המכשולים האסתטיים של ספרות השואה / א.ב. יהושוע

המכשולים האסתטיים של ספרות השואה / א"ב יהושוע

האם ניתן לכתוב ספרות על אירוע כמו השואה? הבעיה הראשונה שעולה מתוך עיון בשאלה זו היא אוזלת ידו של הריאליזם הנטורליסטי. לכאורה, מדוע יהיה קשה להעביר את מהות הזוועה? הרי אפשר לתאר את הדברים תוך הצבעה מפורשת עליהם, לתת להם לפעול את פעולתם. אבל מתברר שהדרך הישירה אינה מוצלחת. נדמה שהיא מחטיאה את העיקר. לכן יש צורך להשתמש בקוד אומנותי שיוכל להעביר את החוויה הזאת לזולת. אמנם קשה למצוא את הקוד האומנותי, אבל משהוא נמצא יש בכוחו להעביר את החוויה בדרך שהאומנות מצליחה להעביר דברים – מעבר למקום ולזמן.

   אומנות מסוגלת לחדור למקום ששום דוקומנטציה ( תיעוד ) לא הגיעה אליו. כך, למשל, הצליחה סדרת הטלוויזיה "שואה". א"ב יהושוע משווה זאת למלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812. מלחמה זו הייתה מזמן שוקעת בספרי ההיסטוריה ונשכחת, אבל היא נשארה ( ותישאר ) בתודעת רבים בזכות רומן אחד – "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי. מכאן המסקנה של א"ב יהושוע – המבע האומנותי הוא המשמר הטוב ביותר, ואין זה נכון לטעון שיש חוויות שניתנות רק למבע דוקומנטרי.
   הוא מונה בכל זאת שתי הסתייגויות מטיפול אסתטי בנושא השואה, ומתייחס אליהן:

א. הסתייגות מוסרית: אין הכוונה להטלת ספק ביכולת להפוך את החוויה הזאת ליצירת אומנות, אלא מדובר ברעיון שעצם השימוש בחוויית השואה לצורך מעשה אומנותי יש בו משהו לא מוסרי: כיצד ייתכן שמה שהיה סבל נורא לאחד יהפוך למקור הנאה אסתטית לאחר? איך ייתכן שייסורים של בני אדם ממשיים, סבל היסטורי מובהק יהפכו למקור של חדווה אסתטית? שהרי גם אם אדם מזדהה ומתרגש עדיין הוא לא היה שם באמת. הניתוק נותר בעינו.

   על טענה זאת עונה יהושוע, שהיא יכולה להיות תקפה לגבי כל חוויית מלחמה: האם העיסוק האומנותי במלחמה שבה נהרגו מיליונים כשר, ואילו עיסוק במחנות ריכוז אינו כשר? מי יכול לקבוע איזה סבל ראוי למבע אומנותי ואיזה אינו לגיטימי? אפשר להבין אדם שהחליט להימנע ממגע עם יצירת אומנות כזו, אבל זה עניין אישי שאינו יכול לשמש כלל מוסרי.

ב. הסתייגות אסתטית: ההסתייגות הזאת נובעת מן הפקפוק ביכולתה של האומנות להתמודד עם סוג כזה של חוויה ברמה אמיתית. זו אינה טענה מוסרית כי אם אסתטית, והיא נובעת, כנראה, מכישלונות אסתטיים של יצירות רבות, אבל יהושוע פוסל גם את הטענה הזאת. לדעתו חוויית השואה הייתה חוויה אנושית, בני אדם עוללו זאת לבני אדם, ואם היה לנו מושג כלשהו על גבולות האדם לפני השואה באה השואה והרחיבה מושג זה, ומן הסיבה הזאת, לפחות, צריך העולם לא לשכוח אותה. אם כל חיינו מיועדים להבנה עצמית טובה ועמוקה יותר הרי יש ערך על זמני – מעבר לגבולות, לזמנים וללאומים – לעסוק בשואה. בלעדי עיסוק זה לא היה לנו מושג שלם על האדם. אופק האדם התרחב לאחר השואה לטוב ולרע. במחנה הריכוז נתגלה לאיזו שטניות מסוגל האדם להגיע מצד אחד, ומצד שני – לאילו שיאים של גדלות נפש הוא מסוגל להגיע.

   בכל זאת ניתן לדבר על מכשולים אסתטיים שבעטיים נכשלו יצירות רבות:

א.בעיית יצירתו של השיתוף. כל תחושת ההזדהות הנוצרת באומנות נובעת מהפעלת הקורא. הקורא נדרש לעשות ריאליזציה של הטקסט על פי רגשותיו, ניסיונו, מערכת מושגיו וערכיו הרוחניים. דרך פערים מחושבים, רמזים והכוונות מעורר הסופר אצל הקורא מערכת פעילויות מתאימה כדי ליצור את ההזדהות. בנושא השואה מוגבלת היכולת להפעיל את הקורא שכן האירועים, התחושות, מערכת המושגים של החוויה כל כך מיוחדים וזרים בתוך הניסיון האנושי, עד שאי אפשר ליצור הקבלה חווייתית מתאימה, לפחות לא בדרך קונבנציונלית. א"ב יהושוע מזכיר שני מושגים: "תת רוחק" ו"על רוחק". היוצר המצוי בקרבה רבה אל החוויה, במצב של תת רוחק, החוויה בוערת בקרבו ורצון המסירה מיידי. לעומתו הקורא מצוי במצב של "על רוחק", רחוק מרחק רב מן החוויה, נוספים אליו מנגנוני הגנה והדחקה חזקים, לא רק שהדברים נראים בעיניו כמצויים על פלנטה אחרת, אין גם כל רצון להתקרב אליה. כך משתבשת היכולת ליצור את השיתוף שבין היוצר לקורא. זאת הסיבה שיצירות ריאליסטיות החטיאו את מטרתן, לפחות כאלה שנכתבו מייד אחרי המלחמה. למרות ישירות התיאור יצר לעצמו הקורא מערכת התנגדויות כדי לנטרל אפשרות של הזדהות. צריך היה להכות את הקורא דרך מערכת דימויים או צורות סוריאליסטיות או פנטסטיות כדי ליצור פרובוקציה אשר תשבור את המחסום הנפשי ( כגון "תוף הפח" לגינטר גראס ). ב. מכשול נוסף קשור למקור שממנה נובעת החשיבות של הניסיון הנפשי המתואר. ספרות השואה הרבתה לתאר מצבי אהבה וידידות בתוך הסיטואציה של מחנות הריכוז, ונשאלת השאלה האם באמת היינו מתעניינים בגיבורים אלה וברגשותיהם גם אילו לא היו בשואה, או שמא כל כוחם נובע מהיותם בתוך מאורעות השואה, כלומר – האם יש לגיבורי הספרות הזאת די חשיבות בפני עצמם. ג. מכשול נוסף נובע מן המצב הפתטי הבסיסי, המעמיד צדק מול רשע, קורבן תמים מול רוצח. הספרות בדרך כלל מוצלחת כשהדמות שהיא מתארת היא מורכבת, ואין בה הכרעה ברורה לטוב או רע, שחור או לבן. הסיטואציה של השואה מעמידה עימות בין שני קצוות, מראש ברור שאנו כקוראים אמורים להעניק את רחמינו לקורבן, דבר שמקשה על הזדהות. הסופר והגיבור אינם נאבקים כדי לזכות בהזדהותנו וברחמינו. אם כך דווקא יצירות שעסקו בקונפליקט ( פנימי ) בכל צד הגיעו לעוצמה אסתטית גדולה יותר, והקורא נדרש לשיפוט מורכב. ד. מכשול אחר טמון בשאלת השימוש בדמיון. מציאות השואה הייתה התגשמות של הדמיון הפרוע ביותר, כך שבאופן פרדוקסאלי הדמיון היוצר היה מוגבל בגלל העוצמה של המציאות הריאלית, לכן קשה היה לדבר על ההישג הדמיוני של היוצר (כמו למשל במדע בדיוני). המציאות ההיסטורית של השואה לא נתנה אפשרות להפעיל את הדמיון בדרך כלל. קיצוץ כנפיו של הדמיון פגע בתהליך האסתטי. ה. גם שאלת השימוש בהומור ובאירוניה כאמצעי אסתטי היא פרובלמטית, כאילו בעיסוק בשואה היא אינה לגיטימית, וכך איבדה אומנות הספרות את אחד הכלים רבי העוצמה שלה. מעטים הרשו לעצמם לשבור טאבו זה ( "חיילי עופרת" מאת אורי אורלב – ראיית השואה דרך עיני ילדים מאפשרת להעניק לגיטימציה להומור ולאירוניה ). ו. הספרות ( כמו מחקר היסטורי במידה מסוימת ) מנסה להבין על פי דרכה תהליכים ולמצוא משמעות לדברים. בניסיון השואה תמיד קיים אלמנט המסרב להיכנס לקטגוריה רציונלית משמעותית. לדעת א"ב יהושוע זו הסיבה לעיסוק האובססיבי שלנו בשואה. אילו היינו מצליחים להבין אותה באופן טוטלי לא היינו חוזרים ועוסקים בה. אותו אלמנט שנשאר בלתי פתור יהווה מכשול במיוחד לגבי אלה שיתיימרו לתת תשובה משמעותית וכוללת. יצירה אומנותית שתתיימר למצוא את המשמעות האולטימטיבית עשויה לשבש משהו מהותי ביותר.

   המאמר אינו דן בצורה שיטתית בדרכים להתגבר על המכשולים, אבל הוא מציין שיצירות שניסו להתמודד עם הנושא בעזרת צורות וטכניקות אסתטיות חדשות הצליחו להתגבר על המכשולים, ואילו אלה שהשתמשו בטכניקות קונבנציונליות לרוב נכשלו. חוויית השואה מחייבת מחשבה אסתטית חדשה.
   לסיום מציין יהושוע שהספרות העברית נמנעה לפחות בעשר השנים הראשונות שלאחר השואה מלגעת בנושא זה. פעל כאן מנגנון של הגנה או הדחקה. ספרות מלחמת השחרור נגעה בנושא מתוך בושה, אי הבנה, לפעמים גועל. חוויית מלחמת השחרור נתפסה כחוויה המנוגדת לשואה.
   ספרות של ניצולי שואה כמו זו של ק' צטניק הייתה מובדלת בתוך מעין גטו. רק בסוף שנות החמישים החלה ספרות השואה לקבל עומק וכיוון עם הופעתו של אהרון אפלפלד. כאן מוצאים קוד אומנותי חדש המאפשר קליטת החוויה כיצירה אומנותית, כלומר יצירה שעומדת בכל הקריטריונים ללא הנחות.