משפטים -השבת אבידה
דיני השבת אבידה
חוק השבת אבידה התשל"ג – 1973.
מקורות המשפט העברי
המקור מהתורה למצוות השבת אבידה מופיע בספר דברים, כ"ב א-ג כדלקמן:
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם- השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו לתוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבתו לו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".
נידחים – לא נמצאים ברשותו.
הכפל הלשוני שמופיע פה (השב תושיבהו) מדגיש שחובת ההשבה היא חובה אינסופית, דהיינו לא תלויה בסיבת האבידה או במשהו אחר.
חובת ההשבה מתייחסת לאבידות שיש בהן סימנים. החובה עלי "עד דרוש אחיך" היא בסימנים, דהיינו, הוא צריך להציג סימנים שזה שלו. כסף הוא דוגמה קלאסית לאבידה שאין בה סימנים.
כאשר מדובר באבידה שאין בה סימנים (לדוגמה כסף) אין עליי חובה להחזיר, אולם אני יכול להחזיר לפנים משורת הדין.
מצוות השבת אבידה כוללת שני פרמטרים:
- מצווה (מצוות עשה)- להרים, לשמור ולהחזיר את האבידה שנמצאה.
- איסור (מצוות אל תעשה)- לא להתעלם מהאבידה.
הפרוצדורה בהשבת אבידה לפי המשפט העברי
אדם שמוצא אבידה חייב להכריז עליה, לעלות לרגל לירושלים למקום שנקרא "אבן הטוען" ולהכריז על האבידה אותה מצא. הרעיון מאחורי החיוב להכריז על האבידה שלוש פעמים (בשלשת הרגלים) הוא שבשלושת הרגלים נמצאים כל עם ישראל בירושלים, והסיכוי שהאדם שאבדה לו האבידה יוכל לזהותה ולקבלה לחזרה לרשותו גדול.
במידה ובעל האבידה לא נמצא "יהיה מונח עד שיבוא אליהו", דהיינו עד שיבוא המשיח הוא צריך להחזיק באבידה, למקרה שיופיעה בעל האבידה.
ישנן סוגי אבידות שמותר למכור כיוון שהתחזוקה והטיפול בהן הם מורכבים. לדוגמה: בעלי חיים.
הכסף מהמכירה נשמר עבור המאבד וימסר לו לכשיבוא.
ייאוש
ישנם מצבים שגם אדם המוצא אבידה בעלת ערך עם סימנים לא יהיה חייב להחזירה ותהיה שייכת לו, וזאת במצב של ייאוש בעלים. לדוגמה: אדם המוצא אבידה לאחר שיטפון.
יתרה מכך גם אם אני יודע למי שייכת האבידה במצב כזה איני חייב להחזיר לו, מכיוון שיש מצב של ייאוש, אבל ראוי ורצוי (לפנים משורת הדין) שאחזיר לו.
גם אדם שמוצא אבידה במקום שהרוב אינם יהודים אינו חייב להחזיר.
המשפט הישראלי
המקור לשם החוק נובע מהמשפט העברי וכמו כן גם מהותו ומטרתו של החוק נבעו ונולדו, התבססו והסתמכו על המשפט העברי.
החוק מגדיר אבידה: מיטלטלין שאבדו לבעליהן או שבנסיבות העניין יש להניח שיצאו משליטתו.
סעיף 2
סעיף א (מדבר על חובת המוצא):
"המוצא אבידה ונוטלה חייב להשיבה לבעליה או להודיע עליה בהקדם למשטרה זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבידה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה".
סעיף ב:
"הודיע המוצא למשטרה רשאי הוא למסור לה את האבידה והוא חייב לעשות כן אם היא דרשה זאת ממנו".
דהיינו, ראינו שלפי המשפט העברי האדם חייב לקחת את האבידה, ואילו המשפט הישראלי אינו מחייב זאת אלא מתיחס רק למקרה שבו לקחת את האבידה.
סעיף 3:
המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמוסרה לו לפי דרישתו. קיבל בעל הרשות את האבידה לידו יראו אותו כמוצא.
סעיף 4 מדבר על אבידה שלא מתגלה הבעלים שלה
כעקרון, לאחר 4 חודשים האבידה שלא נדרשה שייכת למוצא.
סעיף 5 מדבר על פדיון האבידה-
הבעלים הקודם זכאי תוך שנה מהזכייה לפדות אותה מהזוכה או ממי שרכש אותה מהזוכה.
סעיף 6
מאפשר למכור אבידה שעלולה להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויה, או שהוצאות השמירה אינן סבירות לעומת השווי של האבידה, או שמדובר בבע"ח.
(לפני שהאדם מוכר חייב להודיע על כך למשטרה).
הכסף מהמכירה שייך לבעלים המקורי.
פסק דין הנדלס נגד קופת העם (סיכוי לבנק הפועלים)
יהודי בשם הנדלס ירד למקום חשוב מאוד בבנק- חדר הכספות.
שם הוא מצא על הרצפה שטר חוב בעל שווי רב שניתן לשימוש ע"י כל אדם.
הנדלס הלך למנהל וסיפר לו על המציאה, ונוצרה מחלוקת בנוגע למי שיך שטר החוב.
הם קראו למשטרה והפקידו בה את האיגרת.
בבית המשפט העליון הדעות היו הדעות חלוקות בנוגע לבעלות על שטר החוב.
השופט אלון טען שלפי המשפט העברי, האיגרת שייכת להנדלס.
חדר הכספות אינו מוגדר כרשותו של הבנק (או כלשון החוק –רשותו של אחר), שכן הלקוחות נכנסים ויוצאים משם באופן תדיר.
במשפט העברי יש כלל שאומר "חצרו של אדם קונה לו", כלומר היא קניינו ומה שהגיע לשטחי שייך לי.
כלל זה תקף רק כשמדובר בחצר המשתמרת, דהיינו חצר היכולה לשמור על משהו שהגיע אליה (ולמשל חצר המגודרת מכל צדיה), אבל אם חצר היא לא משתמרת מה שהגיע אליה לא שייך לבעליה.
איילון טען שחדר הכספות הוא לא חצר המשתמרת שכן אנשים נכנסים ויוצאים ממנה באופן תדיר.
בנוסף, טען השופט אילון שלשון החוק בסעיף שלוש לא מתקיימת.
הנדלס לא מסר את האבידה לבעל הרשות, אלא האבידה נמסרה ישירות למשטרה.
כמו כן, השופט אילון מסביר שיש אינטרס משפטי ומוסרי שהאבידה תהייה שייכת למר הנדלס, מכיוון שאם אנחנו נצ'פר את בעל הרשות ולא את המוצא, אדם שימצא אבידה לא ירצה לדווח.
בנוסף, יש פה פגיעה קשה ברגשי הצדק, שכן תחושות הצדק הטבעיות מכוונות אותנו לכך שהאבידה תהיה שייכת למוצא.
כמו כן, השופט אלון מסביר כי ההגדרה בחוק למונח רשות הינה כזאת שמדובר ברשות שצריך "רשות להיכנס אליה".
השופט ברק מתייחס לסעיף באופן דבקני ומסביר את ההגיון שיש בכך שהאבידה תהיה שייכת לבעל הרשות ולא למוצא מכיוון שהאינטרס של המאבד הוא לחפש את האבידה אצל בעל הרשות ולא אצל מוצא אנונימי.
בנוסף קובע השופט ברק כי מקורות המשפט העברי משמשים כהשראה ולא מחייבים.
לבסוף פסק הדין שהתקבל היה לפי דעתו של השופט ברק.