מדיניות הפיוס של צרפת ובריטניה

מדיניות הפיוס, אותה הובילו בריטניה וצרפת, פעלה כדי למנוע מלחמה נוספת באירופה כמעט בכל מחיר, אפילו תוך וויתורים לגרמניה ונסיגה מחוזה ורסאי. בריטניה וצרפת נקטו במדיניות זו כיוון שאזרחיהן זכרו את המחיר הכבד של מלחמת העולם ה- I אשר גרמה לאבידות רבות בנפש וברכוש, והותירה אחריה מיליוני נכים. בנוסף בריטניה סבלה מכך שצבאה היה מוחלש. בריטניה כבר לא הייתה האימפריה האדירה, והדבר התבטא בחוק עשר השנים שקיצץ מתקציב צבאה עוד יותר והחלישה. צרפת סבלה מחוסר יציבות פוליטי – מצב שגרם לכך שלא הייתה מדיניות ברורה וצרפת נגררה אחרי בריטניה. שתי המדינות פחדו מהקומוניסטים ולכן לא רצו להחליש את היטלר יתר על המידה מכיוון שידעו שהוא משמש כחוצץ בינם לבין ברית המועצות.

לצרפת הייתה סיבה נוספת למדיניות זו. צרפת החזיקה בתפיסה צבאית הגנתית, היא האמינה ביכולתו של קו מז'ינו וסברה שאין סיבה לצאת למלחמה כנגד גרמניה כיוון שבין כה וכה אין גרמניה יכולה להסב לה נזק.

דוגמא המשקפת את מדיניות זו היא ביטול פירוז חבל הריין. גרמניה אשר הכניסה את צבאה לחבל זה באופן גלוי ובולט בשנת 1936. צרפת ובריטניה נמנעו מלהגיב להפרה בוטה זו של הסכם ורסאי, למרות שמדינות אלו היו חזקות בהרבה מצבא החדש של גרמניה, שהיה עוד מוחלש מאד.

דוגמא נוספת למדיניות זו היא הוויתור להיטלר ומתן האפשרות לגרמניה לספח לתוכה את חבל הסודטים. צ'מברליין נפגש עם היטלר פעמים רבות ואפילו טען שבאמצעות מעשיו הביא שלום לעולם. לבסוף נכנעו המדינות המערביות לגרמניה ומסרו לה את החבל, למרות שהוא שייך בכלל לצ'כוסלובקים.