גטו / יהושוע סובול: הבדלים בין גרסאות בדף

השימוש בבובה הוא אחד מן האמצעים הדרמטיים במחזה. ( אמצעי נוסף – ההצגה בתוך הצגה; השירים; משחק הבגדים בסיום ). המחזה בעיקרו הוא מחזה ריאליסטי, אבל דמות הבובה היא דמות החורגת מן הריאליות. זוהי דמות ייחודית וסמלית שמעיזה לומר מה שאחרים אינם מעיזים לומר. מבחינה דרמטית – הבובה היא גלגולה של דמות השוטה – הליצן בטרגדיה הקלאסית והשקספירית. הבובה במחזה מסמלת את הרוח היהודית החזקה שאינה נשברת ונותרת גאה, חצופה ואיתנה מול כל ניסיונות הנאצים לשבור אותה ולהכניע אותה. את הגוף ניתן להרוג, לשבור , להשמיד. אבל לא את הרוח. בעולם אבסורדי ובלתי אנושי כעולם השואה רק  הבובה יכולה להיות אנושית וחופשייה.   

קרוק, הספרן היהודי, שהקים בגטו ספרייה לתפארת, ספרייה ששירתה מאות מנויים – מתמרד, זועק וקובל כנגד הרעיון של הקמת התיאטרון בגטו. (עמ' 34-36 ). לדעתו התיאטרון הוא התפרקות מערכים והתפקרות אומנותית. הוא מבכר את הבעת הזעם האילם. הוא מסתייג מן האורגיות ההמוניות שהתקיימו בין יהודים לבין גרמנים, אותם יזם גנס, ראש הגטו. בעיניו בהתנהגות זו יש משום ויתור על הכבוד היהודי.