ראי אדמה / שאול טשרניחובסקי: הבדלים בין גרסאות בדף

בתקופה של שנות ה-20-30, שני משוררים דגולים – טשרניחובסקי וביאליק, מתחרים על תואר "המשורר הלאומי" וביאליק זוכה בו, בצדק, כיוון שהוא כותב על חווית התלישות שהיא החוויה המרכזית של הדור הזה. ביאליק לא כתב בארץ כיוון שלא הצליח לעבור לכתיבה בהטעמה ספרדית (שהייתה מקובלת בארץ) ואילו טשרניחובסקי מצליח לעשות את המעבר וחלק גדול משיריו נכתבו בארץ. טשרניחובסקי לא כותב על התלישות – הוא בן למשפחה מתבוללת, הוא למד באוניברסיטה – הוא מודרני. דבר זה הפך את טשרניחובסקי לחביב הדור הצעיר עד שנות ה-50 – הוא דיבר בשפתם ועל חוויותיהם – הם נקשרו יותר אליו מאשר אל ביאליק התלוש.

   

השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי שגובה קורבנות מהיישובים העבריים תחת המנדט הבריטי – השיר מדבר על שכול. אנחנו בתקופה של מחתרות והאפשרות להתגונן מצומצמת וישנה גם תחושה ששלטונות המנדט לא הוגנים כלפי היהודים – ישנה תחושה קשה, בייחוד כאשר נופלים אנשים. טשרניחובסקי מתייחס ביצירתו אל החוויה הזו.

   

מטפורה – מחברת שדות סמנטיים (לשוניים) למהות חדשה.

יש כאן אנלוגיה בין הקבורה לבין השתילה – הקבורה היא סיום של מעגל החיים.  טשרניחובסקי הופך את הקבורה לשתילה – אנחנו נותנים לאדמה את הטובים בבנינו (זרעים), והשתילה היא פתיחה של מעגל חיים חדש. יש בדבר זה יסוד של נחמה, שהרי קבורה של אנשים צעירים היא דבר איום, אך הנחמה היא שהדבר לא לשווא – יצמח מכך דבר חדש. יש כאן רמיזה גם למטפורה ידועה בתרבות העברית – "האדם הוא עץ השדה" ובשירה העברית יש לה משמעות רבה.

   

הבית הראשון מדבר על דגנים שמהם יוצרים לחם – מזון מאוד בסיסי.

   

הבית השני מדבר על פרחים – נזרעו ליופי.

מדובר כאן גם באופן מפורש על מותם אל אנשים צעירים – הפרחים רעננים, בטרם נבטם – הם צעירים, עוד לא הספיקו להתבגר. הדבר מעורר תקווה – אם נשתול משהו זקן, לא יצמח ממנו כלום, אך אם נשתול שתיל קטן, סביר להניח שיצמח משהו גדול ויפה. הדבר מעורר תקווה שכן בדרך כלל הדבר הפוך כשמתים צעירים – במותם של צעירים יש המחצה גדולה אך השיר מעורר תקווה.

   

כאן מדובר במפורש על נוער טהר-חלומות – הם טהורים והחיים טרם קלקלו אותם – הטובים שבבנינו, הם נקיי כפיים ולא נדבק בהם שום דבר.

ב-2 השורות האחרונות יש מטפורה – האריג בנוי בצורה של שתי וערב – הם כל כך ראשוניים שהם היו רק שתי ועוד לא היו ערב – הם אריג שלא הושלם עדיין! חוטי השתי הם הבסיס של הבד והתם תמיד אותו דבר. הערב מכניס את השוני (הצבעים, רקמות וכו').

   

האדמה מקבלת את כולם. על כל זרע ששתלנו – מאה צמחים יפרחו. כאן מגיעה הנחמה בשיר, (שערים = כמות של תבואה) וצמחים משובחים יצמחו – קדושים ומלאי כוח. הם הקריבו את חייהם למען העם ומה שיצמח יהיה קדוש לעם.

מדובר כאן בשיר לאומי (רב-פאתוס) – מלא התלהבות ורגש, כיאה לדיבור על נושאים לאומיים.

   

-          "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" – חזרה על משפט זה ב-3 בתים יוצר מבנה של קינה.