הקיץ גווע

הקייץ גווע / ביאליק

השיר "הקייץ גווע" הוא שיר טבע המתאר בלשון עשירה ובאמצעות תיאורים רבים את מותו של הקייץ. השיר בנוי תמונות תמונות, כשכל תמונה, כמו מצלמה מתארת סצנה מתוך אותו תהליך איטי של גסיסת הקייץ. מבחינה מבנית השיר בנוי משילוב של משפטים קצרים וארוכים, כשלתחביר יש חלק חשוב בעיצוב השיר ובהבנת משמעותו.

בית ראשון:

הבית הראשון מתאר את גוועת הקייץ בשלל צבעים: זהב, כתום, ארגמן, צבעי שלכת, צבעי בין הערביים (צבעי שקיעה), והאדום של הדם המתאר את השלכת ואת העננים כקורבנות של קרב, של מלחמה שגווה פצועים. יש כאן האנשה של השלכת ושל העננים, לחיילים במלחמה, חיללים שנוצחו כיוון שהם מוטלים בדמם, והמילה מתבוססת רומזת לתבוסה. השמיים והארץ צבועים באותם הצבעים: בין הערביים וצבע השלכת חוברים זה לזה. כל התיאורים בבית הראשון מתארים את גוועת הקייץ ומשווים אותה לסוף יום, השקיעה היא שקיעתו של הקייץ, מה שנותן לתמונה כולה אווירה של סוף, חיזיון כמעט אפוקליפטי.

בית שני:

הבית השני מתחיל בפועל מתרוקן, "ו" החיבור מקשרת בין שתי התמונות למרות הנקודה המפרידה ביניהן. "ו" החיבור והמשפט הקצר מאוד שבא אחריה נותנים תחושה שהדובר רוצה להספיק לומר עוד דבר מה לפני שהכל יגמר, לפני שהפרדס יתרוקן לגמרי. הפועל מתרוקן מובא בהווה, מדובר בתהליך של התרוקנות ולא במצב סופי. יש בפרדס עוד טיילים יחידים ועוד טיילות יחידות. כמו ההתרוקנות של האנשים בפרדס, גם השמיים מתרוקנים מהחסידות. השימוש במילים : רק, יחידים, יחידות, יוצר אווירה של התרוקנות מוחלטת. הקורא חש שעוד מעט הפרדס אכן יתרוקן כולו, למרות זאת מדובר ברושם מוטעה שיוצר המבנה התחבירי המסורבל, לאמיתו של דבר רק טיילים וטיילות יחידים מסתכלים על החסידות אולם לא נאמר דבר על מספר הטיילים בפרדס. גם כאן כמו בבית הראשון, השמיים והארץ מאוחדים, כיוון ששניהם נראים מתרוקנים.

בית שלישי:

הבית מתאר את התייתמות הלב הנפרד בעצב מן הקייץ ומפנה את מקומו בדממה ליום סגריר. שתי השורות האחרונות נראות לא קשורות לשיר, הן מדברות על דאגות חומריות, יום יומיות, הכנות לחורף המתקרב: בדיקת הנעליים, תיקון המעיל ואגירת תפוחי אדמה, מזון בסיסי לימי החורף הקשים. את מקום הצבעים, הנופים והיופי של הטבע תופסות דאגות יום יומיות, באנליות ואפילו משעממות. זו המציאות החדשה אותה מביא סוף הקרב כלומר בוא הסתיו.

מבחינה מבנית הבית השני והשלישי מתחילים באותו אופן: משפט קצרצר המתחיל ב-"ו" החיבור, שבו הפועל קודם לשם. למבנה מיוחד זה יש חשיבות עליה נעמוד בהמשך, אולם ברור שיש אנלוגיה ניגודית בין שני המשפטים. התרוקנות הפרדס, הוא תיאור חיצוני, אובייקטיבי, בעוד שהתייתמות הלב היא תיאור של מציאות פנימית באופן מטאפורי. הלב נפרד מהקייץ שמת ומכאן רעיון ההתייתמות. בבית השלישי יש ניגוד בין הפנים לחוץ: את המרחבים האינסופיים שבבית הראשון ובבית השני שמודגשים ע"י האיחוד בין השמיים והארץ (ומכאן תחושת האינסופיות), מחליף ניגוד בין הפנים לחוץ, בין הסגריריות המלנקולית ובין הדאגות החומריות שבפנים הבית, המעיל והמזון.

משמעות השיר:

ניתן לטעון כי השיר הוא שיר טבע כלומר שיר המתאר את בוא הסתיו, את הסגריריות ואת העצב המלווה את סוף הקייץ, את בוא הקור, את הדאגות לקראת החורף ואת המלנקוליות המשתלטת על הכל, שעה שהקייץ גווע, ושהסתיו בא. ניתן להוסיף שבוא הסתיו ביהדות מקביל לבוא הימים הנוראים, תקופה של חשבון נפש, של צפייה דרוכה ולהתכנסות בתוך הבית.

אפשרות שנייה, היא לראות את השיר כביטוי להלוך נפש של תקופה שלמה בהיסטוריה היהודית, תקופה של חשש רב של אכזבה מכשלון אוגנדה, של דאגה בעקבות מות הרצל ושל חרדה בעקבות הפרעות בקישינב, שכפי שאנו יודעים משירים אחרים, השפיעו רבות על ביאליק. פרשנות זו מסתמכת על תיאור השקיעה, כתיאור של התבוססות בדם, ועל תחושת ההתייתמות המתוארת בשיר. מקום התקוות הגדולות שבאו בעקבות קונגרס באזל נראות פתאום רחוקות. השיר מבטא אם כן תחושה של יאוש, של חשש ושל רצון להסתגר בתוך הדברים הבסיסים ביותר (תפוחי אדמה) בגלל שהעתיד נראה מאיים כל-כך.

לא ניתן לקבוע בוודאות איזו פרשנות היא "הנכונה". שתיהן מקובלות על פרשנים רבים והחשוב הוא לדעת כיצד כל אחת מהן מסתמכת על השיר כדי להצדיק את עמדתה.

האמצעים האומנותיים:

1. המבנה התחבירי: בשיר הזה משמש המבנה התחבירי כאמצעי אומנותי של ממש. השילוב בין משפטים ארוכים ומעט קשים לקריאה ולהבנה, ובין משפטים קצרצרים, יוצר מתח אומנותי המתאר את החרדה והמתיחות לקראת בוא הסתיו. הקורא הקורא את השיר חש מעין אי נוחות בקריאת השיר בגלל השילוב בין שני סוגי המשפטים ובגלל שהמשפטים הקצרצרים (מתרוקן הפרדס, מתיתם הלב) בנויים באופן שאיננו רגילים בו, כיוון שהפועל קודם לשם.

2. "ו" החיבור: הבית השני והשלישי מתחילי ב-"ו" החיבור, מה ששומר על קשר כרונולוגי בין הבתים ומחבר את המציאות החיצונית למציאות הפנימית.

3. פערים לשוניים: רוב השיר כתוב בשפה גבוהה, עשירה בתיאורים. שתי השורות האחרונות כתובות בשפה יומיומית, מעשית מאוד, והן מסתיימות בלשון ציווי שאינה משאירה מקום לתיאורים. פער זה מדגיש את החזרה אל היום יום, אל השיגרה, אל האפרוריות, וכך גם השפה של הקייץ נראית שונה משפתו של הסתיו. את מקום הצבעים, צבעים זוהרים (זהב), צבעים עזים (כתום וארגמן), תופסת האפרוריות, החדגונית של תפוחי האדמה, הנעליים והמעיל.

4. האנשה: לדוגמא: הקייץ גווע (בית ראשון) מתיתם הלב (בית שלישי)

מושגי מילים: הַנּוֹהָה – מחפשת

 אַדַּרְתְּכֶם – מעיל