מוסדות השלטון הפדראלי ודרכי פעולתם בהתאם לחוקה
החוקה האמריקאית היא קודם כל מסמך טכני, המגדיר נוהלי שלטון בלא כל הצהרות עקרוניות בעלות אופי אידיאולוגי. ברוב הטקסט מופיעים בצורה מסודרת סעיפים וסעיפי משנה המפרטים חוקים לניהול שלטון תקין. הגדרת רשויות השלטון, פירוט הסמכויות, תחומי החפיפה בינהן, היחס בין המרכז למדינה- כל אלה סוגיות פורמליות ופרוצדוראליות במהותן. רק בפתיח מופיע הצהרת כוונות המסבירות את המניע לכתיבת החוקה.
יש בחוקה מספר קווי יסוד המצביעים על השקפת עולם עקרונית.
- הממשל משרת את העם וכאשר הוא אינו עושה כן אפשר לבטלו
- לכל אדם יש זכויות יסוד שאין להפקיען כגון חיים, חירות וחיפוש האושר.
- עצמאות של המושבות (בתוך ההסדר הכללי)
- ברית בין המושבות (קונפדרציה- שיתוף פעולה בין חברות, בנות ברית).
עקרונות החוקה האמריקאית
- עקרון חופש הפרט, ליברליזם אישי וכלכלי
- עקרון הגמישות, מאפשר שינויים, בפועל יצרה יציבות גם הגלל הגבלות על שינוי.
- הגבלת כוחה של המדינה לעומת הפרט
- החוקה אינה שואפת לחברה אוטופית. (חברה אוטופית היא ניגוד לליברליזם)
מדובר בשתי מערכות של ריבונות, מצד אחד ריבונות המדינה הבודדת, ומצד שני תוספת של ריבונות למערכת הפדרלית המרכזית. אין מבטלים את אוטונומיית המדינות אלא מוסיפים להן מערכת מרכזית. המדינה ממשיכה בתפקודה אך החוקה מציינת תחומים ספציפיים שעברו לשלטון המרכזי.
עם זאת יש בחוקה סעיף המעניק לקונגרס הפדרלי סמכויות לחוקק את כל החוקים שיהיו "נחוצים ומתאימים", דבר הנתון לפרשנות. קו מרכזי בחוקה הוא הפרדת רשויות. פועלות במקביל שלוש רשויות פדרליות: רשות המחוקקת- הקונגרס, המורכב משני בתים- הסנאט ובית הנבחרים. רשות מבצעת- הנשיא. רשות שופטת- בתי משפט שבראשם בית המשפט העליון הפדרלי. שלוש הרשויות מחלקות את השלטון וכך מונעות ריכוז כוח מסוכן. הרשויות פועלות בתחום האיזון, הן מתערבות אחת בשנייה וכך מונעות מכל אחת מהן לצבור יותר כוח ושרירות לב מטעם השליטים, הן בכל מדינה והן ביחסי הגומלין שבין הרשויות המדינתיות לבין הרשויות הפדרליות. ואמנם החוקה מציינת במפורש, כי תפקיד הרשויות לחרוג מן המיועד להן לפי הגדרתן. הרשות המחוקקת למשל, בעת מלחמה יכולה לקבל תפקיד ביצועי ויכולה להפוך לרשות שופטת כאשר מדובר על הדחת הנשיא. הרשות השופטת פוסקת דינים ובשמיעת ערעורים, אך גם מתערבת בחקיקה, היא מפרשת את החוקים ואת החוקה. הנשיא, כראש הרשות המבצעת פולש את תחום הראשות המחוקקת, הוא רשאי להטיל וטו על חקיקת הקונגרס, וכך לבטלה ולשנותה. הקונגרס אינו יכול לבטל וטו נשיאותי אלא ברוב גדול מאוד, מה שמעורר לעיתים מאבק בין רשויות כאשר מאיים הנשיא בהטלת וטו על חקיקה מסוימת. הנשיא ממנה שופטים, והם נכנסים לתפקיד לאחר אישור הרשות המחוקקת. אולם לאחר השבעתם כמעת ואין אפשרות לפטרם ולהדיחם, והם מכהנים כל חייהם.
עוד מציגה החוקה את העיקרון הבולט בדבר היגיון במקורות הכוח השלטוני. כל מוסד שלטוני חוקתי מקבל את כוחו וסמכותו ממקור שונה. בעלי זכות הבחירה מעניקים כוח לבית הנבחרים, הבית התחתון של הקונגרס. הבית משקף את ההתפלגות הפוליטית באוכלוסיה, וכך מגבירות המדינות בו את כוחן. אפשר לומר שזהו המוסד היחיד ששואב את כוחו בצורה דמוקרטית. לעומת זאת הבית העליון, הסנאט, מתמנה. מקור סמכות הסנאט הוא המדינות שכל אחת שולחת אליו שני נציגים. מקור הכוח של הנשיא, לפחות בהתחלה, לא היה דמוקרטי. המדינות היו ממנות אלקטורים כמספר חברי הקונגרס שלהן, ואלה היו קובעים את מועמדי המדינה לנשיאות. הזוכה במרב הקולות נבחר לנשיא, והבא אחריו לסגן. במקרה של תיקו הכריע הקונגרס. לימים שונתה השיטה ליותר דמוקרטית.
הנשיא, כשמו כן הוא, מתנשא מעל לסיעתיות ואינטרסים צרים, ודמותו היא האליטה המסוגלת להוביל את המדינה כולה. אין מדובר בכוח דמוקרטי כי אם אריסטוקראטי-אליטיסטי. בית המשפט העליון לוקח את כוחו ממומחים, העוסקים בעייני חוק, שלטון ומשפט. אלה אנשי מקצוע שנוטלים חלק בשלטון כדי לרסן פוליטיקאים הפועלים ברשויות האחרות. החוקה מפקירה את שלושת הרשויות בידי מקורות כוח מגוונים: דמוקרטיים, מדינתיים, אריסטוקרטים- טבעיים ומקצועיים, וכל זאת כדי למנוע הצטברות כוח אצל גוף יחיד וגם כדי לבסס את הסמכות השלטונית על מקורות שונים של לגיטימציה.
קישורים נוספים:
סיכום על הנושא (בחסות איתמר לוי ורן בן שמואל)