מלכים א' פרק א'
חלק א: 1-10: מצב חצר המלוכה
חלק ב: 11-31: המאבק על הירושה
11-14: עצת נתן לבת שבע
נתן משקר כי אדוניהו לא מלך. נתן הנביא פעול על מנת להביא להכתרת שלמה. הוא מציג עצמו כדואג לשלמה ולבת-שבע ("איעצתך עצה"). אין הוכחה להבטחה כזו, פרט לתיאור בדברי הימים, המסופר בשמואל ב' פרק ז' פסוקים 12-13 אינו מציין שם של יורש.
15-21: דברי בת-שבע לדוד
בת-שבע מוסיפה כי השבועה היא בה'-וזו שבועה מחייבת. לגבי השבועה עצמה – אין הוכחה (להוציא את הנאמר בדברי הימים). אדוניהו לא מלך. בת-שבע חוזרת על דברי נתן. "לרוב" לא מופיע בגרסא המקורית. זוהי שלון גוזמה. מטרת ההגזמה – להעצים את הגורם ומשמעותו כדי לזרז את דוד לפעול. היא אינה מציינת את כל אלו שלא הוזמנו, אלא את שלמה בלבד כדי להדגיש את בידודו. המושג "שלמה עבדך" נועד להדגיש נאמנות של שלמה לדוד מול בוגדנות אדוניהו. "ואתה" – כינוי גוף. יכול להיות גם "ועתה" – לשון זמן. כלומר, זה הרגע להכריע מי היורש וזאת צריך לעשות דוד. נתן מגיע כפי שתיאם מראש עם בת-שבע.
22-27: דברי נתן הנביא לדוד
שאלה רטורית מגמתית – להעמיד את דוד במבוכה קשה במיוחד מול נתן – הנחשב לאדם נאמן ביותר לדוד בחצר המלוכה. "ויאמרו יחי המלך אדוניהו" – שקר. מגמתו להרגיז את דוד ולהניעו לפעולה. "לי עבדך" + "שלמה עבדך" - נתן ושלמה מכונים עבדים, משל לנאמנותם למלך הנוכחי, בניגוד לאדוניהו הבוגד. מגמתו להביך את דוד ולהראות שאינו נוהג בהגינות כלפי אילו הנאמנים לו.
28-31: החלטת דוד ותגובת בת-שבע
בחלק ג: 32-37: התוצאה
38-40: משיחת שלמה ושמחת העם
הנחיות להכתרת שלמה: הכהן: צדוק הנביא: יונתן מצביא: בניהו בן יהוידע (אחראי על חייל הכירים – "הכרתי והפלתי").
ביצוע: פרדת המלך – ישב עליה
- נחל הגיחון – מקור מים חיים
- משיחה בשמן
- תקיעה בשופר
- קריאת "יחי המלך"
- עולים לארמון המלך כדי ששלמה ישב על כס המלכות
41-49: אדוניהו ואנשיו מתבשרים על הכתרת שלמה ומתפזרים
50-53: אדוניהו מקבל הבטחת שלמה כי לא יפגע, בתנאים מסוימים (תחת הסתיגויות)