היסטוריה ב' - הקשיים בתהליך גיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה(שאלת המיעוטים, מסורות שונות, ריבוי מפלגות, בעיות בטחון ועיצוב גבולות)

הקשיים בגיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה

שאלת המיעוטים והמסורות השונות

במברקו של יוזף פילסודסקי ("מפקד הצבא הפולני") לממשלות המדינות האירופאיות בסוף 1918, נכתב כי פולין הוקמה כמדינת הלאום הפולני. הכרזתו הלמה את זכות ההגדרה העצמית ואכן הקמתה של מדינה פולנית עצמאית הוזכרה בפירוש במסמך 14 הנקודות של ווילסון. אולם שליש מאוכלוסייתה של פולין היה מורכב מבני מיעוטים – יהודים, גרמנים, אוקראינים וליטאים בעיקר. רוב בני המיעוטים האלה לא רצו להיטמע בעם הפולני והיה לרבים מהם קשר רגשי חזק למדינות השכנות. יתר על כן, חבר הלאומים דרש שפולין תחתום על "חוזה מיעוטים" כתנאי להכרה בעצמאותה, והסכם זה הבטיח לבני המיעוטים, בין השאר, אוטונומיה חינוכית-תרבותית שכללה את הזכות לקיים מוסדות חינוך משלהם (שיחנכו לקשר למורשת הלאומית שלהם) במימון המדינה.

הרוב הפולני חשש שהמגמות הבדלניות האלה יקרעו את מדינתם לרסיסים, חשש שהוחרף על רקע העובדה שמיעוטים שונים היוו רוב או קרוב לרוב באזורים שונים במדינה, וחמור מכל – חלק גדול מבני המיעוטים היו מיוצגים בסיים (הפרלמנט הפולני) ע"י מפלגות לאומיות משלהם. הממשלה הפולנית ניסתה להתמודד עם האתגר הזה בשתי דרכים שונות:

היא פעלה כדי לקדם את ה"פולניזציה" של חלק מבני המיעוטים – למשל, היה הרבה יותר קל לבוגרי בתי ספר תיכון "פולניים" להתקבל לאוניברסיטה ולפקידות הממשלתית מבוגרי בתי הספר התיכון של המיעוטים.

היא פעלה כדי להעדיף את בני העם הפולני בתחומים רבים, בייחוד בתחום הכלכלי (מדיניותו של שר האוצר גרבסקי, שפגעה באופן מיוחד בענפים בהם שלטו היהודים הייתה ביטוי לכך).

חוזה המיעוטים כובד באופן פורמאלי אך ננקטו אמצעים כדי לכרסם בו ולעקוף אותו (המיעוט הגרמני נפגע פחות כיוון שממשלת פולין טרחה לא להרגיז את שכנתה החזקה ממערב).

אחת מהתוצאות של האפליה הזו הייתה הקמת "חזית המיעוטים" בסיים כדי להגן על זכויות בני עמיהם.

במהלך כל התקופה הסתמן מתח בין המחויבות לדמוקרטיה והתוכן של חוזה המיעוטים מחד והרצון לגבש מדינה פולנית לאומית מאידך.

הבעיות העקרוניות המקשות על כינון דמוקרטיה בפולין

העדר מורשת דמוקרטית: פולין אוחדה ממדינות שלא ראו דמוקרטיה בחיוב מבחינה ערכית. הגבולות והאיזון עדיין לא היו ברורים – מה גבול חופש הביטוי, זכויות וחובות, חופש הפרט. ערכי הדמוקרטיה עדיין לא מונחלים. בכל אחד מהאזורים הפולניים היה משטר שונה בעבר: בגליציה למשל, היו הפולנים בעלי אוטונומיה וזכויות ייצוג במוסדות השלטון המרכזי; באזורים הגרמניים היו להם פחות זכויות; במזרח, תחת שלטון הצאר הרוסי, הם היו חסרי זכויות מושג הממשל העצמי היה זר להם. מכאן שבכל אזור התפתחה גישה שונה למשטר החדש.

אוכלוסיה אינה בשלה לדמוקרטיה: העם היה נבער, אין מודעות לערכי הדמוקרטיה, היעדר בורגנות (מעמד ביניים) שתנהיג מהפכות. לאצולה אין אינטרס לכונן דמוקרטיה, הם מרוצים מהמצב הקיים.

הרכב דמוגראפי-לאומי בעייתי: קשה לכונן דמוקרטיה משום שתמיד ישנה תחושה שלמיעוטים יש כוונה לפגוע במדינה. ריבוי העמים אינו תורם לקידום מדינת הלאום. כוח למיעוטים, עקב כינון דמוקרטיה, עלול לפגוע בפולין של הפולנים.

עיצוב הגבולות ובעיות הביטחון

פולין הוקמה תוך כדי מאבק בין ממשלת פולין וצבאה לבין שכנותיה ממערב וממזרח. במברקו של גנרל פילסודסקי למדינות אירופה מנובמבר 1918 הוא תבע "את כל האדמות של פולין המאוחדת", ברומזו על הגבולות הקודמים של ממלכת פולין ("פולין ההיסטורית") – גבולות שכללו את ליטא ואוקראינה במזרח, את שלזיה ומזרח פרוסיה במערב ואף חלקים של צ'כוסלובקיה בדרום.

המאבק במזרח:

השאיפה הזו ל"פולין הגדולה" הביאה לידי מלחמה עם הצבא האדום, שהדף את הצבא הפולני עד וורשה לפני שנסוג בלחץ המעצמות המערביות, שפעלו כדי לצמצם את שטחה של המדינה הקומוניסטית ורצו שפולין תשמש כמדינת חיץ בינה לבין מרכז היבשת. בסופו של דבר וילנה וסביבתה, יחד עם חלק מאוקראינה, נשארו בידי פולין ובריה"מ וליטא שאפו להזדמנות לשנות את המצב.

המאבק במערב:

המצב במערב היה לא פחות מורכב. כדי לאפשר לפולין גישה לים, נוצר "הפרוזדור הפולני" משטח גרמניה לשעבר והעיר דנציג – עיר בעלת רוב גרמני גדול, שהוכרזה כ"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים אשר בה יש לפולין זכויות מסחריות מיוחדות. הקמת הפרוזדור גם ניתקה את מזרח פרוסיה משאר שטחה של גרמניה. בסיכומו של דבר, גרמניה נאלצה לוותר על חלקים מפרוסיה ושלזיה לפולין, בותרה לשתיים ונפרדה מדנציג. גרמנים רבים סירבו להשלים עם המצב הזה לאורך זמן.

לסיכום ניתן לומר שגבולותיה של פולין נקבעו לפי ארבעה גורמים:

שאיפתם של הפולנים ל"פולין גדולה".

זכות ההגדרה העצמית (שהותירה את מזרח פרוסיה בידי גרמניה).

רצון המעצמות לאפשר לה להתפתח מבחינה כלכלית, גורם שחייב את המעבר לים.

האינטרס של מעצמות המערב באזור חיץ גדול וחזק ככל האפשר בין בריה"מ ומרכז אירופה.

פולין ניסתה להתמודד עם האיום מבריה"מ וגרמניה ע"י כריתת הסכמי הגנה עם צרפת ועם המדינות "הקטנות" בסביבת. היא גם חתרה להסכמים כלשהם עם בריה"מ וגרמניה והצליחה לחתום על הסכמי אי-התקפה איתן בשנות ה-30. היא ניסתה לפייס באופן מיוחד את גרמניה וראתה בבריה"מ הקומוניסטית את האיום העיקרי.

ריבוי מפלגות

ההבדלים הלאומיים והכלכליים בפולין, יחד עם שיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בשנת 1921, הביאו לידי פיצול מפלגתי רב בפרלמנט והקשו מאוד על הקמת ממשלות קואליציוניות יציבות. בבחירות הראשונות שמונים מפלגות שונות התחרו ונציגים מ-15 מהן זכו למושבים בפרלמנט.

המפלגות התחלקו לארבעה גושים שונים (ימין, מרכז, שמאל ומיעוטים) והיו כמעט שווי-כוח. על רקע הפיצול הרב הזה והסתמכות הממשלה על מפלגות קטנות, 15 ממשלות שונות עלו וירדו בין השנים 1922-1926. כיוון שלא הייתה לפולין מסורת דמוקרטית של ממש, רבים מהאזרחים הגיבו באכזבה מרה כלפי השיטה הדמוקרטית.

פילסודסקי ניסה להתמודד עם הבעיה ע"י תפיסת השלטון בעזרת הצבא בשנת 1926 והנהגת משטר נשיאותי סמכותי שהחליש מאוד את כוחו של הפרלמנט (אחד ממרכיבי מדיניות ה"סנאציה" (הבראה) שלו היה הקמת "בלוק לאומי" גדול שיחתור לרוב בפרלמנט, וכך קרה בשנת 1930). פילסודסקי כיהן בתפקידים שונים עד שנפטר בשנת 1935, אך הוא תיפקד כ"איש החזק" של פולין ופיקח על העברת יותר ויותר סמכויות מהרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

מגמה זו התחזקה מאוד לאחר פטירתו, כשהשתלט בפולין "מחנה האיחוד הלאומי", גוש לאומני ואנטישמי ששאב השראה מאיטליה הפאשיסטית ומגרמניה הנאצית.

החברה והכלכלה בפולין בתהליך מעבר מחברה חקלאית לחברה ומשק מודרניים

עם הקמת המדינה החדשה, המשק הפולני סבל ממספר נקודות תורפה:

שבעים אחוז מהפולנים היו חקלאים ורובם הגדול היו עניים שהשתמשו בשיטות עיבוד פרימיטיביות בחלקות קטנות שלא הספיקו לצרכי משפחותיהם. הרוב הגדול של הקרקעות היו בידי בעלי האחוזות.

המשקים של האזורים שצורפו לפולין מרוסיה, אוסטריה-הונגריה וגרמניה היו משולבים לפני המלחמה במשקים לאומיים אחרים, מהם נותקו באופן פתאומי. כיוון שנדרש זמן ותכנון לשילובם בכלכלה כלל-פולנית, התוצרת בהם ב-1919 הייתה רק שלושים אחוז מהתוצרת לפני המלחמה.

חלקים נרחבים בפולין נהרסו בלחימה ב"חזית המזרחית" במלחמת העולם הראשונה, כולל 30 אחוזים מ"אוצרות הלאום" של המדינה.

המעמד הבינוני הפולני – אותו מעמד המספק את ההשכלה, הידע הטכנולוגי וההון לפיתוח המשק – היה קטן יחסית. אחד הביטויים לכך היה שרוב המשקיעים בענפי התעשייה היו אזרחי חוץ ולכן רוב הרווחים יוצאו לחו"ל.

המוצא היחיד לים היה דרך "העיר החופשית" דנציג. כיוון שהנמל נשלט ע"י חברות גרמניות פרטיות ולא היה חלק משטחה הריבוני של פולין, העמלות היקרות משירותי היבוא והיצוא נשארו בידי זרים ולא תרמו לכלכלה הפולנית.

ממשלת פולין ניסתה להתמודד עם הבעיות האלה ע"י הנהגתה של תוכנית מודרניזציה בחקלאות ובתעשייה מדיניות של פולינזציה וכלכלה ריכוזית ("איטאטיזם") בתחומים רבים. לקווי מדיניות זו היו ביטויים רבים:

הנהגת רפורמה אגררית ב-1920 במגזר החקלאי. עפ"י הרפורמה הזו, חלק גדול מהקרקעות של בעלי האחוזות חולקו בין החקלאים הקטנים בתמורה לפיצויים.

הוקם מטבע פולני אחיד שהחליף את השימוש במטבעות הזרים בתוך המדינה. אולם הודפסה כמות מוגזמת של כסף והתפתחה אינפלציה מסחררת שרוששה שכבות שלמות של פולנים ורק החמירה את המצב. המצב יוצר ב-1924 עם כינון מטבע הזלוטי החדש.

ענפי משק שונים – כולל הבנקים, התעשייה הציבורית, המסחר בטבק, בעצים, במלח ובמשקאות חריפים – הפכו למונופולים ממשלתיים, בהם הועסקו אך ורק בני הלאום הפולני. ענפים אלו היו בשליטת משקיעים זרים ובני מיעוטים קודם לכן.

הפניית תקציבים ממשלתיים לפיתוח ענפי "תעשייה כבדה". הפרויקט המרכזי היה בניית נמל פולני (גדנסק) ליד הנמל הגרמני בדנציג וניתוב הייבוא והייצוא דרכו. הנמל הפולני הפך לנמל הגדול ביותר בים הבלטי והכנסותיו כולן הגיעו למשק הפולני. הושקעו כספים רבים גם בפיתוח תעשיות נשק פולניות והפקת מקורות אנרגיה מקומיים.

החקלאים אורגנו בקואופרציות כפריות בתמיכת הממשלה.

בחוק התעשייה של 1934 נקבעו תקנים ממשלתיים למוצרים רבים.

השלטון הציב חומות מכס גבוהות כדי להקטין את הייבוא ולעודד משק אוטרקי, משק ללא תלות בגורמי חוץ.

הממשלה גם הקימה מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה.

הנהגת הרפורמה המוניטרית ב-1924 והנהגת המשטר הנשיאותי בשליטת פילסודסקי ב-1926 ייצבו את המצב והביאו לידי שיפור המצב הכלכלי. המשבר הכלכלי העולמי שהגיע לפולין בתחילת 1930 פגע קשה במשק והחלה בריחת הון במימדים גדולים. הממשלה הגיבה בהגברת הפיקוח על הכלכלה, כולל הקמת מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה. לאחר הקמת המשטר הדיקטטורי ב-1935, המצב הכלכלי השתפר עוד יותר – הממשלה הנהיגה "תוכנית ארבע שנים" והכריזה ב-1938 שהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) גדל ב-19% לעומת המצב ב-1928.

טקסט מודגש