תמונה/רביקוביץ דליה

תמונה/ דליה רביקוביץ

דליה רביקוביץ (17 בנובמבר 1936 - 21 באוגוסט 2005) משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית. חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות וניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דיפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".

השיר :

חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות

והים למטה שכשך והכחיל מן השמש.

בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר

ואנחנו היינו עוד ילדות.

והייתה בנו אחת שהיו לה עיניים אהובות

וקינאנו בה כולנו עד ששכחנו,

והייתה בנו אחת בהירה וזקופת קומה

שהיו שואלים אותה בכיתה וידעה להשיב תשובות.

והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב

ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים

והייתה לי שהות רבה להרהר בצער

מראשית הסתיו עד סוף הקיץ הצהוב.

ניתוח השיר:

הכותרת יוצרת ציפייה לתיאור סטטי של תמונה ואכן שלוש השורות הראשונות מציגות תמונת נוף אך בהמשך (בבית השני והלאה) הנוף משתנה לקבוצת בנות ובבית השלישי מוצגת תמונת דיוקן עצמי של הדוברת. שלוש התמונות האלו יחד מסמנות את זרימת הזמן מהילדות אל ההתבגרות כש"ו" החיבור בין הבתים מדגישה את קשר זה.

בבית הראשון מצטיירת תמונת נוף של הכרמל, חורשות ירוקות המכסות את מדרון ההר ועדרי כבשים שיצאו למרעה נבלעים אלה באלה. זוהי תמונה סנסטזית (ערבוב חושים) של מיזוג בין הצומח הנטוע לחי שנע ממקום למקום בציטוט "חורשות הכבשים" הם "גולשים" כמו גלים ירוקים מלמעלה למטה עד שאנו מגיעים עם המבט אל הים. גם הים מתואר כמלא חיים ותנועה, הצבע הכחול שלו מתקבל כתוצאה מהשתקפות עם השמש ושוב המבט מופנה כלפי מעלה - “בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר". זוהי תמונה הרמונית הממזגת ארץ ושמים, ים, צומח וחי, זוהי תמונה ססגונית צבעונית אופיינית לתקופת הילדות. בחלקו האחרון של הבית וסיומו של תהליך תיאור הסביבה המשוררת מאזכרת בפעם הראשונה את הנוף הראשוני – בצורה מאוחדת ותמימה. היא מתייחסת לחבורת הילדות כגוף אחד כשהמילה "עוד" מלמדת שבראיית הדוברת, ההתבגרות והשינוי בעמדה כלפי העולם ותהליך ההתפקחות לא יאחרו להגיע. רק לאחר תיאור העולם כולו הדוברת פונה אל הנוף האנושי (בית שני).

בבית השני אכן חל שינוי, חברת הילדות איננה גוף אחד שלם הדוברת רואה את עצמה כחלק מהכלל אך מבחינה בין סוגי הילדות בציטוט; “והייתה בנו אחת.. וקינאנו עד ששכחנו", “ והייתה בנו אחת שהיו שואלים אותה". לא ברור מה הם שכחו, האם שכחו לקנא? או מדוע הן מקנאות? מהילדה המאוזכרת שנייה אשר ידעה לענות על כול השאלות יש אי נחת – הכול יותר מידי בסדר אצלה. יכול להיות שהדוברת מייחדת אותה מכולם משום שבעולם הדוברת אי אפשר לענות על כול השאלות.

בבית השלישי הדוברת נפרדת מחברת הילדות ופורשת לעולם משלה. ההתבוננות בנוף מביאה אותה אל גילוי ה"אני" האותנטי שלה. על ידי הפעלים "יוצאת", “אוהבת", “הוגה" נראה שכוחה היצירתי מתפתח תוך כדי הימצאותה לבד בשדה.

התבוננותה בעננים מעוררת אצלה מחשבות על סיפורים. המרחב הפתוח, השדה, מאפשרים לה להרהר בצער העולם כלומר במשמעות הקיום והקושי שבו אבל יש בכך השלמה ופיוס בזכות הנוף והזמן "מראשית הזמן האפור ועד סוף הקיץ הצהוב", כלומר בכול עונות השנה ובמחזוריות הזמן יש לה על מה להרהר. העולם מזמן נושאים רבים וחוויות רבות להרהר בהם.

לסיכום,

שם השיר תמונה נועד להסביר את תמונת עולמה, תמונה שמשתנה מילדות לבגרות. זוהי תמונה שמאחדת את הראייה, את ההרגשה, את המחשבה ואת השינוי שחל בה. חל שינוי מראייה תמימה וילדותית לראייה בוגרת מפוקחת המלוות גם בצער כחלק בלתי נפרד מחוויות העולם.

מושגים רלוונטיים לשיר -

סינסתזיה (בכתיב לועזי: Synesthesia; סין=יחד, אסתזיס=חושים), ובעברית: עירוב חושים (ערבוב חושי), היא מיזוג קוגניטיבי (הבנתי, תפיסתי, מחשבתי) בין חושים שונים.