עמדת ממשלות בעולם החופשי (דוגמא ממדינה אחת).

תגובת העולם והגורמים לכך

העולם הגיב בפאסיביות ולא עשה דבר כדי להפסיק את הטבח. הסיבות לתגובה זו:

1)נטייה לאדישות – בתקופת מלחמה יש אדישות כללית ביחס למוות. יש ירידה מוסרית ורצון לדאוג כל אחד לעצמו, מבלי להקדיש זמן לבעיותיהם של אחרים.

2) אנטישמיות – בשנות ה- 30 התחזקה האנטישמיות בעולם, ומדינות סברו שהיהודים אכן מהווים סכנה לגזע הלבן. על כן בחלק מהמדינות הסירו את החסות מהיהודים, בודדו אותם והפכו אותם ל"זרים".

דוגמא ליחס של מדינות

ארצות הברית

ארצות הברית הפגינה אדישות וחוסר אכפתיות,. היא הדגישה מדיניות בדלנית כלומר – כל מדינה אחראית למה שמתרחש בתחומה בלבד. ארצות הברית שמרה על ניטרליות בנושא הסכסוכים באירופה, היא לא רצתה להסתבך עם גרמניה, בעיקר בגלל חוזקה הכלכלי. הנשיא האמריקאי – רוזוולט, התייחס באדישות אל המתרחש. אדישות זו באה לידי ביטוי בועידת אויאן. בזמן המלחמה הנשיא רוזוולט לא האמין לידיעות על ההשמדה. הוא רק נתן הצהרת גינוי, והודיע שהוא מצטער על הקורבנות, אולם לא הסכים לנקוט צעדים כדי להציל את היהודים. רק בדצמבר 1942 הוא פרסם עם מדינאים נוספים באירופה – הודעת גינוי על מדיניות ההשמדה.

ועדית ברמודה-באפריל 1943 רוזוולט החליט לכנס ועידה של בעלות הברית: הבריטים והאמריקאים. ועידה זו נקראה "ועידת ברמודה" והתכנסה על מנת לדון בהשמדה. הועידה נועדה להשקיט את המצפון של המעצמות. האמריקאים והבריטים לא היו מעוניינים למעשה לפעול להצלת יהודי אירופה, ולכן כינסו את הועידה במקום נידח, ללא כלי תקשורת. הדיונים היו סגורים וחשאיים, הם דנו בעיקר בזוועות הנאצים באירופה ולא ביהודים בלבד. הבריטים לא היו מעוניינים שנושא הפתרון של ארץ ישראל יעלה. הם לא הסכימו לשלוח ספינות כדי להציל את הפליטים היהודיים. ועידת ברמודה קבעה שהבעיה איננה רק של היהודים אלא של פליטים נוספים. ועידת ברמודה לא תרמה מאומה כדי להציל יהודים. היא הוכיחה שלאף אחד לא אכפת מההשמדה. הנשיא האמריקאי – רוזוולט – האמין שנצחון במלחמה חשוב יותר מסיוע ליהודים. לכן הוא החליט לא לנקוט באף צעד שעלול לפגוע במאמץ המלחמתי. הוא האמין שרק ניצחון על הגרמנים יציל את היהודים. התפיסה של רוזוולט הייתה שלא מנהלים משא ומתן עם השטן, עם הגרמנים. הוא לא היה מעוניין להצטייר כנלחם רק למען הצלת היהודים, הוא חשש שהאנטישמיות תגבר בעקבות כך וגורמים שונים יכריזו כי זאת מלחמה יהודית. במאי 1944 הסוכנות היהודית פנתה אל ארצות הברית ובריטניה ודרשה מהם להפציץ את הנאצים. האמריקאים והבריטים דחו את ההצעה במספר טענות:

• שיקולים טכניים – אושוויץ נמצאת מחוץ לטווח הטיסה של מטוסי ארצות הברית.
• שיקולים הומאניים – הם טענו שלא ניתן לדייק ולהפציץ את מחנות ההשמדה מבלי לפגוע באסירים שחיים שם.
• שיקולים אסטרטגיים – הם טענו שהמטרה העיקרית של הלחימה היא חיסול הנאצים.

לאחר המלחמה הסתבר שחלק מהטענות היו שקריות, בעלות הברית כן ידעו על המתרחש באושוויץ, כמו כן מפציצים אמריקאיים הפציצו באזור אושוויץ, והם כן יכלו להגיע לאזור. טייסים בריטיים הודו שהם לא קיבלו כל הוראה להפציץ את אושוויץ והם כן יכלו לדייק בהפצצות. הצלת היהודים לא הייתה בסדר העדיפויות שלהם, רק לקראת סוף המלחמה, בלחץ יהודי ארצות הברית, הוקם "ועד למען פליטי המלחמה" ב- 1944. ועד זה הוסמך להעביר שליחים שהעבירו כספים לשטח האויב, הובילו פליטים באוניות, ניהלו משא ומתן עם האויב וסייעו לארגוני הסיוע השונים. הקמתו של הועד מסמלת שינוי במדיניות האמריקאית כלפי היהודים אולם כבר היה מאוחר מדי, רוב יהודי אירופה הושמדו. הועד הצליח להציל חלק מיהודי הונגריה, חילץ פליטים מאיטליה וכו'.