שמואל מוריה (סאמי)- מונה כנציג המוסד לעלייה ב' ב- 1950. הוא נסע לביקור בלבנון וסוריה, נפגש עם אנשים מרשת המפעילים, ביניהם גם שולה כהן. הוא התרשם כי מרבית היהודים אינם מעוניינים בעלייה לארץ, ואף כי רמת החיים שלהם גבוהה ולא נשקפת להם סכנה. הוא היה מודע לקשיי הקליטה בארץ, ועל כן, לאור המצב, המליץ (והמוסד קיבל את המלצתו) שלא לעודד כרגע את העלייה מסוריה ולבנון. עד 1952 – העלייה מסוריה ולבנון הייתה באחריות המוסד לעלייה ב'. 1952- העלייה ממדינות אלה עברה לאחריות הסוכנות היהודית. שליח הסוכנות באיסטנבול יצר קשר עם המבריחים, בדק את מהימנותם ושילם להם. הממשלה הסורית הקשתה מאוד על חיי היהודים בה באותה תקופה. היו הגבלות רבות על תנועתם, ולעיתים אף הוקפאו משכורותיהם. יהודים שביקשו לקבל דרכונים נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד, אשר לא תמיד היו בנמצא, ולחכות מעל שנה על מנת לקבלם. הועלתה בקשה אל הסוכנות שתסייע בתשלום על הדרכונים, אולם ההנהלה לא אישרה את הסיוע שכן לא ניתן היה לקבוע בוודאות מי באמת נזקק לסיוע ומי מבקש על אף שיש לו.

עלייה ביזמה אישית מעבר לעלייה שהתנהלה על ידי המוסדות הרשמיים, הייתה גם עלייה ביזמה אישית. הבעיה עם יזמה זו הייתה המימון, ורבים הגישו אל הסוכנות בקשה לסיוע כספי. הסוכנות ביצעה בדיקות מקיפות בדבר המשפחות המועמדות לסיוע, מניעיהן, מספר בני המשפחה ונכונותם לעלייה. (ע"י יעקוב שמוש או וועדה של יהודים אמידים שישבה באיסטנבול)

העלייה מלבנון: לבנון היא המדינה הערבית היחידה שמספר היהודים בה עלה בעקביות מאז 1948. הסיבה הייתה לרוב בריחה של יהודי סוריה עקב ההתנכלויות שסבלו ושלילת הנתינות הסורית. קולומביה נתנה ליהודי סוריה שבלבנון אשרות כניסה אליה, ובכך יצרה תקדים, שעודד גם את צרפת לעשות כן. 1958- עידוד העלייה מלבנון עקב סיכון מועט ועלויות נמוכות של העלייה משם. התשלום העיקרי היה בעבור הטיסה מבירות לאיסטנבול, תשלום אשר רבים יכלו לעמוד בו, או לקבל סיוע מן הסוכנות.

העלייה בשנות השישים – בצל התנגשויות צבאיות עד 1960 ניתן היה, באמצעות סכומי כסף גדולים ותשלומי שוחד, לאפשר יציאת יהודים באופן חוקי מסוריה. בשנה זו הפסיקה הממשלה את ההגמשה ביחסה אל היהודים וב- 1960 – 1961 חלה ירידה חדה במס' היהודים שעלו מסוריה ולבנון. הפיתרון שנמצא לאיסור הסורי היה בריחה דרך תורכיה. לאחר שיחות והסכמים חשאיים שנערכו בין צבאות ישראל ותורכיה סוכם כי תורכיה תתמוך באופן חשאי בעולים, תעניק להם אשרות מעבר מתורכיה לישראל ומקום ללון בו. יעקב שמוש- יהודי אשר ישב באיסכנדרון שבתורכיה והיה אחראי על הקשרים עם המבריחים הערביים וכן על ההחלטה בדבר זכאותן של משפחות שונות לסיוע כספי לעלייה. 1961-1962 – חלה עלייה משמעותית בקצב היציאה מסוריה. בשלב זה כבר היה קשה להסתיר את עובדת הבריחה לתורכיה, ולכן החלו התורכים לבצע "משפטים" ליהודים אשר 'חצו את הגבול באופן בלתי חוקי', בהם נגזר על היהודי העבריין 'גירוש' לישראל.

הברחת יהודי עוויג'ה: היהודים בכפר עוויג'ה (מרחק 4 ק"מ מקאמישלי) קיבלו החלטה לעלות לא"י, עקב ניסיונות חוזרים ואלימים של בני הכפרים הסמוכים להשתלט על אדמתם. הם יצרו תכנית פעולה ארוכת טווח, במהלכה החלו למכור את רכושם בטענה כי הם עוברים לקאמישלי. הסוכנות נכנסה לתמונה, ולילה אחד הבריחו 84 מתושבי הכפר דרך תורכיה לישראל.

ישראל ונציגי הסוכנות ניסו להגיע להסדר שיאפשר יציאה חוקית של יהודי סוריה לא"י, אולם הממשל הסורי לא שיתף פעולה. לעיתים התאפשרו עליות של מספר מצומצם של יהודים תודות לשוחד שנשלח ע"י הסוכנות / הצלב האדום (דרך הג'וינט). על אף תבוסת סוריה במלחמת 6 הימים, אפשרויות העלייה לאחריה היו יחסית נוחות. הניצחון במלחמה עודד יהודים רבים לעלות, ובשנים שלאחריה גדל מספר העולים במאות אחוזים.

לסיכום: לבנון – היהודים חיו יחסית בשלווה. נציגי הסוכנות יכלו לפעול מביירות באפן כמעט חופשי. יהודים אזרחי לבנון יכולים היו לקבל דרכונים וויזות ולצאת מלבנון בלי בעיה, היהודים חסרי האזרחות, אשר ברחו מסוריה ללבנון – היו צריכים להשיג לשם כך מסמכים מיוחדים. סוריה- המשטר הסורי היה קשה הרבה יותר ביחסו אל היהודים, וכמעט שלא אפשר את יציאתם. בסוריה הטביעו את החותמת "מוסאוי" (משה) על תעודות הזהות של כל היהודים על מנת להקל על משטרת הגבולות בזיהויים.

ציון בציונות – המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1949 פרק א' התנועה הציונית וירושלים בשלהי המאה – 19 ועד 1936 הצגת הספר: סיפרו של דר' מוטי גולני, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. הספר נכתב בשנת 1992.

שאלה: על פי שם הספר – במה דן הספר ציון בציונות ? מקומה של ירושלים בציונות? לנו נראה מאוד ברור שירושלים תמיד במרכז הציונות, הלא הכמיהה לציון היא בעלת כפל משמעות. ציון כארץ ישראל וציון כירושלים – בשנה הבאה בירושלים הבנויה, אמר כל יהודי. מעצם הצגת השאלה ברור שהנושא אינו חד משמעי והיו כאלה שהטילו ספק במקומה של ירושלים בציונות, מסיבות כאלה ואחרות (קושי דתי – היותה קדושה לכל הדתות, אופי האוכלוסייה היהודית בירושלים וכד')

ירושלים היתה אחת מארבעת ערי הקודש היהודיות בארץ ישראל בהן חיו יהודים עד התחיה הציונית. (ירושלים, חברון, צפת וטבריה). היהודים חיו בירושלים בתוך החומות עד שבשנות ה-60 של המאה ה-19 קמה והתפשטה ירושלים החדשה אל מחוץ לחומות, קודם בצפון מערב העיר, על שטח שרכשה ממשלת רוסיה ("מגרש הרוסים"). לאחר מכן הוקמו ממערב לעיר השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות, בעיקר לאורך צירי התנועה הראשיים לשפלה ולבית לחם. ראשונה לשכונות היתה משכנות שאננים (1860), שנוסדה ע"י משה מונטיפיורי וזכתה גם לטחנת רוח שתסייע בפרנסת תושביה ודאגה לקמח זול יותר לעניים. אחריה באו שכונות רבות, ביניהן: מחנה ישראל (1868), נחלת שבעה (1869), המושבה הגרמנית (1872), מאה שערים (1874), משכנות ישראל (1875), ימין משה (1892). היהודים היו אז יותר ממחצית האוכלוסייה בעיר - 10,600 לעומת 5,300 נוצרים ו-5,000 מוסלמים (1873). לקראת סוף המאה הוקם שירות דיליג'אנסים קבוע מיפו לירושלים, נפתחו בעיר בתי מלון ומסעדות וסניפי בנקים. ב-1869 נסלל הכביש הראשון בארץ ישראל, יפו-ירושלים, ובשנת 1892 נחנכה מסילת הברזל יפו-ירושלים. את היציאה מחומות העיר העתיקה, שבנה הסולטן התורכי, סולימאן המפואר בראשית המאה ה- 16, החלו אנשי הישוב הישן מסיבות לא ציוניות. הסיבות בגינן יצאו מהחומות היו מאוד ארציות: הצפיפות הרבה בתוך החומות, והעדר מקורות פרנסה – עוני רב. הקהילה היהודית בתוך החומות – הישוב הישן – היתה מאוד קנאית – דתית בתגובה לתהליכי ההשכלה והמודרניזציה בקרב יהודי אירופה באותה תקופה. ניתן לומר כי היוצאים מתוך חומות ירושלים ובוני ירושלים החדשה עשו זאת מתוך רצון לשמר את דופי חיהם ודתם ולא מתוך רצון לאומי לשנות. (הגדרתו של ברטל, עמ' 12 – "התפשטות הישן בכלים מודרניים ללא מניעים לאומיים"). החל משנות ה-80 של המאה ה-19 החלה העלייה הראשונה, שהביאה זרם של עולים מאירופה, מתימן ומאסיה, ורבים מהעולים השתקעו בירושלים, בירושלים היה רוב יהודי ועשר שכונות מחוץ לחומות. ב-1898 זכתה ירושלים בביקורו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, ולכבודו הורחב שער יפו. בעקבות הקיסר היגיע גם הרצל לירושלים עם עוזרו דוד וולפסון. למעשה היהודים הציונים שעלו בעליה הראשונה מצאו את יהודי הישוב הישן ראשונים בבניה והרחבת ירושלים. הרצל ביקר לראשונה בירושלים ב- 1896 והעריך ש: עמ' 10: "ריבונות יהודית בארץ ישראל אין פירושה באופן אוטומטי שירושלים תהייה בירתה של ישות ריבונית זו. הרצל לא התקשה לראשות בירושלים מחוץ לישות היהודית בתנאי שתקום ישות כזו בארץ ישראל. כבר אז זוהתה ירושלים כמכשול מרכזי בדרך להקמת המדינה היהודית." בביקורו הבא של הרצל בירושלים ב- 1898, (עמ' 11) לאחר שלמד את הגאוגרפיה של העיר בתצפית מהר הזיתים גיבש הרצל תוכנית חדשה לעיר: 1. העיר העתיקה תהיה תחת שלטון בינלאומי. 2. היהודים יוכלו לבנות היכל תפילה בשטח העיר העתיקה – לא באזור הר הבית (לא בגלל קדושת המקום למוסלמים, אלא בעיקר בגלל כיפת הסלע שנראתה היטב מהר הזיתים. 3. מחוץ לחומות תוקם עיר בסגנון אירופאי מודרני שתהייה בירתה המדינית, תרבותית ומדעית של העם היהודי. הרצל, למעשה, הניח בתוכנית זו את היסודות לתוכניות החלוקה השונות של ירושלים. סיכום ביניים: עד כה ראינו שתי בעיות שהחלו בתקופה זו ונמשכות עד עצם היום הזה: 1. שאלת הזהות היהודית – ציונית של ירושלים. 2. שאלת הריבונות המדינית בירושלים.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ניכרה עלייה ניכרת בכל שטחי החיים. בשנת 1912 מנתה אוכלוסייתה של ירושלים 72,200 נפש, מהם 48,400 יהודים, 16,750 נוצרים ו-10,050 מוסלמים. מעמד ירושלים בעיני התנועה הציונית: הן אנשי העליה הראשונה והן אנשי העליה השניה לא בנו את המושבות, המושבים והקיבוצים באזור ירושלים ו/או חברון אלא באזורי יפו, חיפה, צפת וטבריה. הקמת סניף בנק אפ"ק וביה"ס לאומנות בצלאל בירושלים היתה מאוד חריגה ביחס לכל שאר המוסדות שהוקמו בארץ באזור הגליל או יפו (המשרד הארץ ישראלי, "השומר" וכד'). (בן גוריון, מאנשי העליה השניה ביקר לראשונה בירושלים רק שנתיים אחרי שעלה לארץ וברל כצנלסון רק תשע שנים אחרי העליה). יחד עם זאת החלו אנשים שונים (בעיקר ויצמן ואושסקין) בתנועה הציונית כן לחפש את הדרך לחיזוק הבסיס בירושלים. נפתחה הגימנסיה העברית הראשונה ב- 1909. אחרי המלחמה התישב בירושלים ועד הצירים – הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית והונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית. האוניברסיטה הייתה אפיק חילוני מודרני לשילוב היהודים בירושלים, ולמעשה היתה הגשר בין הישן לחדש. על מפגשו הראשון של ויצמן עם העיר ניתן לקרוא בעמ' 15 (מרכז הפיסקה התחתונה): "... עגום, עגום מאוד בירושלים!...." אחרי דברים אלה קמו בירושלים שכונת בעלות צביון חילוני – ציוני מובהק כמו רחביה, תלפיות ובית הכרם, הוקם בירושלים בסיס, יחסית, גדול של ארגון ההגנה. יחד עם זאת עיקר הפעילות הפוליטית הייתה בתל אביב. בפועל גישתו של הרצל לירושלים הובילה את מדיניות התנועה הציונית כלפי ירושלים. למרות שהיהודים היו רוב האוכלוסייה בעיר. מבנה מועצת העריה נשמר עוד מתקופת התורכים והבריטים לא העזו לשנותו. לכל דת היו שני נציגים – כלומר שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים. יצא שלערבים היו ארבע נציגים וליהודים רק 2. היהודים לא דרשו לשנות את המצב וביקשו רק אוטונומיה מוניציפלית בשטחי מערב העיר בהם חיו היהודים ובכך הנציחו את הגישה ההרצלינית – לחלוקת ירושלים.