סיפור פשוט / ש"י עגנון: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מוטיב האכילה:''' מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל.<BR> עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.<BR> מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.<BR> נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".<BR> הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.<BR> פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות.<BR> כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.<BR> לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.<BR> הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר.<BR>.<BR>"הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.<BR> מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.<BR> הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.<BR> (מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).<BR>האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו.<BR> בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.<BR>'''מוטיב הבית:''' הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.<BR> ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.<BR> הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.<BR> הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.<BR> כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת.<BR> גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.<BR> יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.<BR> הבתים הללו מושתתים על ממון.<BR> בתים אחרים אינם קיימים.<BR> ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.<BR> בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.<BR> כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.<BR> ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.<BR> הירשל נאבק על ביתו האמיתי.<BR> בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.<BR> שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.<BR> הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.<BR> היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.<BR> כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.<BR> הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.<BR> הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.<BR> בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.<BR> הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.<BR> שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.<BR> "אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.<BR> רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.<BR> אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.<BR>" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…"  

דמות המספר מתייחסת באירוניה לגורלו של הזוג.<BR> הבית שהוקם בחסד אלוקים אינו בית.<BR> הכרת התחושה שהגורל האלוקי פועל באופן סתמי וחסר רחמים: "אבל אלוקים שבשמים וצירל וטויבר על הארץ עשו שישא את מינה ולא ישא את בלומה".<BR> ההקבלה בין אלוקים לבין צירל וטויבר מאירה את הגורל באופן אירוני.<BR> הלשון שיוצרת אירוניה מופנית כלפי אלוהים המשתף פעולה עם החברה בכפיית רצונה על הפרט.<BR> לא הצדק והרחמים מאפיינים את אלוקים שבשמים אלא גורל עיוור הפוגע לעיתים באדם.<BR> לקראת סיום הרומן משתנה משמעות הביטוי כשמדובר בתאור חייהם של הירשל ומינה שנגאלו מן המכאוב.<BR> "אלף": הרבה מאד- לשון הבאה לבטא חויה מועצמת מאד, אולם מכיון שיש פה פער בין החוויה לבין המציאות, נוצרת אירוניה.<BR> בעולם השיגרתי והקבוע שבו שולטת רשות אחרים, אין מקום לחוויות עוצמתיות.