יפן המודרנית: הבדלים בין גרסאות בדף

הקאישה ייחסה רבות לעבודת צוות, במקומות עבודה רבים התחיל יום העבודה במסדר ובו סקר המנהל את המשימה לאותו יום. בהפסקה יצאו העובדים להתעמלות משותפת. לכל חברה היה סמל שהעובדים ענדו על בגדם ולרובם היה גם סיסמה והמנון. במפעל לבשו כולם סרבלים אחידים כדי לבטל את ההבחנה בין הדרגים הגבוהים לנמוכים. כל העובדים אכלו באותו חדר אוכל והשתתפו בטיולים, מסיבות ופעילויות שאורגנו ע"י המפעל. מאחר שהשכר צמח על פי וותק והמנהלים צמחו מקרב העובדים לא התפתחה תופעה של מנהלים המקבלים שכר גבוה מאוד ומנוכרים מהעובדים שלהם.

הענף הראשון שבו הגיעה יפן להישג עולמי היה בניית אוניות. לפני 1945 עבדו המספנות היפניות עבור השוק המקומי- הצבאי והאזרחי. אחרי המלחמה עזרה הממשלה למספנות לקנות ציוד חדיש והן פנו לשוק העולמי האזרחי. הן הצליחו להתחרות בייצור המערבי משום האוניות המשוכללות והמחיר הזול (הודות לשכר הנמוך שקיבלו העובדים). מלחמת קוריאה הביאה להזמנות רבות לכלי שיט והביקוש נמשך גם לאחריה. בשנות החמישים החליף הנפט את הפחם כמקור אנרגיה ראשי ונוצר ביקוש למיכליות גדולות. המספנות "מיצובישי", "היטואצ'י" וחברות אחרות פיתחו מיכליות אוטומטיות שניתן להפעיל ע"י צוות קטן. ב1956 הפכה יפן ליצרנית האוניות הגדולה ביותר בעולם.  

בניית אוניות הצריכה פלדה. לפני המלחמה היו ליפן כמה מפעלים לייצור פלדה שנהרסו בהפצצות. אחרי המלחמה סייעה הממשלה לחברות כמו "קוסאקי" לרכוש ציוד וידע חדשים. הברזל נרכש בהודו ובאוסטרליה. ב1973 השתווה ייצור הפלדה של יפן לזה של ארה"ב וב1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם.  

בסוף שנות ה-80 התעוררה בארה"ב חרדה מפני יפנים הרוכשים נכסים אמריקאים.  כשליש מאגרות החוב של ממשלת ארצות הברית נרכשו על ידי קונים יפניים, כך מימנו היפנים את התקציב הגירעוני של ארה"ב . כאשר החלו היפנים לרכוש בתי מלון ובנייני משרדים ניעורה חרדה גזענית מפני היפנים העומדים להשתלט על ארה"ב. חרדה זו הגיעה לשיאה כאשר ב1989 "סוני" רכשה את חברת הסרטים "קולומביה" וחברת הנדל"ן "מיצובישי" רכשה את מרכז רוקפלר בניו יורק .  

כך התפתחה בארה"ב ביקורת חריפה על יפן וראיית כל צעד שלה כניסיון להשתלט על העולם. הסטריאוטיפ של היפני הערמומי, האכזרי וחסר המעצורים הפך שוב למקובל. במקביל התפתחה ביפן תופעה של ראיית ארה"ב כמדינה אלימה, שטופה בסמים ומתפוררת.  

ג. התוצאה וההשפעות החברתיות של הזינוק הכלכלי.  

הזינוק הכלכלי שינה את פניה של החברה היפנית. האוכלוסייה גדלה מ-80 מיליון בשנת 1945 ל125 מיליון בשנת 1995. מאחר שהתוצר הלאומי גדל בשיעור יותר גבוה הצמיחה הכלכלית הביאה לעלייה מתמדת ברמת החיים. לא כולם התעשרו במידה שווה, אך בניגוד לארצות אחרות, לא נוצר ביפן קיטוב בין הקבוצות הקטנות של העשירים לבין המוני עניים. הבדלים מתונים בשכר, מס כבד על עיזבונות, רמת חיסכון גבוה ומסורת של אי הפגנת העושר מנעו פערים בולטים בין העשירים לעניים. בסקרים שנערכו בשנות השישים הגדירו רב היפנים את עצמם כבני המעמד הבינוני.  

הודות לזינוק הכלכלי הפכה יפן תוך שני דורות לחברה שגרה כולה בעיר. ב1950 היו 45% מן היפנים איכרים, ב1970 ירד השיעור לכ- 18%, ובשנת 1990 רק 5% היו איכרים. כפרים רבים הפכו לשכונות עירוניות. המחיה בטוקיו הפכה להיות יקרה מאוד, ורבים מן העובדים נסעו שעות רבות אל ומעבודתם. המחסור בשטח הביאו לצמצום השטחים הירוקים, למחסור במדרכות וכ"ו. בניגוד לארצות אחרות לא הצמיחו הכרכים הצפופים של יפן הזנחה ואלימות, הם נשארו נקיים, בטוחים ומסודרים ושיעור הפשיעה בהם הוא הנמוך בעולם. שיעור הפשיעה הנמוך נובע ממסורת ארוכת שנים של שמירת-חוק. מעורבות במעשה פלילי או קרבה למישהו אשר מעורב במעשים פליליים ממיטים בושה גדולה. מיעוט הפשע גם נובע מהאיסור על נשיאת נשק ומקיומה של משטרה יעילה. בכל שכונה פועלת משטרה קטנה (קובן) המאוישת 24 שעות על ידי שוטרים באופניים. ביפן קיים עונש מוות על רצח אך הוא מבוצע לעיתים קרובות בחשאי כדי למנוע בושה מהקרובים.