מאה מושגי יסוד - מורשת יהודית

אבות ואמהות האומה

אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה – הם שלושה דורות של אבותינו הביולוגיים והרוחניים, לפיכך נהוג לכנותם "אבינו" ו"אמנו" (לדוגמה: אברהם אבינו). קורותיהם מסופרים בתורה בספר "בראשית".

הם חיו לפני יותר משלושת אלפים שנה. אבותינו ואמותינו הניחו את היסוד למסורת הדתית והלאומית של עם ישראל, שעיקריה הם: האמונה באל אחד והקשר לארץ ישראל. לפי המסורת האבות והאמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, פרט לרחל שנקברה בבית לחם.

אבלות

הָאָבֶל הוא האדם שמתו עליו אחד משבעת הקרובים: אב, אם, אח, אחות, בן או בת זוג, בן, בת. ההלכה היהודית קבעה מנהגי אַבֲלוּת הנוהגים בכל עדות ישראל.

לאדם הנפטר עורכים לוויה, בה קוברים את המת, ואומרים גם תפילת "קדיש" לזכרו. תפילת הקדיש כתובה בארמית ותוכנה הוא "צידוק הדין", כלומר, קבלת המוות כחלק מהנהגת האל את העולם. לאחר הלוויה יושבים הקרובים "שבעה" – שבעה ימים בהם האבלים יושבים בבית, נמנעים מהנאות החיים, וחבריהם וקרוביהם באים לנחם אותם. מדי שנה, ביום השנה לפטירת המת, נהוג לעלות לקבר ולומר פרקי תהילים וקדיש לזכרו.

ארץ ישראל וירושלים

ארץ ישראל הובטחה לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים" (בראשית, פרק ט"ו), ומטרת יציאת מצריים הייתה להשיב את העם לארץ ישראל.

מעמדה המיוחד של הארץ מתבטא במצוות מיוחדות הנוהגות בה, "מצוות התלויות בארץ", כגון: "מצוות יישוב הארץ", מתן מעשר מפירותיה לכהן ולעני, שמיטה – אחת לשבע שנים אסור לעבד את האדמה. במשך כל הדורות הארץ לא ננטשה מתושביה היהודים, אם כי בדורות מסוימים ישבו בה רק קומץ אנשים. ירושלים זכתה למעמד מיוחד עקב בחירת העיר כמקום המקדש; בחירה, שעל פי האמונה היהודית נקבעה בידי שמים. דוד המלך כבש את העיר ושלמה בנו בנה בה את בית המקדש.

בכל רחבי העולם מתפללים היהודים לכיוון הר הבית בירושלים. במשך כל שנות הגלות משאת נפשו של כל יהודי הייתה לזכות ולעלות לירושלים. את ירושלים מזכירים בתפילות רבות, ואף בטקס החתונה שוברים כוס כזכר לחורבן העיר ואומרים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (ימיני = יד ימין שלי).

בית כנסת ואביזריו

בית הכנסת הוא מקום כינוס הקהילה בו נערכות תפילות בציבור. התפילות הן: שחרית, מנחה וערבית, ובשבת נוספת תפילת מוסף.

כיוון התפילה בבית הכנסת הוא כיוון הר הבית בירושלים. בקיר הפונה לכיוון התפילה ניצב ארון הקודש או היכל, ובו שמורים ספרי התורה הכתובים על קלף. במרכז אולם התפילה מצויה בימה או תיבה מוגבהת, שעליה מניחים את ספר התורה בעת הקריאה, ובבתי הכנסת של עדות המזרח זהו גם מקומו של החזן – שליח הציבור, מי שקורא את התפילות בקול או בניגון לפני קהל המתפללים. בשבתות ובחגים מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש וקוראים בהם את פרשת השבוע.

בית ראשון ובית שני

בית המקדש הראשון נבנה בירושלים על ידי שלמה המלך, ועמד על תלו יותר מ- 400 שנה. המקדש היה מקום הפולחן המרכזי, הקריבו בו קרבנות, העלו אליו את הביכורים, ועלו אליו לרגל בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). בית המקדש נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה, לאחר שצדקיהו מלך יהודה לא סר למרותו ומרד בו. רוב העם הוגלה לבבל.

בית המקדש השני נבנה כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, על ידי גולי בבל (עליית "עזרא ונחמיה"), ששבו לירושלים לאחר שקיבלו רשיון מכורש מלך פרס. בית המקדש השני עמד על תלו כ-580 שנה. בתקופת המלך הורדוס, בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, בית המקדש הגיע לשיא פארו ונחרב על ידי טיטוס הרומאי בשנת 70 לספירה, בעקבות המרד הגדול.

המקום שעליו עמדו בית המקדש הראשון והשני נקרא הר המוריה או "הר הבית". הכותל המערבי הוא הקיר המערבי של החומה שהקיפה את שטח הר הבית.

בר ובת מצווה

בר היא מילה ארמית שפירושה בן. בנות בהגיען לגיל 12, ובנים בהגיעם לגיל 13, חוגגים את הגיעם לגיל מצוות. בגיל זה נחשבים הנערים והנערות לבוגרים, הם הופכים לחלק מהציבור, חייבים במצוות ואחראים למעשיהם.

בכל קהילות ישראל בעולם מקובל לחגוג את יום הגיע הבן או הבת למצוות. אופי החגיגה משתנה ממקום למקום. יש המתרכזים בטקס עלייה לתורה, יש החוגגים בסעודת מצווה ויש הנוהגים להטיל על בר או בת המצווה משימה המבטאת את כניסתם לעולם האחריות והבגרות.

ברית מילה

ברית מילה זו המצווה הראשונה שנצטוו בה אברהם וזרעו (בראשית, פרק י"ז), והיא אות ברית בינם לבין ה'. בברית המילה כורתים את העורלה של תינוק זכר.

אברהם נימול בגיל תשעים ותשע, ויצחק בנו היה הראשון שנימול בגיל שמונה ימים, וכך נוהגים עד היום. האדם המבצע את הברית נקרא מוהל. במהלך טקס ברית המילה נהוג להכריז על שם התינוק. נוכרי המבקש להתגייר חייב להימול.

גלות בבל ושיבת ציון

בעקבות חורבן בית מקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה, הוגלתה ממלכת יהודה לבבל, שבה ביססו הגולים את חייהם החברתיים והתרבותיים. עם כיבוש בבל על ידי הפרסים, כ-50 שנה לאחר חורבן הבית, הכריז כורש מלך פרס, בשנת 538 לפני הספירה: "כל ממלכות הארץ נתן לי אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים …מי בכם מכל עמו יהי ה' אלוהיו עמו ויעל לירושלים" (עזרא א', ב-ג). בעקבות הצהרת כורש חלק מבני העם היהודי שבו לארץ (שיבת ציון), בכמה עליות הידועות בשמן "עליית עזרא ונחמיה", והקימו את בית המקדש השני.

גמילות חסדים

בשם גמילות חסדים מכנים את כלל המצוות המחייבות את האדם להיטיב עם הזולת ולהתחשב בצרכיו. במקומות רבים במקרא מודגשת החשיבות הרבה של מצוות שונות בין אדם לחברו (לדוגמה: שלושים ושש פעמים התורה מצווה על היחס הראוי כלפי הגר, היתום והאלמנה), וגם חז"ל הדגישו ביותר את חשיבות גמילות החסדים. במשנה נאמר "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות).

גמילות חסדים ניתן לקיים בשתי דרכים:

• צדקה: באמצעות מתן כסף, כמענק או כהלוואה ללא ריבית.

• כעזרה רוחנית-נפשית לזולת שלא באמצעות מתן כסף (לדוגמה: הכנסת אורחים, ביקור חולים, לוויית המת וניחום אבלים).

הבעל שם טוב (הבעש"ט)

ר' ישראל בן אליעזר, שנודע בכינויו "בעל שם טוב", היה בעל סגולות ויכולת לחולל נפלאות. הוא ייסד את תנועת החסידות במזרח אירופה במאה ה- 18. במשך השנים התאספו סביבו "חסידים", ההולכים בתורתו, ויחד חוללו את אחת התופעות הרוחניות החשובות ביותר של העת החדשה ביהדות – ה"חסידות". החסידות היא תנועה דתית וחברתית שטיפחה את האמונה התמה, את מרכזיות התפילה, את הדבקות באלוהים, את היכולת הנפשית לשמור תמיד על אופטימיות וביטחון בעתיד, וכן את האמונה במרכזיותו של "הצדיק" במסגרת הדתית והחברתית.

מול תנועה עממית זו עמדו "מתנגדים" רבים, ובראשם "הגאון מוילנה", המכונה הגר"א (הגאון ר' אליהו), שחששו מפגיעה בערך לימוד התורה וקיום מדוקדק של המצוות.

הלוח העברי

הלוח העברי מונה את הימים והשנים מאז בריאת העולם.

חגי ישראל ומועדיו נקבעים בהתאם ללוח העברי, כך שעם ישראל בכל התפוצות חוגג את חגי ישראל באותה עת. חודשי השנה הם:

• תשרי
• (מר)חשוון
• כסלו
• טבת
• שבט
• אדר
• ניסן
• אייר
• סיוון
• תמוז
• אב
• אלול

אחת לשנתיים-שלוש "מעברים" את השנה, כלומר, מוסיפים חודש– אדר א', כדי להתאים את הלוח העברי, המבוסס על שנת הירח, ללוח השנה הכללי המבוסס על שנת השמש, כדי שפסח יחול תמיד באביב, וסוכות בסתיו. שנה זו נקראת "שנה מעוברת". חלק מהחודשים הם בני 29 יום, וחלקם בני 30 יום. היום האחרון בחודשים בני 30 יום, וכן היום הראשון בכל חודש נקראים "ראש חודש". שני הימים הראשונים של חודש תשרי נראים "ראש השנה".

הלכה

הלכות הם חוקים ותקנות שעל פיהם מצווה האדם לנהוג. בסיסה של ההלכה הם המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה, אך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והרחיבו את הציוויים כדי להתאימם לתנאי החיים המשתנים. ההלכות והדינים קובצו בידי חכמים לקבצים הלכתיים למיניהם. הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי ר' יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירה לערך. ספרי הלכה רבים נכתבו במרוצת הדורות. החשובים בהם:

• הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ בן 14 חלקים (14 = י"ד).

• "שולחן ערוך", קובץ בן 4 חלקים שכתב ר' יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת. על ה"שולחן" ערוך הוסיף הרמ"א (ר' משה איסרליש), שחי במאה ה-16, את ההלכות הנהוגות באשכנז וכינה את חיבורו "המפה".

• קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות שו"ת, והיא נמשכת עד ימינו אלה.

זמירות ופיוט

זמירות ופיוטים הם שירה דתית המושרת או נקראת בעת התפילה, או במהלך סעודות או אירועים חגיגיים כמו חתונה. זמירות הם שירים ותשבחות שנוהגים לשיר בסעודת השבת, ועיקרם פיאור קדושת השבת, ביטוי להנאות הגוף ונפש במנוחת השבת וציפייה לגאולה בזכות שמירת השבת. פיוטים הם יצירות שיריות שייעודן הוא קישוט התפילה או כל טקס דתי אחר. פיוטים רבים נשמרו במהלך מאות השנים שבהן הם נכתבו. בין הפייטנים המפורסמים: ר' יהודה הלוי, שחי בספרד במאה ה-11 וכתב כ-300 פיוטים לכל מועדי ישראל, בהם נתן ביטוי עמוק לכמיהה לגאולה. ר' שלמה אלקבץ שחי בצפת במאה ה-16 וכתב את הפיוט "לכה דודי" הממשיל את השבת לכלה, ור' שלום שבזי שחי בתימן במאה ה-17, כתב כ-500 פיוטים, בהם נתן ביטוי נאמן לסבלותיהם ולכיסופיהם של בני דורו בשעותיהם הקשות.

חגים לאומיים

אלה הם חגים שנקבעו לציון הצלת העם היהודי. פורים נקבע בתקופת המקרא וחנוכה נקבע על ידי חז"ל לפני יותר מ-2000 שנה. יום העצמאות ויום ירושלים נקבעו בימינו.

• פורים- נחוג בי"ד באדר (בירושלים חוגגים בט"ו באדר). החג נקרא על שם הפור, הוא הגורל שהפיל המן הרשע בבקשו לקבוע את התאריך שבו יושמדו היהודים. בפורים קוראים את "מגילת אסתר" (מגילה מקובץ ה"כתובים" בתנ"ך), שולחים "משלוח מנות" לחברים, ונותנים מתנות לאביונים.

• חנוכה- נחוג שמונה ימים החל בכ"ה בכסלו, לציון נצחונו של יהודה המכבי על היוונים והמתייוונים, נס פך השמן וטיהור המקדש וחנוכתו בשנת 164 לפני הספירה. בחנוכה מדליקים נרות בחנוכייה, שהיא מנורה בת 8 קנים ושַמָש (למנורת המקדש היו 7 קנים).

• ט"ו בשבט- ראשיתו של יום זה בקביעת יום קובע לשנת המס מן הצומח בתקופה הקדומה (מעשרות). כשגלה העם מאדמתו איבד יום זה את משמעותו המקורית, וברבות השנים קיבל אופי של געגוע לשיבת ציון ולנטיעת אילנות באדמת הארץ. המנהג שליווה יום זה בתפוצות היה אכילת פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל ולספר משבחי הארץ.

• יום העצמאות- נחוג בה' באייר. ביום זה בשנת תש"ח 1948, הכריז דוד בן גוריון עם חברי מועצת העם על הקמת מדינת ישראל, וחתמו על מגילת העצמאות. יום העצמאות נפתח בטקס ממלכתי בהר הרצל בירושלים במהלכו נערכת הדלקת משואות. במהלך היום נערכים טקסים ממלכתיים ותפילות חגיגיות.

• יום ירושלים- חל בכ"ח באייר, לציון שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967). ביום זה עולים המונים לירושלים ונערכות בו תפילות חגיגיות ליד הכותל המערבי.

חופה וקידושין

במעמד החתונה אנו משלבים שני טקסים בו זמנית. הטקס הראשון הוא הקידושין בו הופכים בני הזוג להיות מקושרים ומוכרים כאיש ואישה על פי חוק. את טקס הקידושין עורכים במעמד ציבורי מתחת לחופה (טלית או יריעת בד מעוטרת).

הטקס השני הוא טקס הנישואין שעניינו כניסת בני הזוג לבית המשותף החדש (בעבר הרחוק הפרידה שנה בין שני הטקסים וכיום שניהם נעשים תחת חופה אחת). טבעת הנישואין מבטאת את הקשר והזיקה בין בני הזוג, והעמידה מתחת לחופה מבטאת את התקרה המשותפת המכנסת תחתיה את השניים. בתום הטקס החתן שובר כוס זכוכית כזכר לחורבן ירושלים. נהוג להזמין בני משפחה וחברים רבים לטקס החתונה כדי לשמח את החתן והכלה, ולקיים סעודה חגיגית בליווי ריקודים.

חז"ל - תנאים ואמוראים

חכמינו זכרם לברכה. כינוי למנהיגים הרוחניים של עם ישראל מימי בית שני ועד לכיבוש המזרח התיכון על ידי האיסלאם. חכמים אלה עסקו בחקיקה, בשיפוט, בהוראה, בפירוש התורה ובהנהגת הקהילה. אחד המוסדות שהקימו היה הסנהדרין – מועצה של שבעים חכמים שהייתה הגוף הפוסק העליון בענייני משפט וחקיקה לעם ישראל. העומד בראשה נקרא "נשיא". המורשת הכתובה שהנחילו לנו נקראת "תורה שבעל פה".

מבין הקבוצות העיקריות של חז"ל :

תנאים (המילה תנא בארמית פירושה בעברית שנה, למד. ממנו נגזרה המילה "משנה") – חכמים שחיו בארץ ישראל עד שנת 220 לספירה. דבריהם ומחלוקותיהם השתמרו במשנה ובמדרשי התנאים. המפורסמים שביניהם : הלל ושמאי, ר' עקיבא, ר' יהודה הנשיא – עורך המשנה.

אמוראים (המילה אמורא היא בארמית ומשמעותה אמירה). היו ממשיכי דרכם של התנאים. הם חיו בין השנים 200 ל-500 לספירה בארץ ישראל ובבבל. דבריהם ומחלוקותיהם נשתמרו בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי ובמדרשים (לדוגמה: מדרש "בראשית רבה").

ימי אבל וצום

ארבעה ימי צום ואבל לאומי נקבעו על חורבן בית המקדש ועל היציאה לגלות. החשוב מכולם הוא תשעה באב, היום שבו נחרבו שני בתי המקדש. ביום זה קוראים את מגילת "איכה", מגילה הכתובה בתנ"ך, ב"כתובים". זו מגילת קינה על חורבן העיר, הפותחת במילים "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה = איך).

ימי האבל הנוספים הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון הם: עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים. י"ז בתמוז, היום שבו הובקעה חומת העיר ירושלים, וצום גדליה, החל ב-ג' בתשרי. גדליה בן אחיקם היה מנהיג שארית הפליטה לאחר החורבן, ומשנרצח עזבו את הארץ אחרוני היהודים.

בימינו נקבעו ימי אבל לאומי נוספים:

• יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חל בכ"ז בניסן. יום זה נבחר משום שבתקופה זו פרץ מרד גטו ורשה. ביום זה מתייחד העם עם זכר שישה המיליון שנספו בשואה.

• יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החל בד' באייר, סמוך ליום העצמאות. ביום זה מתייחד העם עם זכר החללים שנפלו על הקמת המדינה ועל שמירת ביטחונה, ועם חללי הטרור. דגל המדינה מורד לחצי התורן, מושמעת צפירה ומתקיימות עצרות זיכרון ממלכתיות ברחבי המדינה.

ימים נוראים

בשם זה מכונים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (מא' תשרי עד י' בתשרי). (המילה "נורא" משמעה מַפִיל אימה ופחד, או מעורר יראת כבוד). ימים אלה הם ימים של חשבון נפש, ושל בקשת סליחה וכפרה בעניינים שבין אדם לחברו, לפיכך הם נקראים "עשרת ימי תשובה".

• ראש השנה: חל בימים א' וב' בתשרי. בימים אלה מרבים בתפילה ותוקעים בשופר. ראש השנה הוא חג תחילת השנה, היום שבו לפי המסורת היהודית נברא העולם, יום המלכת הקב"ה למלך, ויום הדין לכל באי עולם.

• יום הכיפורים: חל בי' בתשרי, הוא היום הקדוש ביותר בשנה, יום סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם למקום (כלומר לאלוהים). ביום זה צמים כדי להינתק משגרת החיים ולהקדיש את כל כוחות הנפש כדי לכפר על החטאים ולשוב בתשובה. על עבירות שבין אדם לחברו חייב האדם לבקש מחילה מחברו ורק אחר כך מאלוהיו.

יציאת מצרים ומעמד הר סיני

אלה הם שני האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל. התורה רואה ביציאת מצרים את היסוד המשפטי לחירות האדם. יציאת מצרים היא אחד היסודות לאמונת ישראל בה' אלוהי ישראל (כשם שבריאת העולם היא יסוד לאמונה בה' כבורא עולם). חשיבות זיכרון יציאת מצרים אינה רק בשל חשיבותו ההיסטורית, אלא, בעיקר בשל הערכים הנובעים ממנה: אמונה באלוהים, חשיבות החופש וערכים של צדק חברתי (מצוות חברתיות רבות באות להזכיר לנו את עבדות מצרים). גם השבת והחגים הם זכר ליציאת מצרים. יציאת מצרים משמשת גם לחיזוק אמונת העם בכוח ה' להושיע ולגאול. יציאת מצרים התרחשה בליל ט"ו בניסן, ואנו חוגגים אותה ב"ליל הסדר".

במעמד הר סיני נכרתה הברית הראשונה בין העם לאלוהיו. לפי המסופר בתורה עלה משה רבנו אל הר סיני, לקבלת התורה. עם עלייתו התגלה האלוהים לכל עם ישראל ובמעמד זה ניתנו לנו עשרת הדיברות, הפותחים במילים "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בחג השבועות אנו חוגגים את מתן התורה לעם ישראל.

כיבוד הורים ומורים

כיבוד אב ואם הוא הדיבר החמישי בעשרת הדיברות. עובדה זו מלמדת אותנו על חשיבותו. הבן והבת חייבים להתייחס אל הוריהם בכבוד וביראה.

המסורת היהודית מדגישה מאוד את חשיבות מצוות כיבוד ההורים, משני טעמים עיקריים: בשל העובדה שהם נתנו לנו את מתנת החיים וכדי להדגיש את החשיבות שבהנחלת המסורת מדור לדור. עיקרה של מצווה זו הוא דווקא בחיים הבוגרים, כאשר הבנים מטפלים בהוריהם הקשישים. חז"ל הוסיפו למצווה זו את החובה לכבד תלמידי חכמים ומורים.

כשרות

כשרות הוא מונח המצביע על מאכלים ומשקאות המותרים לאכילה ולשתייה לפי דיני ישראל.

יש מאכלים האסורים לאכילה, כגון: בעלי חיים המוגדרים כאסורים (לדוגמה: חזיר או תנשמת). יש מאכלים המותרים לאכילה, אולם יש להכשירם לכך (למשל, באמצעות שחיטה כשרה), ויש מאכלים שמותר לאוכלם, אך צירופם אסור, כגון בשר וחלב. מערכת שלימה הוקמה בכל קהילות ישראל כדי להשגיח שכל מוצרי המזון יוכנו על פי כללי הכשרות.