על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
ציפורים / פינק אידה
ציפורים / אידה פינק
על הסופרת
אידה פינק נולדה בזבארז' שבמזרח פולין, כיום באוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הייתה בגטו בעיר הולדתה, עד שברחה ממנו וניצלה בעזרת ניירות "אריים" מזויפים. ב-1957 עלתה לישראל, והיא מתגוררת כיום בתל אביב.
אידה פינק כתבה סיפורים קצרים רבים ( ורומן אחד ) שנושאם המרכזי הוא השואה וספיחיה. חלק מן הסיפורים מתרחשים בפולין בשנות המלחמה, וגיבוריהם יהודים נרדפים עד צוואר, מושפלים, מעונים ומובלים אל המוות – ולרגע אינם חדלים להיות בני אדם, באהבותיהם ובאכזבותיהם, בחוסנם ובחולשתם, בהיצמדם הנואשת לחיים. סיפורים אחרים מתרחשים באירופה של אחרי המלחמה, כשהשורדים נאלצים להתמודד עם משקעי העבר.
שפת כתיבתה היא פולנית, וסיפוריה תורגמו לשפות רבות. לשונה מאופקת וחסכונית, והיא מעצבת חוויות הנראות כבלתי אפשריות לעיצוב אומנותי בדייקנות מצמררת. המציאות המתוארת בסיפוריה אותנטית לחלוטין, כאילו מדובר בספרות מתעדת, אבל בכולם ניכר היטב העיצוב האומנותי. היא נמנעת ממילים גבוהות, מסמליות יתרה ומהפלגות רעיוניות או פסיכולוגיות. על מצבים קיצוניים היא מעדיפה לרמוז, או היא מתארת אותם בלשון מאופקת בלבד. יש אפוא בסיפוריה חללים ופערים, שהקורא אמור למלא אותם בדמיונו, ומה שמרחף בין השיטין חזק, לעתים, ממה שנאמר באופן מפורש. אידה פינק זכתה בפרס אנה פרנק ( אמסטרדם, 1985 ), בפרס יעקב בוכמן ( "יד ודם", ירושלים, 1995), בפרס אלברטו מורביה ( איטליה, 1996 ) ובפרס פן קלוב ( פולין, 2003). ב-2004 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון.
ציפורים
זהו סיפור שבמרכזו חוויה, שבה זיכרון משפחתו הקודמת של הגיבור שנספתה בשואה פולש אל הוויית משפחתו החדשה ומשתלט עליה. תודעתו של הגיבור מציבה את העבר כנוכח בסיטואציה העכשווית של הנסיעה ברכבת אל מקום הנופש, וכך כל פרט בהווה מוצא מפשוטו, ונתפס כבעייתי אל נוכח זיכרון העבר. היחס הבעייתי אל ההווה נובע מרגש האשם של הגיבור.
עיצוב הזמן בסיפור – ושחזור האירועים
בתודעת הזמן של הגיבור קיימים שלושה מישורים: העבר הרחוק, שהאירוע המרכזי שבו הוא מותם של אישתו הראשונה ובנם, שנורו כשקפצו מן הרכבת, העבר הפחות רחוק – המפגש עם השכן המראה לו את מקום הירצחם של אישתו ובנו, וההווה – שבו הוא נוסע למקום הנופש עם אישתו השנייה, הנוכחית, ועם בנם: " 'אז ירד הגשם קילוחים קילוחים', אמר שכנם של הורי זופיה. הנה כי כן היו שני 'אז' ו'עכשיו' של היום, שבעוד שעות אחדות יצטרף אליהם כשלישי במניין." אירועי שני ה'אז' נפרשים בפני הקורא פירורים פירורים, רמזים רמזים, והאירועים אינם מסופרים בסדר כרונולוגי. כדי להבין את ההתרחשויות ואת הקשר ביניהם יש אפוא לשחזר את האירועים על פי סדר התרחשותם, דבר שניתן לעשות רק עם תום הקריאה. כיוון שהאירועים מתוארים לעתים באופן מרומז בלבד נוצרים פערים, שעל הקורא למלא בעזרת דמיונו ועולם הידע שלו: במהלך הסיפור מתברר לנו שהגיבור היה נשוי בעבר לאישה בשם זופיה. לאחר שנישאה לו עזבה את עיר מגוריה שהוריה נשארו לגור בה, ועברה לחיות אתו במקום אחר ( כנראה בעיר מגוריו ). המקומות אינם מצוינים בשמם. נולד להם ילד. בתקופת מלחמת העולם השנייה גויס לצבא ( כנראה לצבא הפולני ) ואישתו לקחה את הילד וחזרה לגור עם הוריה, עד שישתחרר. זופיה והילד נלקחו, כנראה, להשמדה באחת האקציות והועלו אל הרכבת שהובילה למחנה ההשמדה. סמוך לעיר הולדתה היה גשר "ארעי באופן קבוע", שבו נאלצה הרכבת להאט את נסיעתה, ולכן ניסו שם אחדים מן המובלים את מזלם וקפצו מן הרכבת בעת נסיעתה. משני צדי הגשר השתרע יער, שניתן היה אולי להתחבא בו. אבל הגרמנים הציבו שומרים חמושים על גג הרכבת, ואלה ירו באנשים הקופצים כאילו צדו ציפורים. בין הקופצים היו זופיה והילד, ושניהם נורו בעת קפיצתם וכך מצאו את מותם. לקראת תום המלחמה, עוד לפני שהשתחרר מן הצבא, מגיע הגיבור אל עיר מולדתה של זופיה והשכן של הוריה, גוי, כנראה, מראה לו את המקום שבו נרצחו אישתו ובנו. ( לא ידוע לנו מה עלה בגורלם של הוריה, אבל מתוך העובדה שהשכן הוא שמראה לו את המקום ניתן להבין שגם הוריה ניספו בשואה ).
לאחר המלחמה נישא הגיבור שנית לאישה צעירה בשם יוזפינה, המכונה מילה (שפירושו בפולנית: נעימה, חביבה ) ונולד להם בנם, עכשיו בן שלוש. לאישתו השנייה סיפר על הראשונה, אבל לא ידוע לנו אילו פרטים סיפר לה. הגיבור הוא סופר, וכבר למעלה משנה שנה הוא עסוק בכתיבת רומן, שהגיבורה שלו נקראת קארולינה. אין אנו יודעים מהו נושאו של הרומן, אולי הוא מבוסס על עברו של הגיבור. על כל פנים בתקופה האחרונה הוא נתקע בכתיבת הרומן, וכבר כמעט אמר נואש, אבל אישתו מעודדת אותו להמשיך ולהתמודד עם הכתיבה, והיא מניחה שאם יצאו לחופשה למקום מרוחק מבני אדם, ששם לא יטרידו אותו ולא יפריעו לו להתרכז, הוא יצליח לפרוץ את המחסום ולהמשיך בכתיבה. היא בוחרת מקום, אבל אין היא יודעת שכדי להגיע אליו יש לנסוע באותה הרכבת של "אז", ומסלולה עובר בדיוק באותו המקום שבו נרצחו אישתו ובנו. הוא מנסה לשכנע את אישתו לנסוע למקום אחר, אבל אינו מספר לה את הסיבה. וכך יוצאת הנסיעה אל הפועל. עבור הגיבור הנסיעה הזאת היא דרך אימה, סיוט. הוא חווה במהלכה התמודדות קשה עם הזיכרון הטראומטי של אובדן משפחתו. הוא עובר את התמודדות הזאת לבד, שכן, כאמור, אין הוא מספר לאישתו את הפרטים על נסיבות מותה של אישתו או לפחות את העובדה שהאירוע קרה במקום הזה ממש. כשהרכבת מתקרבת אל מקום האירוע הגיבור יוצא מן הקרון ויוצר חיץ בינו לבין אישתו ובנו. אבל לאחר המפגש עם המקום הוא מחליט שבערב יספר לאישתו את הכול, והחלטה זו נוסכת עליו תחושה של רוך ושקט. עכשיו יש סיכוי שיוכל להמשיך את חייו, אולי את כתיבתו.
הסיפור מעוצב באמצעות שתי תבניות: תבנית זוגית ותבנית משולשת. עמדתו הנפשית המטולטלת של הגיבור נחשפת מתוכן.
התבנית הזוגית
לאשתו הצעירה של הגיבור שני שמות הנושאים מטען שונה. שמות אלה הם ביטוי סמלי ליחסו הדו-ערכי של הגיבור אליה. הכינוי שלה הוא 'מילה', שבפולנית משמעו נעימה, מלבבת - כפי שמתאר אותה הגיבור. זהו השם הקשור באהבתו של הגיבור לאשתו הצעירה החדשה, המסמנת אפשרות חיים תמימה, ילדותית, לא נגועה באימי העבר. עם זאת אותה ילדותיות עצמה מרחיקה את הגיבור מאשתו: "בחן אותה שלא במתכוון, באי-רצון שלא ידעו עד אז, במבט צונן של אדם זר. לעסה אט-אט כילדה, וכילדה שהאוכל טעים לחכה, מצמצה בשעת מעשה בעיניה. יש לה פנים שכיחות, חשב, אם כי ידע שאין זו אמת ושהוא עושה לה עוול לא רק בשיפוט כי אם בצורה שהוא בולש אחריה" . קיים ניגוד בין אישתו הראשונה לבין אישתו השנייה: הראשונה נראית בתמונה שנותרה לו, תמונת האם ובנה התינוק שפניו מטושטשים, ושאותה הראה לשנייה עוד לפני שנישאו, רצינית. מילה חושבת שהיא יפהפייה אבל עצובה, אך בעיני הגיבור היא לא עצובה ולא שמחה, ואין הוא יודע להגדיר בדיוק מה היא. אבל מה שברור לו – היא שונה מן האישה הנוכחית. מילה מתוארת כעליזה, חייכנית, כשהיא צוחקת – צוחק בה הכול. גומות החן בלחייה הן לדעת רבים סוד קסמה. היא ילדותית, ולעתים קיימת אנלוגיה בינה ובין הילד – ביחס לאוכל, בנושאי השיחה, ומודגשת העובדה שהיא צעירה מאוד. אבל טמונה בה באשתו הצעירה של הגיבור גם אפשרות אחרת: "לאמיתו של דבר היה לה שם נמלץ וארוך יתר על המידה", יוזפינה, שלא במקרה מזכיר את שמה של אשתו הראשונה המתה של הגיבור - זופיה. כלומר מאחורי החן והקלילות יש גם אפשרות של דבר אחר שהוא אמיתי ורציני וארוך כמו הדרך "עד לחור הנידח היו עוד חמש שעות נסיעה. דרך ארוכה של אימה" . עם כל ילדותיותה של מילה היא יודעת גם להיות רצינית – היא מבינה את חשיבות הכתיבה בחייו, היא אינה נותנת לו לוותר על הכתיבה, היא יוזמת את החופשה למענו – כלומר היא מעשית ונוהגת בבגרות כשצריך. דיכוטומיה נוספת היא התחושות השונות בנוגע למזג האוויר. עבור הגיבור: "שרב כזה", ולעומתו מילה מצטערת שלא לקחה עמה שני סוודרים נוספים. כך גם היחס של שניהם אל המקום: מילה תכננה עבורם את החופשה ב"מעון נהדר עם גן ליד נהר, וזול, חלום ממש". אך אותו מקום עצמו הוא נורא מבחינתו של הגיבור: הדרך אל אותו "חור נידח" קשורה בזיכרונות קשים, שכן היא הדרך עצמה שבה נסעו אישתו ובנו אל מותם. הדיכוטומיה מסומנת באופן מפורש בעולמו של הגיבור במושגים של "אז" ו"עכשיו". שתי נשים בחייו של הגיבור: "אהובה... ולא ידע אם אליה הוא מפנה דבריו או אל ההיא. ואולי לשתיהן? את ההיא אהב. את זאת הוא אוהב". גם שני ילדים בחייו: את האחד איבד בשואה, והשני הוא סמל להתחדשות, למשפחה חדשה, לחיים חדשים. הגיבור עובר פעמיים על הגשר, "גשר ארעי באופן קבוע", ממנו קפצו אשתו ובנם אל מותם, פעם בליווי השכן ופעם עם משפחתו החדשה. זאת וכדומה, עד לפרטי-מיקרו של התבנית, כגון: "וכמעט שגה בשנית,כשמילה, שנענתה לו בצייתנות והחליפה את הנושא, שאלה אותו: מתי נגיע למקום? בעוד שעתיים, רצה לענות..."
התבנית המשולשת
התבנית המשולשת באה לידי ביטוי באופנים שונים:
בקיומן למעשה של שלוש נשים בחייו של הגיבור: זופיה, מילה וקארולינה גיבורת הרומן שהוא כותב.
גם התבנית המשפחתית בסיפור היא משולשת: גבר אישה וילד.
בסיפור מתוארות שלוש משפחות: משפחתו הראשונה והשנייה של הגיבור והמשפחה הסועדת את לבה תחת האלון.
גם בתודעת הזמן של הגיבור קיימים למעשה שלושה מישורים (המהווים מקום מפגש בין התבנית הזוגית למשולשת): " 'אז ירד הגשם קילוחים, קילוחים' אמר שכנם של הורי זופיה. הנה כי כן היו שני 'אז' ו'עכשיו' של היום, שבעוד שעות אחדות יצטרף אליהם כשלישי במניין". יש אפוא "אז" של מותם של זופיה ובנם בקפיצתם מן הרכבת, "אז" מאוחר יותר של סוף המלחמה ושל התוודעותו של הגיבור למקום מותם בעזרת השכן של הורי זופיה, ויש ה"עכשיו" של הנסיעה ברכבת עם משפחתו החדשה.
גם גיל בנו השני של הגיבור אינו מקרי מבחינה זו: שלוש.
מה באות תבניות אלו לשרת?
התבנית הזוגית טמונה כנראה ביסוד המתח שבין העבר להווה, שבין הגלוי למכוסה, שבין הצורך לספר למילה ולכתוב את הרומן ( שהוא, כנראה, עיבוד של העבר, וקארולינה היא באיזה מקום בת-דמותה של זופיה ) ובין "תבוסותיו היומיומיות ליד שולחן כתיבה" ואי-יכולתו לספר למילה.
היסוד המשולש טמון אולי בתפיסת המשפחה של הגיבור. דמות המשפחה הבסיסית מורכבת מאב, אם וילד. התבנית המשולשת מורכבת מצרופים שונים של שניים ואחד, שמשקפים את חוויית פרידת הגיבור מאשתו ובנו הראשונים ואת יחסו הסבוך לאשתו ובנו החדשים. הגיבור סובל רגש אשמה כפול: על כך שלא היה עם זופיה ובנם במותם ועל כך שהתחיל לחיות חיים חדשים. המלכוד הפנימי שהגיבור נתון בו נחשף באמצעות המילה "ההם" המבטאת ניכור וחרדה מאותם "הם". בהתחלה "ההם" הם זופיה ובנה: "ואילו עכשיו נסעו בשלושה. דווקא דבר זה היה בלתי נסבל - שנסעו לחופשה לבית שליד הנהר, מאושרים ושמחים, ושכך דווקא בשלושה יעברו לעיני ההם. 'לעיני ההם' חשב לו ונבהל בעצמו מן הניסוח". רגש האשם של הגיבור גורם לו להתייחס אל אישתו העליזה, הקלילה, הילדותית – בזרות, בביקורתיות. למעשה הביקורת היא עליו עצמו – על שהעז ונשא לאישה אישה נעימה, קלילה, צחקנית – לאחר שאיבד את משפחתו הקודמת. הגיבור, המלא רגשות אשמה, מתקשה לעבור עם משפחתו החדשה המאושרת, השמחה - במקום שבו נורתה משפחתו הקודמת, כאילו היא חיה ומסוגלת להתבונן בו ולשפוט אותו על חייו החדשים. הוא חושב מחשבות אבסורדיות על הסתתרות מפני "ההם": "מילה הייתה צריכה לנסוע לבדה עם הילד והוא לחוד. מדוע לא חשב על כך קודם? 'שטות', הכחיש את דברי עצמו, 'שטות', חזר במחשבותיו, אך לא היה בזה כדי להועיל". שטות זו מקורה בכך שברור לו שמשפחתו המתה אינה יכולה לראות אותו כעת ביחד עם משפחתו החדשה, ובאופן עמוק יותר - המציאות החזקה של נסיעתם המשותפת יש בה כדי להזים כל מחשבה על היפרדות השלישייה לשניים ואחד, כפי שאירע אז.
ואף על פי כן בה-בעת הוא נוהג בניכור כלפי מילה ובנם. הוא ממלט את עצמו מן האימה שבנסיעה – אבל גם מן השהות המשותפת עם אישתו ובנו, אל הנמנום. הוא מסתכל אל אישתו בפעם הראשונה במבט צונן של זר. הוא חושב שיש לה פנים רגילות – אף כי הוא יודע שאין זה נכון. בהתקרב הרכבת אל מקום מותם של זופיה והבן, עולה בגיבור פרץ של זיכרון של משפחתו הקודמת. הוא חש צורך דחוף להתבודד ולהיפרד ברגע הקריטי מאישתו ובנו, ויוצא מן הקרון. הוא מתרץ את יציאתו כאילו הוא יוצא לעשן. בקטע הזה מוסב הכינוי "ההם" אל אישתו ובנו7 הנוכחיים: "סגר מאחוריו את דלת הקרון, גדר בעדו מפני השניים ההם". עניין זה מתקשר להרגשתו הקודמת של הגיבור: "אותו רגע נראה לו ה'עכשיו' כקשה ביותר, כי את ה'אז' הראשון עשוי היה רק לדמיין לעצמו ובמידה מסוימת תמיד התגונן מפניו. את ה'אז' השני חווה לבד. ואילו עכשיו נסעו בשלושה דווקא..." הגיבור מתקשה להתמודד עם חוויותיו וזיכרונותיו הקשים בנוכחות משפחתו החדשה. מבחינה מסוימת הוא שוב נוטש אישה וילד, במקום שבו נרצחו בהיעדרו אשתו הראשונה ובנם, ונוצרת סיטואציה שהיא מעין חזרה אל אירועי העבר. בהמשך שוב מוסב "ההם" על הקופצים, ובכללם זופיה ובנה, בפיו של השכן ובלשון רבים: "צפירת הקטר צורמת, דומה לצריחת ציפור. היינו קשובים לה בעיירה, וכשהגיעה לאוזנינו ידענו שהרכבת עלתה על הגשר וכי בעוד רגע, כשיחלפו על פניו, ינסו ההם להימלט". השכן הוא נציג החברה הכפרית, הפולנית, שתפקידו לכאורה לתאר את העובדות, אך ברור שהוא היה שותף להן - הוא מייצג את שתיקת החברה מול צפירת הרכבת.
במהלך הנסיעה עובר הגיבור תהליך של התמודדות עם אימת האובדן של משפחתו הראשונה. אולי דווקא מערכת הכפילויות הממלכדת היא המאפשרת לו לעבור תהליך זה. הסיפור עוקב אחר מסע זה לשלביו. באופן לא מודע עוזרת מילה לבעלה להשתחרר. היא מובילה אותו אל המקום שבו הוא נחשף לעברו הכאוב ומפגישה בין חייו הישנים לחייו החדשים. לכן, כנראה, מחליט הגיבור בסוף הסיפור: "אגיד לה הכול. הערב אספר, חשב לו, ופתאום נתמלא תחושה של רוך ושקט". לכן, אולי, יצליח סוף-סוף להמשיך בכתיבת הרומן. ולכן, אולי, יהיה מסוגל להגיע לאיזה שהוא פיוס עם עצמו ולהשלים עם חייו בחיק משפחתו החדשה. יש אפוא תחושה של אופטימיות זהירה בסיום. לגיבור יש סיכוי. ואולם, התשובה לשאלה האם באמת יספר למילה היא מחוץ לגבולות הסיפור. וכך גם התשובה לשאלה – האם באמת יגיעה להשלמה, לפיוס עם עצמו. אין לקוראים כל ודאות שאכן יספר. אין לקוראים כל ודאות שהגיבור אכן יפרוץ את מחסום ההיתקעות. מבחינה זו לפנינו סיום פתוח.
מוטיב הציפורים
מוטיב הציפורים המופיע גם בשמו של הסיפור משמש סמל דינמי, המשקף את התהליך העובר על הגיבור.
לראשונה מופיעות הציפורים בהקשר של תיאור טבע סתמי, לכאורה: "יער נותן ריח, להקות ציפורים..." אבל תיאור זה קשור במפגש של הגיבור עם מקום הירצחם של אישתו ובנו. יש השוואה בין מזג האוויר אז ועכשיו, בשעת הנסיעה אל מקום החופשה, ונראה כאילו אז היה מזג אוויר נעים אל יותר. האביב הקדים את בואו. כלומר יש ניגוד בין מזג האוויר האביבי, הנעים, ובין החוויה הטראומטית שעבר הגיבור. ואולם על פי דברי השכן כשנורו אישתו ובנו ירד הגשם קילוחים קילוחים.
בהופעתו השנייה של המוטיב מתואר מעופה של להקת ציפורים מעל היער. הפעם התיאור מוסב אל הנוף העכשווי, בעת הנסיעה לנופש. גם כאן ניתן היה לקשור את אזכור הציפורים לתיאור הטבע הפסטורלי, אבל הסמכתו אל "...המקום בו מוטלת הייתה סופיה שהומתה ובנם הקטון" מפקיעה אותו מתיאור נוף סתמי ורותמת אותו לניגוד יסודי שמלווה את הגיבור, ניגוד בין יפי הנוף לבין המעשה המזוויע שהתרחש בתוכו.
מכאן ואילך יישאו הציפורים מטען ניגודי זה שיהפוך מפורש יותר ויותר. כמו תנועת הסיפור העוקבת אחר תנועת הרכבת והמגיעה לשיאה המתוח עם המעבר ליד מקום הרצח, גם מוטיב הציפורים חושף את פניו האימתניות עם ההתקרבות אל הגשר. עם צפירת הקטר, בעלותו על הגשר, הופכות הציפורים דימוי לקולה שהוא כצריחת ציפור. "צריחה" אינו הביטוי המקובל לתיאור קולן של ציפורים. הביטוי המקובל הוא "ציוץ", "שירה" וכיו"ב. אבל ציפור ירויה משמיעה "צריחה". דימוי זה, המזהה בין הקול המכאני של הקטר לקול הטבעי של הציפור, מדגיש את האימה הקשורה בצפירת הקטר, ומטרים את דימוים של הקופצים מן הרכבת לציפורים. שהרי צריחה, יותר משהיא מתארת קול ציפור, מתארת קול אנושי.
דימוי הקופצים לציפורים מציג מפורשות את פניו הכפולים של מוטיב זה. מצד אחד קיימים היופי, החירות שיש במעוף ציפורים, ומצד שני - האין אונים, החולשה, חוסר הסיכוי של הציפורים הניצודות בידי בני אדם. הקופצים המבקשים את חירותם נופלים בלא דעת, כציפורים בידי ציידיהן. הגיבור המצייר לנגד עיניו את הקופצים כציפורים, חש הקלה בעובדה שנהפכו לציפורים, הקלה שלא ברור מה מקורה - האם משום שלרגע קצר השלו הקופצים את עצמם שהם חופשיים? ואולי משום שהפיכתם לציפורים מפקיעה אותם מן המין האנושי ומעבירה אותם אל עולם הטבע החף מן האכזריות האנושית? האם משום שהפיכתם לציפורים היא בבחינת הפיכתם למלאכים? התשובה לכך אינה חד-משמעית, אך ברור כי מכאן ואילך חלה איזו הקלה במתח הנורא של ההיזכרות שבו נתון הגיבור.
הוא עובר את הגשר. הזוועה אינה חוזרת על עצמה, והמתים הפכו לציפורים. היחלצותו מן הסיטואציה אל עבר הריכוך, שיאפשר לו לשוב אל מילה ואף לדעת שבערב יספר לה הכול, חוזרת ונקשרת במוטיב הציפורים, באמצעות מראה הנשקף אליו מחלון הרכבת. תחת עץ האלון, במקום בו שכבו זופיה ובנו המתים, מסבה משפחה עם ילדים. הילדים רצים תוך נפנוף ידיים קטנות וקוראים בקולות מצייצים. באמצעות הפעלים המתארים אותם, הילדים מדומים לציפורים, ונראה שיש פה מעין סגירת מעגל, המתקן, ולו במעט, את הזוועה. ילדים חיים אלה על שמחתם הציפורית, הם עבורו, ולו באופן סמלי, עדות והצדקה לחיים המתחדשים על זכרם של המתים.