שמות פרק כ"ב - חוקים

סיכום זה לקוח או מבוסס על סיכום מאתר תנ"ך לבגרות של בי"ס "כרמל זבולון"

• רמה:כיתות ז' - י"ב.

שמות כ"ב 15 - 30 : חוקים שונים

דין המפתה - פס' 15 - 16

הדין עוסק בפיתוי נערה בתולה שאביה טרם קיבל עבורה מוהר. נגרם כאן נזק כספי לאב, וכמובן נזק מוסרי, ועל-כן המפתה ישלם פיצויים וחייב לשאת את הנערה לאישה. האב יכול לסרב למסור את בתו למפתה - אך זה חייב בכל מקרה בתשלום המוהר. יש לציין שהמוהר היה בסכום קבוע ולא היה תלוי במעמדה החברתי של הנערה.

חוקים נגד האלילות - פס' 17 - 19

יש כאן איסור נגד ה"מאגיה השחורה" - זו שבאה להזיק לזולת. מן הביטוי "מכשפה", נוכל להסיק כי מקצוע זה היה אופייני לנשים בלבד. בשום מקרה לא נרמז שהמכשפים חסרי כוח, אלא שאסור להשלים עם כוח זה, ויש להלחם בו.

כל שלושת החוקים המופיעים בקטע זה קשורים למלחמתה של האמונה הישראלית נגד האלילות. המאגיה היא מעין ניסיון להתגבר על רצון אלוהים, השולט לבדו בעולם.

חוקים לטובת השכבות החלשות - פס' 20 - 26

המעבר החד מהמלחמה באלילות לדיון בגרים בא להדגיש כי הנוכרי הרוצה לחיות בצד החברה הישראלית, ואיננו עובד אלילים, הוא אדם רצוי ויש לדאוג לו.

הדאגה לשכבות המצוקה, חסרות הרכוש וההגנה, בולטת מאד בחוקי המקרא. הנביאים רואים בייעוד זה של עשיית "משפט וצדקה" את הבסיס לקיומו של העם. הגר הוא לרוב חסר נחלה, וחי מחוץ למסגרת משפחה או שבט, ולכן הוא נתון לחסדי היושבים בשער -בפרט, והאוכלוסייה -בכלל. היתום והאלמנה מופיעים תמיד כסמל למי שזקוק לתמיכה ועזרה. בחוק המקראי נידונה רק ההלוואה לנצרך (לצורכי קיום בלבד!) והיא חובה מוסרית המוטלת על כל מי שיש לו היכולת להלוות. האיסור על לקיחת ריבית פוגע כלכלית במלווה. בנוסף , נאסר עליו לגבות את חובו באמצעי לחץ.

מלווה שקיבל כמשכון את שמלתו של הלווה - חייב להחזירה לו עם בוא הערב. עונשו של מי שיפגע באלמנות וביתומים - מוות בחרב. יש כאן עונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שאתה לא עזרת לאלמנות ויתומים בשעת הצורך - אשתך תהיה אלמנה, ובניך - יתומים. הנביא יחזקאל, כשהוא בא לפרט את תכונותיו של הצדיק, הוא מספר:"חבולתו חוב ישיב" (יחזקאל י"ח4), כלומר הצדיק פועל בדיוק על פי הנדרש בשמות כ"ב 25: הוא מחזיר לעני את שמלתו בבוא הערב.

איסור פגיעה בכבוד אלוהים וראשי החברה - פס' 27

הפסוק בנוי בתקבולת. תאור=תקלל (מכאן נגזרת המילה "ארור"). בחוק זה לא מופיע עונש. ואמנם, בויקרא כד', החל מפסוק 10, מופיע סיפור על אדם שקילל את ה'. משה לא ידע לקבוע את עונשו והשאיר אותו במאסר. לאחר זמן קיבל את תשובת ה' לעניין זה: "ונוקב (מקלל) שם השם מות יומת. רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח...". זהו בדיוק הסעיף בחוק שעל פיו הואשם נבות הכרמלי (מלכים א' כב') ועל פיו גם הוצא להורג בסקילה. ומקרה אחר: אשתו של איוב אומרת לו "ברך אלוהים ומות" (איוב, ב' 9), אמרה המשקפת את החוק כי עונשו של מקלל אלוהים - מוות.

בכורות וביכורים - פס' 28 - 29 המתנה לאל באה ראשונה, ורק לאחר מכן מותר לאדם ליהנות מפרי עמלו. ממקורות אחרים בתורה נלמד כי בכור האדם נפדה בכסף, ואילו את בכורות הבהמה והצאן יש להביא למקדש בכל מקרה (שמות י"ג 13).

איסור על אכילת טריפה - פס' 30

חל איסור חמור על אכילה של בשר שלא נשחט כהלכה. החוק כאן קובע כי רק הכלבים יכולים לאכול בשר בהמה שנמצאה מתה בשדה. במקורות אחרים בתורה נאמר כי את בשר הטריפה אפשר לתת לגרים, או שאפשר למכור אותו לנכרים.