תנועות הנוער והמרד בגטאות

פעילותן ותרומתן של תנועות הנוער בגטו עד 1942

תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטאות נוסדו כשני עשורים לאחר ראשית הופעתן של תנועות הנוער באירופה. תנועות הנוער היהודיות הראשונות הופיעו במרכז אירופה בראשית המאה העשרים, וכעבור מספר שנים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעו גם למזרח אירופה - ולפולין בפרט.

במזרח אירופה תפסו עד מהרה תנועות הנוער, הן עצמאיות והן מסונפות למפלגות הפוליטיות השונות, מקום חשוב בציבור היהודי. בתקופה זו שבה פנה הרוב היהודי למגוון פתרונות אידאולוגיים, כגון הציונות, הסוציאליזם והקומוניזם, הקים לעצמו הנוער מסגרות משלו.

הרעיונות המשותפים לתנועות הנוער השונות ביטאו את שאיפתן לשינוי פני המציאות - אם בדרך של עלייה לארץ ישראל והתיישבות בקיבוץ, ואם באמצעות תיקון פני החברה המקומית.

תנועות הנוער קיימו פעילות ענפה: הרצאות, עיתונים תנועתיים, טקסים, וטיולים, שאורגנו כולם בידי בני הנוער עצמם.

עם פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין החלה תקופה חדשה בתולדותיהן של תנועות הנוער היהודיות. בשלב הראשון סבלו תנועות הנוער - כמו הארגונים הקהילתיים והמפלגות הפוליטיות - ממבוכה, מבלבול, ומהתפרקות של המסגרות הקיימות. רבים ממנהיגיהן נמלטו למזרח, לאזורים שכבשו הסובייטים. גם השליחים שהגיעו מארץ ישראל להדריך את חברי תנועות הנוער הציוניות חזרו כולם לארץ. עד מהרה הוטל על אחדים מן המדריכים הבכירים, שנמלטו למזרח, לחזור לאזור הכיבוש הגרמני, כדי שלא להפקיר את חניכיהם ללא הנהגה.

חברים אלה יצרו לאחר מכן את גרעין ההנהגה של מחתרת תנועות הנוער שנלחמה בגטאות. המשימה הראשונה שבה החלו ראשי התנועות עם שובם היתה שיקום המסגרות של תנועות הנוער וארגונן מחדש בתנאי כיבוש ומחתרת.

משימה נוספת היתה ההישרדות הרוחנית. תנועות הנוער ניסו להמשיך את עולם הרעיונות ואת ההוויי התנועתי בתוך מציאות רוויית אימה, פחד וחרדות. במצב זה הפך קן התנועה למקלט היחיד שבו ניתן היה לשוחח באופן חופשי, ולהשתחרר מן המועקות והחרדות ששררו בגטו. אך תנועות הנוער לא הסתפקו ביצירת מפלט מן המציאות של הקדרות והמחסור. תנועות הנוער קיימו פעולות חינוכיות ופרסמו עיתוני מחתרת - בפרט בגטו ורשה. הן ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות, סמינרים וספריות חשאיות, ואף עלה בידן להמשיך ולקיים את קיבוצי ההכשרה. חברי תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב ביותר כאנשי קשר בין הגטאות היהודיים המנותקים. שליחים עשו את דרכם בין הגטאות, תוך סיכון רב, והעבירו ידיעות על מצב היהודים במקומות השונים. הודות לשליחים אלה הועבר מידע ממקום למקום והופצה עיתונות חשאית, במציאות שבה נאסר על היהודים לקרוא עיתונים חיצוניים או להאזין לרדיו.

הסיבות להתארגנות למרד ומטרות המרד

ללוחמים בגטאות לא היו אשליות בדבר יכולתם להציל את עצמם או את יהודי הגטו האחרים באמצעות מרד. ביסוד החלטתם למרוד עמדה התחושה הבסיסית, שעליהם להיאבק נגד הנאצים גם אם הסוף ידוע ובלתי נמנע. לתחושה זו היו שותפים חברי תנועות שונות מאוד בתפיסת עולמן - הקומוניסטים וחברי תנועת ה“בונד“ לצד חברי התנועות הציוניות. בקרב חברי התנועות הציוניות רווחה התחושה, שמאבקם זה הוא מעין שליחות לאומית למען העם היהודי, ולמען היישוב ההולך ונבנה בארץ ישראל. כל הלוחמים ראו בלחימתם מעין גשר, המחבר בינם לבין העולם הנאבק נגד הגרמנים.

אנשי המחתרת דנו במרד כאפשרות ממשית רק כאשר הבינו שהאפשרויות העומדות בפניהן אינן בין חיים למוות, או בין מוות ודאי לסיכויי הישרדות, אלא בין מוות למוות. שתי סיבות עיקריות הניעו את הלוחמים בגטאות לנהל את המרד בתוך הגטו עצמו:

• הרצון להתקומם נוכח אקציות של הגרמנים ולהפוך את המרד לתגובה לאקציות.
• הרצון לנקום על הרצח במקום שבו ישבו המוני יהודים.
• ”למען שלוש שורות בהיסטוריה“. שהדורות הבאים יידעו שהייתה התנגדות ליהודית לנאצים ושהיהודים מתו בכבוד כבני חורין.
• הרצון למות בכבוד.

דילמות וקשיים בדרך למרד הכרעות ופתרונות

המחתרות הלוחמות ניצבו בפני קשיים רבים במהלך ההתארגנות וההכנה למרד:

• ליהודים הסגורים בגטאות לא היו האמצעים, הקשרים, והניסיון שנדרש לבנייתו של גוף לוחם, חמוש, וערוך לקרב. בגטאות לא היו כלי נשק, ורק מעטים מחברי המחתרת עברו אימון צבאי כלשהו. חברי ארגוני המחתרת נזקקו להדרכה בכל הקשור ללחימה, ובפרט ללוחמה בשטח בנוי. העדרה של רשת מודיעין היה אף הוא בעוכרי ארגוני המחתרת.
• הלוחמים היהודים בגטו זכו לתמיכה מועטה בלבד מצד המחתרות הפולניות. המחתרת העיקרית שפעלה בפולין, ”המחתרת הלאומית“, הגיבה לפניות המורדים בהסתייגות. למחתרת זו היו יעדים משלה, ומגמת היהודים לפתוח בהתנגדות מיידית עמדה בניגוד למטרותיה. לפיכך, היא לא נעתרה בקלות לפניות העזרה שהונו אליה.
• קושי אחר נבע מן ההחלטה על עיתוי המרד. כל כוח לוחם שואף, משיקולים אסטרטגיים, לפעול בעיתוי שהיה רצוי מבחינתו. בגטאות נוצר מצב שבו הגרמנים הם שהכתיבו ליהודים את מועד ההתקוממות. הלוחמים היהודים החליטו שלא לפתוח בפעולה מזוינת בגטו כל עוד לא פתחו הגרמנים בחיסול סופי של הקהילה. מאחר שהגירושים התבצעו בשלבים, קשה היה לדעת אם פעולת הגרמנים היא אכן סופית. הדבר הקשה מאוד על יכולת ההחלטה של הלוחמים.

מהלך המרד בגטו ורשה

מרד גטו ורשה. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושי הגרמנים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הפתעתם מן האש הביאה לנסיגתם המהירה מן הגטו. ב-19 באפריל 1943, בערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו במטרה לחסלו, בראשם עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ. הם נעזרו בכוח שריון ובחיל רגלים שמנה כ-2,000 לוחמים.

כאשר צעדו הגרמנים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש. בבוקר היום שלאחר מכן ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה. בשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. הגרמנים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.

הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מוגבל. הארמיה קריובה לא השתתפה בלחימה, ולמעט יוזמה מקומית של אחד מן הקצינים שתקף בראש אנשיו עמדה גרמנית ב-20 באפריל, היה היחס למרידה אדישות. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קוי התחבורה של הגרמנים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת, ונראה כי ערכן היה סימבולי בלבד.

הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ' וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות הצליחו להמלט אל "הצד הארי". ב-16 במאי 1943 הודיע הגנרל יורגן שטרופ כי "גטו ורשה איננו עוד".