על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
פרשת דרייפוס
פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת בה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת סרן, בריגול לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה עיתונו של האנטישמי אדוארד דרימון, "הדיבור החופשי". יש לציין שהיה זה בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים ב-1870.
עיקרי הפרשה
ב־1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז, ובה פרוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. המדובר בעצם במעשה ריגול והחשד נפל על אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי. דרייפוס הועמד לדין בבית משפט צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. בנוסף, לא נמסר להגנה כל חומר הראיות שהוצג לשופטים. במשפטו טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. אולם, בפסק דינם קבעו השופטים כי הוא אשם ובגד בצרפת. הוא נדון למאסר באי השדים שמול חופי גואיינה הצרפתית לכל חייו. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב־5 בינואר 1895, בעוד הקהל שצפה בו זעק "מוות ליהודים".
העניין לא הסתיים בכך, מאחר שהיו שפעלו להוכחת חפותו של דרייפוס. תחילה פעל למענו אחיו מתייה דרייפוס, אליו הצטרף ברנר לאזאר, ובהמשך: אנטול פראנס, ז'אן ז'ורס ועוד. גם גורמים בצבא צרפת החלו לחשוד שמשהו אינו כשורה והבולט ביניהם היה קצין בשם פיקאר. התברר שבעל כתב היד של האיגרת הוא קצין אחר במטכ"ל בשם פרדיננד אסתרהאזי. קצינים בצבא צרפת, שידעו שדרייפוס חף מפשע, ואחרים , שידעו שהמדובר באסתרהזי, גבבו זיוף על גבי זיוף כדי להסתיר את האמת.
עם הצטברות החשדות בזיוף, אמיל זולה, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1898, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב פומבי בכותרת "אני מאשים" ("J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. תוצאה זו, לה ציפה זולה, הפכה את "פרשת דרייפוס" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19.
אנשי רוח ומנהיגי ציבור רבים דרשו לקיים משפט חוזר והוא אכן נערך ב־1899. דרייפוס, שהחזיק מעמד כל אותו זמן למרות תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם אך ראוי לחנינה והוא שוחרר ממאסר. ב־1904 דרייפוס ערער, נערכה חקירה חדשה, וב- 1906 בית המשפט זיכה אותו מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגותיו.
לאורך כל הפרשה, החוגים האנטישמיים ראו בכך הזדמנות להסתה אנטישמית. הועלו טענות כי כבוד הצבא חשוב מחיי היהודי דרייפוס ואין לבטל את פסק הדין.
השלכות הפרשה
- נחשפה עוינות עמוקה בין הימין (אנשי צבא, אנשי כנסייה, קתולים - שהיו נגד דרייפוס) לשמאל (סוציאליסטים, רפובליקנים, פרוטסטנטים, ליברלים ויהודים - שתמכו בדרייפוס) בצרפת.
- התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי.
- הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסיקר את המשפט ככתבו של העתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". הרצל זועזע עמוקות מכך שהוטלה האשמת שווא על דרייפוס עקב היותו יהודי ומן הגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת. משפט דרייפוס היה אחד הגורמים שהביאו את הרצל להכרה בבעיית היהודים והבשילו בקרבו את רעיון הציונות המדינית.
- מתוך וויקיפדיה העברית,[1]