מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה- 20

מאבק הכושים לשוויון זכויות

לאחר שחרור העבדים בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית היתה תקופה שבה נראה שיגיע שוויון לכל אזרחי ארה"ב. אך כעבור כ20 שנה התחילו לצוץ אפליות נגד השחורים. התחילו לראות הפרדה בין לבנים ושחורים במקומות ציבוריים רבים כגון: אמצעי תחבורה, מסעדות,מלונות,אוניברסיטאות,בתי חולים וכו'. בשנת 1896 נתן בית הדם העליון הפדרלי לגיטמציה להפרדה זו בכך שקבע שמתן שירות נפרד אך שווה לשחורים אינו סותר את התיקון ה14 לחוקה. במשך 2 דורות היתה הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים. בתוך קהילות השחורים לא קמה התנגדות מהפכנית מאורגנת בעיקר בגלל שמנהיגיהם השחורים חשבו שצריך קודם להעלות את רמת המחייה והמצב הסוציואקונומי של השחורים. בעקבות שתי מלחמות העולם התחילה נהירה של שחורים מהרום אל המרכזים העירוניים בצפון. בערים הגדולות בצפון נוצרו גטאות של כושים שהפכו למרכזים תוססים של תנועת המרי הכושית. כמו כן במלחמות העולם שירתו חיילים שחורים רבים שראו את עצמם כאמריקאים לכל דבר ולא הסכימו לחזור לתנאי האפליה שלהם לפני המלחמה. לקראת שנות ה50 וה60, מונהגים ע"י אינדוידואלים חזקים התמרדו השחורים בהפליה הגזענית בצורה אלימה ולא אלימה כאחד ולבסוף השיגו את רצונם לשוויון זכויות מלא.