סיכום כללי בנושא: מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

===השלב הראשון של מלחמת העצמאות===

מ-30 בנובמבר 1947 ועד 15 במאי 1948.החל מה 29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה של האו"מ), אנו עומדים במצב שבו ישנם בא"י '''שלושה כוחות מרכזיים:'''

א. המנדט הבריטי, המחזיק כוחות צבא בארץ ומתכונן ליציאתו ממנה בתוך כמה חודשים. בשל החלטת האו"מ והעוינות של היהודים והערבים בארץ, הבין שלטון המנדט שלא יוכל להמשיך ולשלוט בארץ ולכן הוא היה מעוניין לסגת עם מינימום נפגעים, תוך שמירה על יחסים סבירים עם העולם הערבי (בשל האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלו).  

ב. הישוב היהודי – היהודי מנה בתקופה זו כ 600 אלף תושבים מאורגנים בתנועות פוליטיות ובארגונים ציבוריים שספקו שירותים שונים לציבור, באופי של "מדינה בדרך" ונמצא בסכסוך קשה עם ערביי הארץ וביחסים מורכבים עם השלטון הבריטי (מעוניין מצד אחד ביציאת הבריטים ומצד שני מעוניין לשמור על יחסים מדיניים תקינים עם בריטניה).  

'''ג. הישוב הערבי בא"י'''

בעל תודעה לאומית פלסטינית, עם עוינות קשה וחוסר אמון בבריטים הנתפסים בעניו כמשתפי פעולה עם הציונות ובמלחמה עם הישוב היהודי, המתבטאת בפעילות טרור (של הכנופיות הערביות) ופעולות תגמול יהודיות. מספר הלוחמים הערבים היה כ 14 אלף רובם מאורגנים על בסיס כנופיות מקומיות, מצוידים בנשק קל בלבד.   

1) '''הכוחות הלוחמים – מטרותיהם והיערכותם.'''

הפלסטינים ומדינות ערב – לא הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר 1947 פתחו בליחמה נגד הישוב היהודי שהתאפינה בפעילות טרור כנגד יהודים. הפעילות בוצעה ע"י הכנופיות הערביות החמושות בשכונות גבול עירוניות, נגד ישובים מבודדים ובדרכים. ארועים לדוגמה: פגיעה במרכז מסחרי ברחוב יפו בירושלים, רצח 39 מעובדי בתי הזיקוק בחיפה, מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים (50 הרוגים), ירי על שיירות ישראליות שהביאו אספקה לירושלים (בין שער הגיא לקסטל), לגוש עציון, ולקיבוץ יחיעם.  בינואר 1948 הצטרפו לפורעים (שמנו כ 10,000 איש) גם כוחות "צבא ההצלה", צבא מתנדבים ממדינות ערביות שונות (עיראק, סוריה, תימן ועוד), שמנה כ 4000 לוחמים. היה זה כוח חצי צבאי (אינו מקצועי וחמוש בנשק קל), שהונע ממוטיבציה דתית ולאומנית.

'''הישוב היהודי''' – עד אפריל 1948 עיקר היוזמה היתה בידי הערבים והכוחות היהודיים היו עסוקים בהגנה על השכונות והישובים היהודיים, ובנסיונות להגן על השיירות בדרכים. החל מתחילת מאי 1948 עבר הישוב היהודי ממדיניות הגנה למדיניות התקפית ובכך נעסוק בפרק "תוכנית ד' ותוצאותיה".

'''2) מדיניות הפינוי של הבריטים'''

כאמור הבריטים היו מעוניינים בביצוע תוכנית החלוקה של האו"מ, בנסיגה מהארץ המינימום נפגעים, תוך שמירה מקסימלית על האינטרסים שלהם במזה"ת (יחסים תקינים עם העולם הערבי, המשך חסותם על תעלת סואץ וגישה לשדות הנפט) – משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בשל הסתירות שיש בה. המדיניות הבריטית הייתה לא פרו ערבית או פרו יהודית אלא כזו הפועלת למען האינטרס הבריטי, לפעמים התנגשה המדיניות הבריטית עם האנטרס היהודי ולפעמים עם הערבי. עקרון העברת האחריות היה מבחינתם: בכל אזור יקבל הצד החזק את השליטה בשטח (דוגמאות: מחד, פגעו בכנופיות ערביות בדרכים ומאידך, מנעו כניסת מעפילים ואספקת נשק להגנה).