הפעילות הציונית בארצות האסלאם בימי מלחמת העולם השנייה

נושא 1- הפעילות הציונית בארצות האיסלאם בימי מלחמת העולם השניה

ייחוד ההעפלה – הכרתו של כל יהודי בזכותו הבלתי מעורערת לעלות לא"י, אשר אינה צריכה כל אישור.

3 תקופות עיקריות: 1. מלה"ע ה -2, העפלה מסוריה, לבנון, עיראק ולוב. 2. תום המלחמה – הקמת המדינה: מוקד העלייה עבר לצפון אפריקה. העפלה ימית. שלושה גורמים מחלישים להעפלה זו – (1946 והלאה) א. הגברת הפיקוח בגבולות ישראל ב. פינוי הצבא הבריטי מן האיזור ג. התייצבות המשטר במדינות המוצא – פחות רצון לעזוב. 3. הקמת מדינת ישראל והלאה – הקושי העיקרי הוא היציאה מארצות המוצא.

מספר העולים קשה להערכה כיוון שרובם היו בלתי לגאלים וללא פיקוח הרשויות. כל חוקר מעריך מספרים שונים.

קשיי היציאה: במרבית ארצות האסלאם גם היציאה מארץ המוצא הייתה בלתי חוקית. א. השלטונות הקולוניאליים ששלטו בארצות אלה לא רצו שהיהודים יצאו מהן בגלל שחששו מתגובת הערבים ליציאה, וכן הימצאות היהודים הייתה נוחה להם כיוון ששימשו כגורם מטווח בין השלטון למוסלמים. ב. השלטונות המוסלמים עצמם מנעו מן היהודים לעזוב את ארצות המוצא.

ההבדלים בין ההעפלה מאירופה לזו מאפריקה היא שבאפריקה גם העזיבה הייתה בעייתית, בעוד שבאירופה הקושי היה רק מציאת התזמון הנכון לצאת לא"י כך שהבריטים לא יתפסו את האוניה.

התשתית הארגונית: אירופה – הוקם מטה של ההגנה שריכז את ענייני ההעפלה. לוב, עיראק, מצריים וסוריה – היו חיילים ישראלים מטעם הצבא הבריטי שעזרו הרבה. לוב – עזרו בחינוך עיראק- בעיקר העפלה והגנה לאחר המלחמה עזבו החיילים את אפריקה ובכך צמצמו את מימדי ההעפלה – דווקא בשנים בהן היה יותר ביקוש להעפלה. התשתיות לא היו טובות, וההעפלה התנהלה באיטיות. ארצות המזה"ת – תשתית יותר מאורגנת תודות לחיילים ישראלים בריטים ששהו שם וסייעו.

דרכי העפלה: מאירופה- בעיקר באניות, שהסתכנו בתפיסה ע"י הבריטים ושליחה למחנות בקפריסין מאפריקה- בעיקר דרך היבשה. נסעו עד סוריה / לבנון ומשם הלכו ברגל. לרוב הצליחו להגיע בלי להיתפס. העפלה ימית מאפריקה – באניות צרפתית מאלג'יריה לצרפת ומשם באוניה של המוסד לישראל. חלקם עברו בתחנות מעבר במרסיי, איטליה או צרפת, שם עברו בדיקות רפאיות והמשיכו באניות המוסד לישראל. פעמים רבות נתפס הטיפול במעפילים מאירופה כחשוב יותר בעיני המדינה מאשר הטיפול במעפילי אפריקה.

יחס החברה בארצות המוצא: אירופה – היו רגשות אשם ביחס ליהודים והם זכו פעמים רבות לסיוע מן התושבים והרשויות. אפריקה – הסכסוך הישראלי – ערבי בארץ העמיד את יוצאי אפריקה בבעיה, שכן השתתפות יוצאי מדינה כל שהיא בסכסוך כנגד הערבים סיכנה את כל היהודים שחיו עדין באותה מדינה. בארצות כגון סוריה, אשר עמדו על סף עצמאות לא פגעו הערבים ביהודים שכן פגיעה שכזו הייתה מערערת את כשירותם לנהל מדינה בעיני העולם.

ה"הגנה" וההעפלה הקשר בין ארגון ההגנה להעפלה היה חזק ולפעמים אף הונעו 2 הארגונים במדינה מסוימת ע"י אותם השליחים. מטרת ההגנה – לפתח יכולות הגנה עצמית בקרב היהודים בארצות אפריקה. הארגון פעל באופן חשאי והוקם כמענה למספר צרכים: א. התפתחות מערכת יחסים עוינת בין היהודים לתושבי המקום ב. התובנה כי יידרש עוד זמן רב עד שיעלו כל היהודים לא"י ג. הצורך להגן על ההעפלה מארצות אלה

המערכה הצבאית: הלחימה במזה"ת הייתה בעלת חשיבות גדולה לברה"מ ובריטניה בפרט מ 3 סיבות: א. יחסה של איטליה עם גרמניה, שליטתה בלוב ואתיופיה וכוונתה להשתלט על אזורים נוספים. ב. שאיפות העצמאות של עמי ערב ורצונם לנצל את המלחמה על מנת להשתחרר מן השלטון הזר. ג. הנטיות הפרו – נאציות של גופים בעולם הערבי, במיוחד שיתוף הפעולה בין המופתי חאג' אמין אל חוסייני וגרמניה הנאצית. דברים אלה היוו איום ישיר על נכסיה בריטניה במזה"ת כגון שדות הנפט והדרך להודו.

לאחר נפילת צרפת ב 1940 היא חולקה ל2 אזורים, 1 בשליטה גרמנית מלאה, והשני תחת השפעה גרמנית, במשטר אשר נקרא "משטר וישי". משטר זה השתלט גם על סוריה ולבנון, אשר היו פרוטקטורט (חסות) צרפתי. בעקבות השתלטות זו פרצו מהומות בסוריה ולבנון, אשר בסופן החליטו הבריטים לפתוח במהלך צבאי קצר על מנת לחזק את שליטתם באזור. במבצע השתתפו גם כוחות צרפת החופשית והם הצליחו להשתלט בחזרה על סוריה, אשר קיבלה לבסוף את עצמאותה בשנת 1945. בעיראק, אשר הייתה רק תחת השפעה בריטית מ 1932 החלו להתפתח קשרים עם המשטר הנאצי אשר גרמו לאי יציבות שלטונית. ב 1941 כבשו הבריטים את עיראק מחדש, והמשיכו עד איראן. מפקדת הכוחות הבריטים במזה"ת ישבה במצריים, אך המצרים לא אהבו את הנוכחות הבריטית באזור וקיוו שהמלחמה תגרום להם לעזוב, דבר שהדאיג מאוד את הבריטים.

הלחימה במדבר הערבי ובצפון אפריקה: הקרבות באזור זה החלו ב- 1940 כאשר האיטלקים, אשר שלטו בלוב (מ- 1911) ובאתיופיה (מ-1935) פתחו במתקפה על הכוחות הבריטים. המערכה נמשכה כשנתיים וחצי, בין גרמניה ואיטליה (בפיקוד גנרל רומל – "שועל המדבר") לבין בעלות הברית, בעיקרן בריטניה ואוסטרליה (בפיקודו של מונטגומרי). שני הצדדים נחלו ניצחונות והפסדים לאורך התקופה, אשר בסופה ניצחו הבריטים, ו- 32 שנות שלטון איטלקי בלוב הגיעו לקיצן, והוחלפו ב-8 שנות שלטון בריטי.

כוחות בעלות הברית, וארה"ב בפרט ניסו למגר את כוחה של גרמניה באפריקה ואסיה, בנובמבר 1942פלשו כוחות אמריקאים לערים במרוקו ואלג'יר וכבשו אותם, בסיוע כוחות מחתרות יהודיות וצרפתיות המורכבות מבני המקום. כתגובה השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אשר הפכה לזירת קרבות קשים למשך חצי שנה, עד אשר נעלם כליל שטח המשטר הגרמני עד לשחרורה הסופי במאי 1943. תאריך זה מציין את גמר המלחמה בארצות האסלאם. לאחר הלחימה המשיכה צרפת לשלוט על צפון אפריקה, ובריטניה על לוב, מצריים, ישראל, סוריה, לבנון ועיראק. ארצות דרום חצי האי ערב ) תימן, עדן) ואפגניסטן במרכז אסיה לא הושפעו באופן ישיר מן הלחימה.

הקהילות היהודיות בזמן המלחמה: משטר וישי, אשר שלט על מושבות צרפת בצפון אפריקה ועל סוריה, היה אנטישמי לכל דבר. הוא חוקק חוקים שונים אשר נועדו לשלול מן היהודים את מעמדם המשפטי, לנשלם מעמדות מפתח כלכליות ולסלקם ממוסדות החינוך. יהודי אפריקה: אלג'יריה: 150,000יהודי איבדו את האזרחות הצרפתית כתוצאה מן החקיקה, ונושלו מבתי הספר. הקהילה נדרשה למצוא מערכת חינוך חלופית. יהודי אלג'יריה נפגעו גם כלכלית עקב עיסוקם במקצועות הקשורים בחברה הקולוניאלית הצרפתית. מרוקו: יהודי מרוקו מעולם לא קיבלו אזרחות צרפתית ועל כן לא נפגעו יותר מדי עם עליית משטר וישי. בנוסף – הלחימה הייתה רחוקה והארץ כמעט שלא ניזוקה פיזית. מרוקו שימשה ארץ מעבר לפליטים יהודים מאירופה והמקומיים עשו כל שביכולתם על מנת לסייע להם. תוניסיה: רק 12% מן היהודים קיבלו אזרחות צרפתית. היהודים נושלו ממשרות בממשלה. השפעת חוקי המשטר הייתה מינימלית, כמו במרוקו כיוון שגם ש התקיימה מערכת חינוך אלטרנטיבי. (אליאנס) עם הכיבוש הגרמני השתבשו לחלוטין חייה של הקהילה. הגרמנים בזזו כל רכוש בעל ערך, גייסו את הצעירים לעבודות כפיה, הטילו קנסות כבדים על האוכלוסייה ולקחו ציוד לכסף רק לטובת המלחמה. יהודים רבים נאלצו לחפש מסתור בכפרים הערביים (תמורת תשלום) על מנת לחיות מחוץ לערים המופגזות. לוב: מצב היהודים בלוב היה הקשה ביותר. עקב אהדתם לבריטים הוגלו חלק מן היהודים למחנות, שם חיו בתנאים קשים מאוד ומתו כתוצאה ממחלות. חלק מן היהודים אף גורשו למחנות השמדה באירופה בטענה שהם פעילים פוליטית. נקודת האור היחידה הייתה היהודים ששירתו בצבא הבריטי, אשר סייעו בארגון מערכת חינוך יהודית, שיקום ההריסות ואף בעליה הבלתי לגלית.

יהודי המזרח התיכון: מצבם של יהודי המזה"ת היה טוב יותר, שכן היו רחוקים יותר ממוקדי שליטת משטר וישי וגרמניה הנאצית. המזה"ת הושפע משני תהליכים מרכזיים אשר התרחשו באותה תקופה: א. תעמולה אנטי – יהודית שניהל המופתי חאג' אמין אל חוסייני ב. הגברת ההשפעה של התעמולה הנאצית בעיקר באיראן, עיראק ואפגניסטן במטרה לערער את השוליים הדרומיים של ברה"מ וכך לשבש את מהלכי הלחימה באירופה. 1941 – הפרהוד בעיראק – התפרצות אלימה של המוסלמים נגד היהודים, נהרגו כ- 180 יהודים ונפצעו מאות. סוריה ולבנון: משטר וישי במדינות אלה נמשך מס' חדשים בלבד ועל כן לא יושמו שם חוקי המשטר. מצריים: היהודים היו חשופים לתעמולה נאצית ופלשתינית. האיום המוחשי של כיבוש מצריים ע"י גרמניה הביא לבריחה של יהודים מאלכסנדריה לקהיר ולפריפריות.

השפעת המלחמה על מצב היהודים בארצות האסלאם: תהליך הדה-קולוניזציה: פינוי השטחים אשר היו תחת שלטון המעצמות. ארה"ב וברה"מ, כל אחת ממניעיה שלה דגלו בהענקת עצמאות ריבונית למדינות השונות ולא בקולוניאליזם שהיה נהוג עד אז. לפיכך, עם התחזקותן של מעצמות על אלה לאחר סיום מלה"ע השנייה, ובעיקר לאחר 1946, החלה נסיגה של בריטניה, צרפת ואיטליה מן הארצות הכבושות. בריטניה יצאה מסוריה, לבנון, עיראק, מצרים והודו. איטליה יצאה מלוב ואתיופיה לצרפת היה קשה לוותר על חלקה ולכן נמשך תהליך זה במדינות אשר היו תחתיה עד ראשית שנות ה 60. לתהליך הייתה השפעה ישירה על היהודים, והם פחדו שלאחר יציאת השלטונות הזרים היחס אליהם מן השלטון המוסלמי המקומי יורע.

עצמאות מדינית-מוסלמית: הסכסוך המתמשך בא"י השפיע מאוד על היחס ליהודים בארצות האסלאם. היו התנכלויות רבות ליהודים ופרעות שנעשו בהם במהלך המחצית השנייה של שנות הארבעים. חלק מן השלטונות דווקא עודדו את היהודים להישאר, אולם דרשו מהם פטריוטיות ערבית וכן לימודים משותפים למוסלמים ויהודים. בפני היהודים עמדה הכרעה קשה האם להישאר בארץ מולדתם. הנוער היה מעורב מאוד בדילמה, והיה חייב לקחת את עתידו בידיו ולהכריע. הנציגים הציונים היו ערים מאוד להידרדרות במצבם של היהודים, והתריעו על כך רבות בפני המוסדות הציוניים.

הקהילות בצפון אפריקה: ליהודי צפון אפריקה היה קשה מאוד להתמודד עם יחסה של צרפת לאורך המלחמה. לא רק שלא סייעה, אלא אף שיתפה לעיתים פעולה עם המשטר הנאצי. אלג'יריה: לקח זמן עד שהצליחו להשיב לעצמם את זכויותיהם מידי בעלות הברית. ההצלחה לבסוף לגרום לביטול חוקי וישי הראתה להם כי תקופה זו הייתה "תקלה" בתולדות המשטר הצרפתי וכי אין היא מאפיינת את תפיסתו. מרוקו: לא סבלו הרבה מן המלחמה. לאחר המלחמה נפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות רבות עקב הימצאות האמריקאים בארץ, וכן קשרים עם ארגונים יהודיים אמריקאים – למורת רוחם של הצרפתים.

הקהילות במזרח התיכון: הפרהוד ב- 1941 היה אירוע טראומטי וקשה עבור יהודי עיראק. עד אליו הם ניסו מאוד להשתלב ולהתערות בחברה, אפילו להתבולל לעיתים. אולם לאחריו הבינו כי המקום אינו בטוח עוד עבורם והחלו לחשוב על עזיבה לאמריקה, ברה"מ הקומוניסטית וארץ ישראל.

ההשפעה על הציונות: לאחר המלחמה הציונות הפכה למאוד מעשית וניתן לתארה באמצעות מספר היבטים: א. אידיאולוגיה – מעשיות. עליה לא"י בכל מחיר, לימוד עברית, חקלאות והגנה עצמית. ב. תפקיד הנוער – היה מהותי מאוד שכן הוא נדרש להחליט בנוגע לעתידו ג. קשרים עם התנועה הציונית – התפתחו מאוד. נשלחו שליחים, מכתבים וכספים לסיוע. ד. הפצת הציונות – התרחבה מאוד והייתה לחלק ניכר מן השיח היהודי.

המאפיינים היו שונים מארץ לארץ, והיו תלויים בקרבה לא"י, היחס מצד המשטר,האיסורים והזכויות שהוטלו על היהודים ויחס תושבי המקום.

יחס המוסדות הציוניים ליהודי ארצות האסלאם: מאורעות מלה"ע השנייה ייצרו מצב חדש בעולם היהודי. עד אז הסתמכו יהודי א"י מאוד על יהדות אירופה (ממנה הגיעו הם עצמם), הן מבחינת תמיכה כספית והן מבחינת כוח אדם שצפוי שיגיע בשלב זה או אחר לארץ. מספר היהודים באירופה הידלדל מאוד, וגורלם של ניצולי המלחמה לא היה ברור, והיה חשש שחלק גדול מהם יישאר בברית המועצות. מצב זה חייב את אנשי המוסדות הציוניים לעשות הערכה מחדש, אשר לאחריה גיבשו את "תפיסת הרזרבואר". (רזרבה) הם הבינו את פוטנציאל העלייה האדיר שקיים בארצות האסלאם, והחלו להכשיר שליחים שיסעו למדינות אלה על מנת לסייע בהליך העלייה. מספר גורמים עודדו את אנשי הסוכנות להשקיע בעליה מארצות האסלאם: 1. גיאוגרפית – הבאת עולים מארצות האסלאם זולה והרבה פחות מסוכנת מן העלייה מאירופה. 2. חיילים יהודים בריטים אשר שירתו בארצות אלה ויכלו לסייע רבות בעלייה 3. ארצות אלה יכלו לשמש גם כתחנות מעבר לעולים מאירופה 4. היה קושי גדול מאוד בהבאת פליטים מאירופה דרך הים 5. מצב הקהילות בארצות האסלאם הידרדר והיה צורך לפעול למען שיפור מצבן. החששות של המוסדות בארץ מעלייה זו מקורן בשוני התרבותי העצום שבינם לבין יושבי הארץ יוצאי אירופה, וכן בהיעדר האפשרות לפעול באופן אחיד בכל ארצות אלה עקב שוני במשטר, בחוקים, ביחד אל היהודים ובאופי הקהילות. ההתלהבות בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובעיקר בקרב הנוער הייתה עצומה, אולם כשנה לאחר מכן, עם סיום המלחמה באירופה השתנה שוב מוקד ההתעניינות של המוסדות בא"י והם שבו לרכז את מאמציהם בהבאת יהודי אירופה – פליטי המלחמה- לארץ, ושבו להזניח את יהודי ארצות האסלאם. יהודי ארצות האסלאם, אשר זה עתה החלו להתארגן לעלייה, נחלו אכזבה עקב ירידה דרסטית במספר השליחים והמאמצים שהושקעו בהבאתם לא"י.

תת נושא 2- עליה והעפלה מסוריה ולבנון:

ההגירה מסוריה החלה ברבע האחרון של המאה ה- 19, עקב הידרדרות המצב הכלכלי שם. תחילה הם היגרו בעיקר למצרים ואירופה, לאחר מכן הפכה ארה"ב ליעד עיקרי, ועם שינוי חוקי ההגירה שם הפכו ארצות דרום אמריקה ליעד העיקרי. לישראל נמשכו לאורך כל השנים אנשים אשר רצו לחיות ולמות בארץ הקודש, ומניעיהם היו דתיים רוחניים נטו, ולא כלכליים. מסיבה זו ניתן להבין את הכמויות הגדולות של הרבנים ותלמידי החכמים שעלו משם בשנים אלה. הדחף לצאת מסוריה פחת במהלך שנות העשרים, עקב היחס הטוב שזכו לו מהשלטונות. בשנות העלייה השלישית עלו ארצה כ- 350 יהודים מסוריה, ובעליה הרביעית עלו כ- 800. גידול משמעותי בעליה מסוריה חל בשנים 1936 – 1932, לאחר שהשפל הכלכלי העולמי פגע גם בסוריה, בעוד שבא"י דווקא חלה צמיחה עקב העלייה החמישית מאירופה אשר הביאה עמה הון רב ותרבות. ב- 1936 – 1932 עלו מסוריה 2868 יהודים. עם פרוץ ה"מאורעות" צנח משמעותית מספר העולים, כיוון שלמרות שהמצב הכלכלי המשיך להיות קשה בסוריה, המצב הביטחוני בא"י הרתיע את העולים.

עליה ב' מסוריה – "חלון" בין שתי תקופות העפלה: משנת 1942 החלו גישושים של המוסד לעליה ב' במטרה להעלות יהודים מסוריה, אולם רק בסוף 1943 נעשה ניסיון העלייה הראשון. הפעילות גברה מאוד בשנים 1945 – 1944, עד שאירעו מספר התנגשויות בין אנשי הפלמ"ח לבין אנשי חיל הספר, אשר לאחריהן הצטמצמה באופן משמעותי ההעפלה המאורגנת. בנוסף – בסוף שנת 1945 נחשפו שליחי המוסד לעליה ב' שפעלו שם והוחזרו לארץ. 1947 – 1946 – העלייה המאורגנת אכן נפסקה, אולם היו רבים שעלו באופן עצמאי בעזרת מבריחים ערבים. הגורמים לעלייה: אמנם שליחי המוסד לעליה ב' ראו את העלייה כאקט אידיאולוגי, הם היו מודעים לעובדה כי רובם הגדול של העולים עושים זאת ממניעים כלכליים ומרצון להגיע למקום בטוח יותר, בו יפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות שלא עמדו בפניהם בסוריה, בה המצב הכלכלי היה קשה מאוד. דרכי העלייה: ממפקדי האוכלוסין עולה כי למרות שפעילות המוסד לעליה ב' הייתה נמרצת מאוד בין השנים 1945- 1944, לא חלה עליה משמעותית במספר העולים מסוריה. משמע – הרצון לעלות היה קיים, ופשוט היה נוח יותר לעולים להשתמש בשירותי אנשי המוסד, כיוון שזה פטר אותם מן הצורך למצוא את המבריחים בעצמם. ערי המוצא: חלב- 510, דמשק- 182, בירות- 100, סאמשילי- 37. קהילות דמשק וחלב היו דומות בגדלן, אולם הפעילות הציונית בדמשק הייתה נרחבת ומסועפת הרבה ביותר מזו שבחלב. על רקע זה בולט במיוחד ריבוי העולים מחלב לעומת העולים מדמשק. קהילת חלב: מתוארת כקהילה מאוד קוסמו-פוליטי, בעלת מגוון עצום של זרמים ועמים בתוכה. ההפרדה בין המשפחות המבוססות למשפחות החלשות הייתה מאוד ברורה, והתבטאה בתחומי עיסוק, חופש הבחירה כיצד לחיות את חייך ואף באזור המגורים, אשר היה נפרד. העלייה מחלב הייתה מורכבת בעיקר מבני השכבות החלשות. משנת 1944 התרחשה ממש "התפרקות גטאות" שם, ויותר ממחצית היהודים שחיו בגטו עלו לא"י. בני השכבה המבוססת לא נטו לעלות ארצה. חוקרים מעריכים כי היה זה הגורם הכלכלי אשר הניא אותם מלעלות, ולא תהליך של חילון והתבוללות, אשר בניגוד לקהילות אחרות, לא אפיין את השכבה המבוססת של קהילת חלב, אשר נודעה כמאוד שמרנית.

עליית הילדים מסוריה – עליית האלף: (1945) מניעים: עליית הילדים הייתה יוזמה של שליחי הסוכנות בסוריה. הגישה הכללית באותה תקופה הייתה שיש "לחסל את הגולה " ולהציל כל יהודי שנשאר בגולה. השליחים ששהו בסוריה ראו את מצב הילדים, אשר תוארו בפיהם כ "מתגוללים באשפתות, מוכים טראכומה וכל מכה טרייה". הם הבינו כי אורח החיים ה"פרימיטיבי והתבוסתני" הוא אמנם טבעם של ההורים, אולם את הילדים הצעירים ניתן עדין להכווין לעבודה עברית, ולהופכם ל"צברים עליזים". לסיכום – מטרות עליית הילדים: א. למנוע את רדיפת היהודים בגולה ב. להפוך את הילדים מיהודים גלותיים מנוונים לצברים ארצישראליים חדשים ג. לחזק את הישוב היהודי בארץ מספרית ומוראלית.

תגובתם של ההורים: לאחר שביצעו שליחי המוסד בסוריה את כל עבודות ההכנה בארץ, ושכנעו את הגורמים הרלוונטיים כי עליית הילדים הינה חיוני וחשוב, הגיעה השעה לשכנע את ההורים. למרב הפתעתם של השליחים, ההורים התנגדו נחרצות לפירוק התא המשפחתי והפרדת הילדים מן ההורים. השכנועים הראשוניים לא צלחו כלל, ויותר מכך, מנהיגי הקהילה אף גינו את השליחים. הניסיון השני פנה אל ההיבט הכלכלי. שליחי המוסד הבטיחו תשלום לכל ילד אשר יצליח לשכנע את הוריו לאשר לו לעלות. שיטה זו הוכחה כאפקטיבית יותר, ואט אט החלו להשתכנע ההורים לשלוח את ילדיהם. עובדה נוספת אשר תרמה לשינוי הגישה הייתה יציאת כוחות צרפת מסוריה והפיכתה למדינה עצמאית. עם שינוי המשטר הוטלו הגבלות כבדות מאוד על החינוך, אשר במסגרתם אולצו היהודים להפסיק ללמד בשפה הצרפתית ולפיכך לסגור את כל בתי הספר של רשת אליאנס. הותר ללמד רק תלמוד תורה, ואף זאת תחת הגבלות חמורות. כ- 70% מן הלימודים נדרשו להיעשות בשפה הצרפתית, ורק 30% הנותרים יכלו להיות מוקדשים ללימודי קודש ושפות נוספות. עם סגירת רשת אליאנס, שלחו העשירים את ילדיהם לבתי ספר בבירות, ואילו ילדי השכבות החלשות נשארו ברחובות. לסיכום, המניע העיקרי אשר שכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לבסוף היה כלכלי – חינוכי. הם הבינו כי ייטב לילדיהם לעלות לא"י, שם יקבלו חינוך (אשר לא היה ניתן להשיג בסוריה עקב שינוי המשטר) וכלכלה, ואף למשפחות הנשארות ייטב שכן עול פרנסת הילדים יקטן.

העלייה מסוריה ולבנון – תאריכים חשובים: 1923 – 1919- העלייה השלישית – עליה של כ- 350 יהודים מסוריה ולבנון 1931 – 1924 – העלייה הרביעית – עליה של כ- 800 יהודים מסוריה ולבנון 1936 - 1932- גידול משמעותי בעלייה מסוריה (2868 עולים) עקב השפל הכלכלי העולמי אשר פגע גם בסוריה. (בעוד שהמצב בישראל דווקא השתפר) 1942- תחילת התארגנות אנשי המוסד לעליה ב' בסוריה סוף 1943- ניסיון ראשון של העפלה מאורגנת מסוריה 1945 – 1944 – גלים גדולים של עליה מאורגנת מסוריה ולבנון סוף 1945 – התנגשויות אלימות בין אנשי הפלמ"ח לאנשי חיל הספר, חשיפת השליחים בסוריה והחזרתם לא"י. כתוצאה מכך – הפסקת העלייה המאורגנת, עליה באופן עצמאי ע"י מבריחים ערביים. 1345 – עליית הילדים – עליית האלף.

תת נושא 3- העלייה מלוב: תאריכים חשובים: 1911- תחילת הכיבוש האיטלקי בלוב 1938 – החלת אכיפת חוקי הגזע על יהודי לוב דצמבר 1940- כיבוש קירינאיקה בידי הבריטים אפריל 1941- הקורפוס הגרמני-אפריקאי כבש את לוב בשנית נובמבר 1941- כיבוש שני של לוב ע"י הבריטים. ינואר 1942- כיבוש נוסף על ידי הגרמנים והאיטלקים. אוקטובר-נובמבר 1942- כיבושה האחרון של לוב בידי הבריטים, הקלה משמעותית בסבלם של היהודים. מרץ 1943 – נפתח בית הספר העברי בבנגאזי קיץ 1943- הבריטים נתנו הוראה לסגור את בית הספר 1943 – שחרור טריפולי מרץ 1943- תחילת פעילות ארגון "מכבי" יולי 1943- חידוש פעילות ארגון "בן יהודה" 1943- הגעת שליחים סמויים מן ה"הגנה" בארץ קיץ 1944- הושג הסכם לתמיכה ממשלתית בבית הספר, עם הסכמה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם התלמידים ילמדו ערבית מכתה ב' 4-7 לנובמבר 1945- פרצו פרעות ביהודי לוב 1946- הגעת שליח מא"י – ישראל גור- על מנת לארגן את ה"הגנה" 12 ביוני 1948- התפרצות אלימה שנייה בלוב בין 1946 ל- 1948 הצליחו להעפיל מלו לא"י כ- 3500 יהודים, שהיוו כ0 10% מתושביה. העלייה הגדולה מלוב החלה בשנת 1949, והקהילה שם נעלמה אט אט.

המערכה הצבאית: לוב נשלטה במשך שנים רבות (מ- 1911 עד 1940) ע"י האיטלקים. 1938 – החלת אכיפת חוקי הגזע על יהודי לוב. מצבם של יהודי לוב הורע יותר ויותר ככל שמצבה במלחמה של איטליה הידרדר. היהודים שהתגוררו בקירינאיקה סבלו ביותר, שכן שם הייתה החזית, והם ספגו הפצצות בנוסף לחוקים המפלים. דצמבר 1940- כיבוש קירינאיקה בידי הבריטים. הבריטים התקבלו כמשחררים על ידי היהודים, אשר סייעו להם רבות על ידי מידע מודיעיני קריטי שהעבירו להם (הבריטים סיפקו בתמורה סיוע חומרי לנזקקים). היהודים יצרו קשר טוב מאוד עם החיילים הבריטים הארצישראליים, אשר סיפקו להם ספרי לימוד בעברית, העבירו שעורים, לימדו שירים והציגו את המפעל הציוני. אפריל 1941- הקורפוס הגרמני-אפריקאי כבש את לוב בשנית. הבריטים ניסו להבריח עמם בנסיגתם כמות גדולה ככל היותר של יהודים אשר חששו שיתנכלו להם עקב קשריהם הקרובים עם הבריטים. היהודים שנתפסו על ידי הגרמנים על שיתוף פעולה עם הבריטים נשלחו לכלא. נובמבר 1941- כיבוש שני של לוב ע"י הבריטים. הפעם נזהרו היהודים מאוד בקשריהם עם הבריטים כיוון שפחדו מכיבוש נוסף של הכוחות הגרמניים וההתנכלויות שיבואו אחריו. הבריטים סיפקו מזון לנזקקים אולם לא נוצרו קשרים הדוקים בינם לבין היהודים. ינואר 1942- כיבוש נוסף על ידי הגרמנים והאיטלקים. הפעם יכלו הבריטים להבריח כמויות קטנות יותר של יהודים, ורבים נאלצו לברוח עצמאית. גורלם של הנמלטים היה טוב יותר מזה של הנשארים, שכן עם חזרתם הטילו הגרמנים והאיטלקים הגבלות חמורות מאוד על היהודים. הם עצרו יהודים רבים, הוציאו להורג 3, ושלחו את רוב יהודי קירינאיקה (כ- 3000) למחנה ריכוז מדרום לטריפולי. התנאים במחנה היו קשים מאוד, רבים מתו כתוצאה מתת תזונה ומגיפות שהתפרצו. אוקטובר-נובמבר 1942- כיבושה האחרון של לוב בידי הבריטים, הקלה משמעותית בסבלם של היהודים.

סיוע החיילים הארצישראליים ליהודי לוב: עם כיבושה השלישי של לוב ע"י הבריטים מצב היהודים השתפר באופן משמעותי. היהודים שגורשו למחנות הוחזרו לבתיהם, יהודים חזרו לשרת במשרות ציבוריות בעירייה, מערכת המשפט, המשטרה ועוד. נוצר שיתוף פעולה טוב בין היהודים לערבים מתוך אמונה במשטר הבריטי ולמען עתיד טוב יותר. מערכת החינוך היהודית שבה לפעול בקירינאיקה וטריפוליטניה, ואף האגודות הציוניות חידשו פעילותן. קבלת הפנים לבריטים הייתה מאופקת מאוד, עקב חשש היהודים מתגובה גרמנית-איטלקית, ולכן לקחו החיילים הארצישראליים את היזמה לידיים וסייעו רבות למשפחות וילדים במצוקה. בית הספר העברי: מרץ 1943 – נפתח בית הספר העברי בבנגאזי בבנין תלמוד התורה הישן. הוא החל עם שני מורים ו- 70 תלמידים, אך גדל בקצב מהיר מאוד עקב כמות הילדים הגדולה אשר שבה מג'אדו, ותודות למורים שנשלחו מא"י ללמד שם. בבית הספר נלמדו שעורי עברית, חשבון, אנגלית גיאוגרפיה, מולדת ושירה. האווירה בבית הספר הייתה טובה מאוד והשפה העברית הפכה לשגורה בפי הילדים. קיץ 1943- הבריטים נתנו הוראה לסגור את בית הספר כיוון שהעברית אינה שפה רשמית במדינה, ועל כן לא יקבל בית הספר מימון ממשלתי, ותלמידיו יועברו לבית ספר ממלכתי ערבי. החיילים הפצירו במנהיגי הקהילה שלא לסגור את בית הספר, ולבסוף הוא עבר להתנהל באופן פרטי תחת מימון הקהילה. פעילות החיילים בלוב: פעילות החיילים הארצישראליים לא הסתיימה בבתי הספר, והתפרשה על מגוון גדול מאוד של תחומי חיים: גיוס תרומות לקהילה, הברחת ספרי לימוד, הברחת עולים לא"י, הכשרת סגל המורים, פתיחת מרפאה וסיוע במזון. קיץ 1944- הושג הסכם לתמיכה ממשלתית בבית הספר, עם הסכמה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם התלמידים ילמדו ערבית מכתה ב' ואנגלית מכתה ה. בנוסף- הוכנסו 3 מורים ערביים לסגל המורים. עם עזיבת החיילים נותר כל נטל ההוראה על המורים המקומיים. קירינאיקה- העיר בה התחדשה ראשונה הפעילות הציונית, בתי הספר, תנועות הנוער וההעפלה. כל זאת התנהל תחילה בגלוי ולאחר מכן בחשאי, עד לשנת 1949, בה החלה העלייה הגדולה לא"י. 1943 – שחרור טריפולי- החיילים הארצישראליים השפיעו רבות על הקהילה, עודדו פעילות ציונית, סייעו כלכלית ואף הציבו שמירה על הרובע היהודי למנוע מעשי אונס וביזה מצד החיילים האפריקנים.

חידוש הפעילות הציונית: הבריטים לא עודדו או התירו פעילות ציונית, אולם זו פעלה במסווה של פעילות חינוכית ולכן לא עוררה התנגדות. מרץ 1943- תחילת פעילות ארגון "מכבי" בתחומי הספורט, התרבות והציונות. פעילות זו התחזקה עם חנוכת האצטדיון ב-1944. יולי 1943- חידוש פעילות ארגון "בן יהודה", אשר שינה את שמו ל"הארגון למען התרבות העברית בן יהודה", ונחשב סניף של "ברית עברית עולמית". ארגון זה סייע לבית הספר במתן שעורי ערב למבוגרים, חיזוק התודעה הציונית ופעילות בעלת אופי תרבותי ציוני. הארגון גדל במהרה ותוך שנה כבר היו לו 9 סניפים ברחבי הארץ, והמשיך לגדול גם לאחר מכן. "בן יהודה" הקים שני מפעלים חשובים: תנועות "החלוץ" ו-"הנוער". הנוער – לנוער עד גיל 18, והחלוץ לנוער מעל גיל 18 אשר התכוון לעלות לארץ, ועיקר פעילותה הייתה הכשרתם לעבודה והגנה על הארץ. 1943- הגעת שליחים סמויים מן ה"הגנה" בארץ, במטרה לסייע בהעפלה, תנועות הנוער וגיוס להגנה. השליחים הקימו בעבור חברי תנועת "החלוץ" חוות הכשרה על מנת להכשירם לעבודת האדמה, ולאחר שזו נסגרה, המשיכו את הכשרתם בבנין בעיר. הקבוצה הראשונה שהוכשרה נקראה גרעין "ביכורים", והיא החלה את הכשרתה ביוני 1944. הקשיים: פעילות "החלוץ" נתקלה בקשיים בלתי צפויים מצד החיילים הארצישראליים. החיילים, אשר ראו עצמם מכירים יותר ובעלי ניסיון עם האוכלוסייה המקומית סרבו להישמע להוראות השליחים, אשר מיהרו להתלונן בפני ההנהלה הציונית בירושלים. הייתה מחלוקת סביב חלוקת 20 הסרטיפיקטים הראשונים, אשר לבסוף יושבה בפגישה בה הוחלט כי 5 מהם יוקצו לבני גרעין "ביכורים" והשאר להחלטת החיילים. אגודות נוספות: הוקמו גם אגודות נוספות באותה תקופה, בעלות גוון ציוני אשר פנו לדור הצעיר. הבולטות שבהן- "האיחוד", "הצופים העבריים" ו- "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים". תנועות אלה התמידו בפעילותן גם בימי העלייה הגדולה כאשר קהילת לוב הלכה והתחסלה.

פרעות 1945 והשלכתן על הפעילות הציונית: כיבוש לוב ב-1942 ע"י הבריטים עורר בכלל תושביה תקווה לעתיד טוב. תחילה שררו יחסים טובים בין הערבים ליהודים, אולם מצב זה לא נמשך זמן רק והדרדר עקב מספר גורמים עיקריים: 1. משבר כלכלי- הפריחה שהייתה לאחר הכיבוש הבריטי נעצרה והמדינה שקעה במיתון, אשר כלל מובטלים רבים והכנסה נמוכה 2. לאומנות ערבית- לאחר המלחמה קמו קבוצות אשר תבעו עצמאות ערבית, ובשל כך פעלו לעורר לאומנות ערבית ושנאת הזר. טופח פחד מפני עליונות היהודים והם הפכו עד מהרה לשעיר לעזאזל אשר אשם בכל תחלואי החברה. התנועות הציוניות עוררו את זעמן של התנועות הערביות, בעיקר לנוכח המתיחות הגוברת בא"י. 3. התנהגות הבריטים- הבריטים, אשר הושפעו מן המתרחש בישראל ומן ההתמודדות עם המחתרות היהודיות שם לא ניסו לסייע ליהודי לוב. הם לא פעלו על מנת למנוע את ביטויי האלימות מצד הערבים ובכך בעצם עודדו אותם להמשיך בהתנהגותם העוינת. 4-7 לנובמבר 1945- פרצו פרעות ביהודי לוב. הטריגר היה שמועות שהגיעו מא"י על פגיעה של יהודים במוסלמים ובמקומות הקדושים להם. מרגע שניתן האות החלו המוסלמים ברצח המוני והריסת בתי כנסת, עסקים ובתי מגורים. בסיום הפרעות נספרו כמעט 150 הרוגים, ויהודים רבים נותרו ללא קורת גג, רכוש ופרנסה. הקהילה היהודית (אשר הייתה בקשיים עוד לפני כן) והממשל הבריטי נאלצו לסייע ליהודים חסרי הכול במשך זמן רק לאחר מכן. ההתפרצות עוררה תחושת ניכור וחוסר שייכות בקרב היהודים, אשר לא חשו עוד חלק מן החברה הלובית. היחסים בין שני העמים התערערו לחלוטין, והיהודים נחלו אכזבה קשה מן הבריטים, אשר אולי לא היו אחראים לפרוץ הפרעות אך ללא ספק לא סייעו במניעתם.

ארגון ההגנה היהודית: מיד לאחר הפרעות (ואפילו תוך כדי) החלו להתארגן קבוצות צעירים, בני תנועות הנוער במטרה להקים גוף אשר יוכל לספק הגנה לתושבים במידת הצורך.אולם, הצעירים אמנם היו חדורי רוח התלהבות ומוטיבציה, אולם לא היה להם כלל ניסיון ארגוני או ידע צבאי. התארגנותם לא צלחה, עד למאי 1946, אז הגיע שליח נסתר מא"י בשם ישראל גוריליק (גור). גור, אשר היה ידוע בכינוי "הדוד" נשלח ע"י המוסד לעליה ב' וההגנה על מנת לסייע בהקמת הארגון בלוב. גור הצליח במשימתו ותוך זמן קצר ניכרו הישגיו בנשק, אימונים ובמבנה החשאי. הארגון פעל בחשאיות גמורה, והתאמן בשטחים פתוחים ובבתים. היה מידור גבוה מאוד על מנת לנסות ולמנוע חשיפה. הארגון מנה כ- 200 חברים, מתוכם כ-50 נשים, אשר פעלו הן מאחורי הקלעים והן בפעילות היומיומית עם הגברים. הארגון נתקל בשלושה קשיים עיקריים: 1. יחס החיילים הבריטים, אשר ריגלו בקרב היהודים והדליפו לשלטונות. 2. ההתנגדות המוסלמית לקיום הארגון. 3. התגברות המתח בין יהודים למוסלמים לאחר הפרעות. קיום ההגנה היה ידוע לבריטים אולם הם לא הצליחו לפצח את סודותיו ולהגיע אל הגרעין הקשה. ב-1947 אולץ "הדוד" לעזוב את טריפולי לאחר שהבריטים עלו על עקבותיו. עזיבתו פגעה בארגון אך לא מוטטה אותו. גם כאשר היו נתפסים חברי ההגנה הם לא היו נשברים חרף העינויים הקשים ולא היו מוסרים מידע. 12 ביוני 1948- התפרצות אלימה שנייה בלוב.הפורעים נתקלו בהתנגדות קשה ומאורגנת מן הצד היהודי, ושני הצדדים ספגו אבידות קשות. (כ- 14 הרוגים לכוחותינו, כ-30 לכוחותיהם). המתיחות נמשכה לאורך כל הקיץ שלאחר מכן ואירעו מספר תקריות אלימות. באיגרת ששיגרו ראשי הקהילה למועצת האו"ם כתבו "שחררו אותנו, שחררו אותנו, שחררו אותנו".

עליה בלתי לגאלית לארץ ישראל: לאור המצב המעורער בלוב, תרו מרבית יהודיה אחר מקום מחיה טוב יותר אליו ניתן להגר. באופן טבעי (ובעיקר בזכות הפעילות הענפה של התנועה הציונית) היעד המועדף היה א"י. אולם, בפני המעפילים עמדו שני מכשולים עיקריים: היציאה מלוב והכניסה לא"י. על שתיהן היו אחראים הבריטים, ובשני המקרים הם נהגו ביד קשה ולא התירו עזיבה או כניסה לא"י. עקב הקשיים היה על היהודים למצוא דרכים חלופיות לעלייה, בניהן: נישואין פיקטיביים לחיילים בריטים ארצישראליים, לבישת מדים והתחזות לחיילים הנוסעים לחופשת מולדת, זיוף תעודות ואשרות יציאה מלוב לאיטליה (בסיוע משת"פים מן הממשל). הדרכים לעלות היו דרך איטליה, צרפת או מצריים, כאשר לכל דרך היו את הסכנות והיתרונות שלה. הצעירים העולים היו נלהבים מאוד וחדורי מוטיבציה, ולא חששו להסתכן בהעפלה באמצעות סירות דייג רעועות ומעבר במדינות עוינות. העפלה דרך איטליה: היה על המעפילים לחצות את הים מלוב לאיטליה. החצייה התבצעה באמצעות סירות שהצליחו שליחי המוסד לשכור. מי שלא שפר מזלו לא חשש להסתכן ולחצות את הים על גבי סירת דייג קטנטנה. פעמים רבות נתקלו המעפילים בסערות ונאלצו לתפוס מחסה בנמל בדרך ובכך להאריך את מסעם במספר ימים נוספים. היו סירות אשר נשארו ללא אספקת מזון ומי שתייה במשך מספר ימים. העפלה דרך תוניסיה: המעפילים היו מתחפשים לערבים ובעזרת מורה דרך ערבי מבריחים את הגבול בין לוב לתוניסיה, משם היו ממשיכים בספינות למרסי שבדרום צרפת, שם חיכו להם פעילי המוסד לעליה ב'. בהגיעם לתוניסיה היה עליהם להמתין עד שיגיע תורם לעלות. בעת ההמתנה היו מתקבלים בלבביות על ידי הקהילה היהודית, ואף עוברים אימונים בנשק.

סיכום העלייה לפי שנים: בין 1946 ל- 1948 הצליחו להעפיל מלו לא"י כ- 3500 יהודים, שהיוו כ0 10% מתושביה. העלייה הגדולה מלוב החלה בשנת 1949, והקהילה שם נעלמה אט אט.

תת נושא 4 – צפון אפריקה:

ראשיתה של ההעפלה – תקופת מלחמת העולם השנייה: 1943- הוחלט על הקמתה של תנועה חלוצית בשם "צעירי ציון" בתוניסיה. בני הנוער אשר הקימו אותה התחייבו בחתימת ידם לציונות מעשית. לא עוד דיבורים, כי אם מעשים ופעולות על מנת לקדם את עלייתם לארץ. הם התחייבו כי תוך שנתיים מיום חתימת הם יעלו לארץ, ואם לא – יפרשו מן התנועה. דבקותם של צעירי ציון עודדה את הקמתן של תנועות נוספות בעלות רעיונות דומים. עם שחרורה של תוניסיה ב- 1943 הגיעו לשם צנחנים מהארץ אשר סיפרו עלייה לחברי התנועות. לאחר מספר חדשים, בספטמבר 1943 הגיעו 4 שליחים מן הארץ. במטרה לארגן את הנוער היהודי שם ולאמנו לקראת העלייה לא"י. פעולתם הראשונה הייתה השבעתם כחברי הגנה, תוך שהם מניחים יד ימין על התנ"ך ואוחזים אקח ביד שמאל. המפגש בין השליחים לצעירי ציון היה פורה מאוד. צעירי ציון הדביקו את השליחים בהתלהבותם ואלו סיפרו להם על הארץ והאיצו בהם לסחוף אחריהם אנשים נוספים מארצות צפון אפריקה. השליחים שאפו למסד את הקשרים שבין הקהילה בתוניסיה לתנועה הציונית, וליצור שיתוף פעולה בארגון העלייה בין צעירי ציון והתנועה הציונית. בתקופה זו החלו נרקמות תכניות העפלה מצפון אפריקה לישראל, אולם הן לא יכלו לצאת לפועל עקב 3 סיבות: 1. הדרכים היו מסוכנות מאוד בגלל המלחמה 2. הפיקוח על הגבולות הוחמר מאוד עקב המצב הכלכלי הקשה, ולפיכך הברחה פנימה או החוצה של סחורות ואנשים הייתה כמעט בלתי אפשרית. 3. הישוב היה עני מאוד והברחת הכסף למטרות העלייה הייתה קשה מאוד עקב הפיקוח על הגבולות.

בכל אופן – הפעילות הבלתי חוקית הייתה בעייתית, והצעירים, אשר חששו להסתבך עם המשטר (שגם כעת יחסיהם עמו לא היה טובים) חיפשו דרכים חוקיות להעפלה. השליחים שהו בתוניסיה עד מאי 1944, ושבו לשם אחר כך בסוף שנת 1944. חזרתם השנייה הייתה בדמות קציני צבא צרפתים, ומטרתם הייתה להפוך את ההעפלה למאורגנת ומסודרת. הפעם הם הצליחו במשימתם וארגנו קבוצת עולים די גדולה שיצאה באמצע 1945 מאלג'יריה לא"י.

ההעפלה הישירה – 1947: 1946 – התכנסות הקונגרס היהודי ה- 20 בשוויץ. בקונגרס נכחו כ- 10 נציגים ממדינות צפון אפריקה, דבר המבטא את התפתחותה הגדולה של התנועה הציונית בארצות אלה. בקונגרס כמעט ולא נדון נושא ההעפלה מצפון אפריקה לישראל, ורק לאחר הדיונים, כאשר אחד הנציגים פנה באופן אישי לראש המוסד לעלייה ב' שאול אביגור, הוא התייחס לנושא. הוא היה ספקני מאוד לגבי העניין, אך שוכנע להקצות את המשאבים הנדרשים על מנת להעלות ארצה את יהודי צפון אפריקה. ואכן ספקנותו של אביגור בקשר לעלייה אכן הייתה מבוססת . 1. האוכלוסייה בארצות אלה הייתה מוסלמית עוינת ברובה, אשר קיימה קשר הדוק עם התנועה הלאומית הפלסטינית בא"י. העלייה עלולה הייתה להתסיס את היחסים בין היהודים למוסלמים ואף לגרום לפגיעה ביהודים. 2. פגיעה במושבות של צרפת (אשר היו קיימות באותם איזורים) עלולה הייתה להזיק לפעולות ההעפלה מצרפת, אשר תפקדה כמרכז ממנו נשלחו עולים לא"י, בתמיכת השלטון הצרפתי. 3. עשרות אלפי יהודים ששרדו את השואה חיכו באותה שעה לעלות לא"י בכל מחיר, ולתפיסתו של אביגור היה דחוף יותר להקצות עבורם, ולא עבור יהודי צפון אפריקה, את המשאבים המעטים שהיו ברשותו. למרות שיקולים אלה, הסכים אביגור לפעילות ואמר כי אם יצליחו לגייס 500 איש לעלייה, הוא ישלח אוניה. 1947- פתיחת קורס מגייסי מעפילים, אשר כלל נציגים ממרוקו, תוניסיה (אשר נבחרה כמרכז לפעילות התנועה), ואלג'יריה. הקורס ארך כ- 25 ימים (עד אמצע מרץ), ועסקו בו באימוני נשק ושדאות, עבודה חקלאית ובעבודה חינוכית ציונית.

שיטת גיוס המעפילים: גויסו בימים שלפני חג הפסח ובמהלכו, ומועד ההתכנסות באלג'יריה נקבע לתקופה שאחרי פסח. אלג'יריה- (נדיה כהן) הגעה לבתי כנסת בקהילות יהודיות ברחבי הארץ וניסיון גישוש אחר קבוצות של נוער ומבוגרים. לאחר מציאת הקבוצה, נערכה עמם פגישה בה הוסבר עניין העלייה, וכן ניתנו דרכי התקשרות עם הנציגים. תוניסיה- על אף שבארץ זו היה המוקד של "צעירי ציון", דווקא שם נתקלו השליחים בקשיים. ראשי צעירי ציון לא הסכימו עם דרך הפעולה של השליחים וסברו כי יש להתעסק כרגע בפעילות החינוכית, שהיא החשובה ביותר, ולא בהעפלה שסיכוייה היו קלושים באותה תקופה. לבסוף הגיעו מעפילים מתוניסיה, אולם רובם מחלקה הדרומי של המדינה, שם פעלה תנועה אחרת. מרוקו- בהשוואה לתוניסיה ואלג'יריה יהודי מרוקו כמעט ולא נפגעו מן המלחמה. הפעילות הציונית במרוקו הייתה בניגוד לחוק, והפעילים נתקלו בקשיים מצד השלטונות. עם זאת, לאור מעמדם החלוש של הצרפתים לאחר המלחמה הם נטו לעיתים להעלים עין מן הפעילות, כל עוד נשארה מתונה ולא קיצונית. 1945- הגעת שליחים מא"י לקזבלנקה, שם נשארו כחודש ימים, הכשירו נוער לעליה ויצרו קשרים עם ראשי הקהילה.

ההכנות באלג'יריה: לאחר גיוס המעפילים, היה צורך להכשיר מקום באלג'יריה, אשר ישמש כמחנה המתנה למעפילים מרגע הגעתם לאלג'יריה ועד עלייתם לאוניה. השטח שנבחר היה חווה כ- 170 ק"מ מעיר הבירה, אשר הושכרה מיהודי בכיסוי של אתר "מרגוע ובריאות" למשפחות. המחנה היה קרוב מאוד למפרצון של מים עמוקים, שם יכלו לעגון הספינות, אולם חסרונו העיקרי היה המרחק מעיר הבירה ולפיכך הקושי בהבאת אספקה לשם. המחנה נקרא מחנה "טנס" התנאים במחנה היו קשים מאוד, סנטריה מינימלית מאוד, מזון מצומצם, מעט מדי שליחים שיבצעו את העבודה ובעיקר – שעמום של המעפילים, אשר גרם להיווצרות וויכוחים ומריבות בינם לבין עצמם.

הפלגת "יהודה הלוי": ב- 10 במאי 1947 נצפתה אוניה משוטטת מול המפרץ בטנס. ההפתעה הייתה מוחלטת, ועקב
הסיכון בהעלאת נוסעים ביום נערכו עד החשיכה הסידורים האחרונים להפלגה. עם ירידת השמש החלה העלייה על האוניה,
באמצעות סירות משוטים קטנות. עד מהרה הגיעו השוטרים הצרפתיים, והבלגאן היה גדול. השליחים ניסו למשוך כמה
שיותר זמן על מנת לאפשר לכמות גדולה ככל האפשר לעולות על הספינה, אולם לאחר עליית 400 נוסעים חייבת הייתה
הספינה לברוח ללב ים מפחד שיתפסו אותה. 

המשטרה עצרה כמאתיים מעפילים, בניהם יאני אבידוב, ומעפילים רבים נשארו מאוכזבים על החוף, חלקם הופרדו ממשפחתם אשר עלתה על הספינה מעט לפניהם. הוסקו מספר מסקנות מן הפעולה: 1. יש לתאם את עניין ההעפלה עם הצרפתים 2. יש למצוא מחנה אחר לריכוז המעפילים כיוון שהוא אינו חשאי מספיק. 3. יש לדרוש מן המוסד אוניה נוספת שכן נשארו עולים רבים אשר עדיין מעוניינים לעלות. לאחר כ- 20 ימי הפלגה בים התיכון נתפסה יהודה הלוי ע"י הבריטים, ונוסעיה נשלחו לקפריסין, שם נפגשו לראשונה עם המעפילים ניצולי השואה. הפלגת "שיבת ציון": דבר ההעפלה נודע ברחבי צפון אפריקה, וזרם העולים שהגיעו לאלג'יריה לא פסק לרגע. לאחר יהודה הלוי, היה צורף ללחוץ חזק מאוד על אנשי המוסד על מנת שישלחו אוניה מאלג'יריה לישראל. תחילה, הודיע סניף המוסד בפריז כי לא ישלח ספינה נוספת עקב מחסור באמצעי מימון, אולם אפרים בן חיים לא וויתר, הבהיר את חומרת המצב במחנות המעבר ולבסוף שכנע כי יש לשלוח אוניה נוספת. הפעם תואמה העמסת הנוסעים אל מול הצרפתים. הפלגתה של שיבת ציון הייתה קצרה יותר מיהודה הלוי, ולאחר 12 ימי הפלגה בים התיכון, אף היא נתפסה על ידי הבריטים. הבריטים רצו להחזיר את הספינה למקום מוצאה, אולם הנוסעים והצוות, אשר תודרכו מראש לאפשרות שכזו, לא אמרו מילה על מקום מוצאם, ולבריטים לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותם למחנה בקפריסין, שם פגשו את נוסעי יהודה הלוי. המצב באלג'יריה: הימים שלאחר ההפלגה היו קשים. נשארו ממורמרים רבים אשר לא הצליחו לעלות לספינה, ובמקביל המשיך להגיע זרם העולים. עקב מחסור במקום במחנה התמקמו העולים בכיכר באמצע העיר, אשר הפכה לאתר לינה ומגורים עבורם. הקהילה היהודית באלג'יריה החלה להתעייף מן הטיפול במעפילים והמצב הפך לקשה יותר ויותר עם התקרבות החורף. נובמבר 1947- המוסד הסכים לשלוח ספינה נוספת, "הפורצים", אולם עקב אי תיאום מול הצרפתים הצליחו לעלות אליה רק 50 איש לפני שהייתה חייבת לברוח. אוניה זו הייתה היחידה שהצליחה להגיע לארץ בלי להיתפס, ובעצם סיימה את פרק ההפלגה הישירה מחופי צפון אפריקה ישירות לישראל. ההעפלה נמשכה אולם הדפוסים והצרכים שונו.

"הפסיכוזה של הבריחה": הימים שלאחר "הפורצים" היו ימים של אי וודאות. מעפילים רבים נמצאו עדין באלג'יריה, חיים בתנאים-לא תנאים, ובמקביל זרם בלתי פוסק של יהודים הממשיכים להגיע מכל צפון אפריקה. השלטונות המרוקאים, ואף השליחים היהודים ניסו לבצע פעולות אשר יגרמו להפסקת הגעת היהודים לאלג'יריה. חל שינוי גם באופן ההעפלה, מטוסים ואוניות צרפתיות החלו להעביר את המעפילים מאלג'יריה לצרפת. הקמת המדינה ב- 1948 גרמה לשמחה גדולה בקרב היהודים, אולם היה עליהם להיזהר שלא לפגוע ברגשות המוסלמים. דבר זה אף הוזכר בנאומו של מלך מרוקו, אשר קרא לשמור על איפוק משני הצדדים. למרות זאת, בימים הראשונים של יוני 1948 פרצו מהומות, נהרגו 30 יהודים ועשרות נפצעו. אירועים אלה השפיעו רבות על חיי הקהילה היהודית. היהודים החלו לחוש לא בטוחים, וחששו מן העתיד, כאשר תקבל מרוקו עצמאות. ניסיונות הרגעה מצד המנהיגים המוסלמים לא הועילו, והיהודים החלו לברוח בנחישות לאלג'יריה, ממנה ידעו כי ניתן לעלות לא"י ביתר קלות. המצב באלג'יריה הפך לבלתי נסבל. המוני המעפילים הגיעו לבית ועד הקהילה, (בממוצע הגיעו 150 יהודים נוספים לאלג'יריה בכל יום) חיו שם בצפיפות איומה וללא תנאים סניטרים. מאותה העת עלייתם של זקנים ובעלי מום לא התאפשרה, על מנת לא להפכם לנטל על המדינה החדשה. עבור אנשים אלה הוקם מחנה מיוחד באלז'יר אשר נועד לאכלסם. על מנת למנוע את ההגעה ההמונית לאלג'יריה נעשו כמה פעולות: 1. ספטמבר 1948 – יעקב כרוז (קראוס) הצליח להגיע להסדר "היתר מעבר" עם הממשלה, אשר לפיו אפשרו השלטונות עזיבה חוקית של קבוצות מדודות של יהודים. הסדר זה היה חשוב מאוד וגרם להעפלה להיות מסודרת הרבה יותר וחוקית. 2. ניסיון של השליחים במדינות השונות (ובעיקר במרוקו) לשכנע את היהודים כי תורם לעלות יגיע וכי עליהם להתאזר בסבלנות. ניסיון זה רק גרם לבהלה גדולה יותר של היהודים לעלות כיוון שפחדו שהאופציה תיסגר, והם הגיעו ביתר מרץ לאלג'יריה. 3. 1949- חתימת הסכם "ז'ואן – גרשוני", בין מושלה הצרפתי של מרוקו לבין ד"ר ישראל גרשוני, נציג הסוכנות. הסכם זה הבטיח מכסה קבועה של עולים אשר יעברו ממרוקו לאלג'יריה. משנחתם ההסכם הפך המעבר ממרוקו לאלג'יריה חוקי. עד 1948 המכשולים היו הן היציאה מארץ המוצא והן הכניסה לארץ, אולם מרגע הקמת המדינה המכשול העיקרי היה היציאה ממרוקו, והוא הוסר עם חתימת ההסכם. (היציאה מלוב, תוניסיה ואלג'יר הייתה ללא קושי).

העלייה מצפון אפריקה – סיכום: 1. כ- 14,000 יהודים עזבו את צפון אפריקה בין השנים 1949 – 1945 בדרכם לישראל, ועוד 6,000 נוספים המתינו באלג'יריה לעליה. 90% מהם היו ממרוקו, והיוו 8% - 7% מן האוכלוסייה היהודית בה. מספר היהודים שעזבו את אלג'יריה בדרכי ההעפלה היה מזערי למדי (כמה עשרות) ואף מספר היהודים שעזבו את תוניסיה היה קטן, (כמה מאות) אך לא שולי בהתחשב בגודל הקהילה שם. 2. רובם הגדול של היהודים לא העפילו ממניעים אידיאולוגים, אלא יותר ממניעים כלכליים-ביטחוניים. הם האמינו שהחיים בא"י עדיפים בהרבה על החיים במדינות מוצאם, וקיבלו בהכנעה את כיוון המחשבה של הפעילים הציונים. בנוסף, הם העדיפו את א"י על פני הקומוניזם המתפשט באירופה או ההישארות במדינה ערבית עצמאית. 3. היו יהודים שבחרו לא לעלות לא"י אלא לברוח למדינה אחרת, אולם רובם הגדול בחר בא"י. 4. ההעפלה עיצבה את דמות העלייה לעתיד. הסכם ז'ואן-גרשוני מיסד את דפוסי הפעולה בין השלטון לשליחים, ובמשך השנים נחתמו מספר הסכמים נוספים ברוח דומה. 5. לאחר המלחמה נפתחה צפון אפריקה להשפעה של הארגונים היהודים הגדולים מאמריקה. תפקידם היה משמעותי יותר בימים שלאחר ההעפלה.