מדיניות החוץ של סין עד סוף שנות השבעים

מדיניות החוץ של סין עד סוף שנות ה-70

מאז הקמת הרפובליקה העממית על-ידי מאו בשנת 1949 , היה הממשל החדש מרוכז בעיקר במדיניות פנים במטרה לשקם את סין ולבסס את דפוסי המשטר הקומוניסטי החדש בתוכה.

בתחום מדיניות החוץ שאף מאו למגר את שאריות המשטר הישן שנשמרו על-ידי צ'אנג קאי שק בטייוואן, כחלק מהמאבק בקפיטליזם ובאימפריאליזם מהם סבלה סין במשך שנים רבות. מסבות אלו מעורבותה של סין בעימות צבאי בקוריאה הייתה מפתיעה ולא עמדה בתיאום עם יעדיה המדיניים החשובים ביותר.

מלחמת קוריאה

רקע

עם תום מלחמת העולם השנייה, הסתיים שלטונה הממושך של יפן על חצי האי קוריאה.

באוגוסט 1945 נכנסו כוחות סובייטים לצפון קוריאה, כדי לקבל את כניעתם של החיילים היפניים. כחודש לאחר מכן נחתו כוחות אמריקאיים בדרום קוריאה למטרה דומה. לצורך פעילות מבצעית שוטפת חילקו שתי המעצמות את קוריאה לגזרת אחריות בקו רוחב 38.

בשנתיים שלאחר מכן נכשלו כל הניסיונות להקים ממשל קוריאני מאוחד ועצמאי, וקוריאה נותרה מחולקת. ממשלת ארה"ב הפנתה את הבעיה לאו"ם, כתוצאה מכך ובשל סירובם של הסובייטים לתמוך בקיום בחירות חופשיות בצפון קוריאה הוקמה בדרום קוריאה, על ידי מנהיגים קוריאנים מקומיים, הרפובליקה של קוריאה.

הרפובליקה החדשה הוכרה על ידי האו"ם כמשטר יחיד בקוריאה וממשלתה, אף על פי ששלטה רק בדרום נחשבה לממשלת קוריאה כולה.

בספטמבר 1948 הוכרז על ידי מנהיגים קוריאנים בצפון על הקמת הרפובליקה העממית של קוריאה, וממשלתה ראתה עצמה כשלטון חוקי יחיד בקוריאה כולה. כך הפכה חלוקת קוריאה לעובדה קיימת. האמריקאים והסובייטים הודיעו על נסיגת כוחותיהם מקוריאה, אך הותירו מאחוריהם יועצים וסיוע בהיקף רחב.

פרוץ הסכסוך

ב- 25 ביולי 1950 כוחות צפון קוריאה שנמצאת תחת חסותה של ברה"מ חוצה את קו ה- 38 שמפריד בינה ובין דרום קוריאה, ומצליחה לכבוש את רוב הדרום.כוחות אמריקאים מועברים מיפן לקוריאה והצי השביעי האמריקאי הוצב בין האי טייוואן לבין סין במטרה למנוע פעולה צבאית של סין הקומוניסטית נגד טייוואן. כך, סיפוח טייוואן שנחשב בעיני מנהיגי סין כחיוני להשלמת המהפכה הפך לבלתי אפשרי.

הצלחת כוחות הצפון מעוררת חלחלה בעולם המערבי, ואל הכוחות האמריקאים בפיקודו של הגנרל מק-ארתור, גבור המלחמה באוקיאנוס השקט וכובש יפן, הצטרפו חברות נוספות של האו"ם. הפלישה הצפון קוריאנית הפרה את האיזון העדין שנוצר "במלחמה הקרה", בין שני המחנות לאחר חלוקת ברלין ואירופה.

מפקד כוחות האו"ם בפיקודו של הגנרל מק- ארתור,האמריקאי, פולש פלישה נגדית מקו הרוחב 38 צפונה הוא איגף את הצבא הצפוני ותוך מספר ימים הוא ממשיך להצעיד את כוחותיו צפונה לעבר נהר יאלו, שמשמש גבול בין סין לקוריאה.

מעורבותה של סין

תנועה זו עם התבטאויותיו של מקארתור, מביאה את סין למחשבה שזהו מהלך נגד סין הקומוניסטית. סין ראתה בקוריאה לא רק שלוחה פיזית, אלא גם שלוחה תרבותית של העם הסיני.

הסינים שולחים "מתנדבים " לסייע לקוריאנים, ומודיעים כי אם מקארתור יפציץ את הגשרים על נהר היאלו זו תהיה פגיעה ישירה בסין.

המתנדבים הסינים צועדים דרומה וברה"מ מספקת נשק, תחמושת, ארטילריה, ציוד כבד וכוח אווירי, כוח זה הודף את כוחות האו"ם ומגיע לקו הרוחב 38. בינואר 1951 כבשו הסינים את סיאול. המשבר בין המדינות מסתיים ב- 1953 בהתייצבות מחדש של קו הגבול, בקו הרוחב 38.

בפעם הראשונה מסיימת סין מלחמה עם מדינות המערב מבלי להיכנע ולחתום על הסכם כפוי. יותר מכך סין משתתפת בועידת ז'נבה שעסקה בניסיון לפתור את הסכסוך בווייטנאם, והדבר מחזק את מעמדה של סין בקרב מדינות אסיה ובזירה הבינלאומית, ובמעמד זה של כוח היא יכולה לבחור במדיניות חוץ מתונה ולהתמקד בשיקום הפנימי שלה ובביסוס המהפכה.

היחסים עם ארה"ב

בשלב הראשון של המהפכה נראה היה, שמאו שאף להגיע להבנה עם ארה"ב, במיוחד אחרי שכוחות ארה"ב נטשו את סין והסירו את התמיכה מצ'אנג קאי שק. בכך חדלה ארה"ב להיות צד אנטי – קומוניסטי וניתן היה לקיים עמה קשרים.

אבל, באוגוסט 1949 הוציאה מחלקת המדינה בממשל האמריקאי "ספר לבן" על סין הקומוניסטית שבהצטרפותה לברה"מ הפכה לאויבת קומוניסטית מסוכנת.

ההתקרבות בין ברה"מ לסין והחרפת המלחמה הקרה הגבירו את חששותיה של ארה"ב ,שתמכה במשטרו של צ'אנג קאי שק בטייוואן והגנה על האי (הידוע גם בשם "פורמוזה" האי היפה בפורטוגזית). אחרי מלחמת קוריאה הצי השביעי האמריקאי , נשאר באזור והפריד בין סין לטייוואן ומנע כל אפשרות לפלישה קומוניסטית. כמו כן, נקטה ארה"ב צעדים כדי לבודד את סין העממית ולמנוע ממנה רכישת מוצרים שיכולים לחזקה ולהגביר את כוחה באזור.

בתגובה מאשים מאו את ארה"ב ב"עזרה לג'אנג קאי שק לטבוח מיליוני סינים בשנים האחרונות". בעקבות המלחמה, חתמה ארה"ב בשנת 1954 ברית הגנה הדדית עם טייוואן, והקימה את סיאט"ו (ברית מדינות דרום מזרח אסיה בדומה לברית נאט"ו באירופה). ארה"ב עמדה בפני שאיפותיה של סין לאיחוד מלא של גבולותיה ההיסטוריים, כשמנעה מסין את האפשרות להשתלט על טייוואן וכך, מלחמת קוריאה יצרה קרע סופי בין סין הקומוניסטית לבין ארה"ב, שנמשך עד ביקורו של ריצ'ארד ניקסון, נשיא ארה"ב בסין בשנת1972. יחד עם זאת משאירה סין מרחב לתמרון מדיני, שנועד להרחיק ממנה התקפה אמריקאית, וכשהיא מתחילה בשנות החמישים בסדרת ניסויים גרעיניים היא מצהירה, שלא תהיה המדינה הראשונה שתשתמש בנשק גרעיני. בתחום הדיפלומטי מבהירה סין לארה"ב שיישור ההדורים ביניהן יתכן רק אם תסיג ארה"ב את כוחותיה מטייוואן ומיצריה.

היחסים עם ברה"מ

בשלב ההישענות על צד אחד משתפת סין פעולה עם ברה"מ,במסגרתו הכירה ברה,מ במשטר החדש ובעקבותיה הלכו מדינות הגוש הקומוניסטי. אך, לאחר מותו של סטאלין מתגלעים חילוקי דעות בין השתיים. ברה"מ כמו ארה"ב עמדה כמכשול על דרך איחודה המלא של סין בצפון כשבר"מ החזיקה במונגוליה בשטחים שמעבר לנהרות האוסורי והאמור.

ברה"מ מנסה למנוע קרע בינה לבין סין ובשנת 1954 בעת ביקורם של חרושצ'וב ובולגנין בפייקינג , לרגל חגיגות חמש שנים לכינון הרפובליקה העממית הסינית, הם הודיעו שברה"מ מוותרת על זכויות היתר במסילת הברזל המזרחית הסינית, בנמלי פורט ארתור ודאירן ובמניות החברות המשותפות שהוקמו בעת ביקורו הראשון של מאו בברה"מ.

צעדיה של סין למדיניות חוץ עצמאית - ועידת בנדונג

באפריל 1955 התקיימה בבנדונג שבאינדונזיה ועידת מדינות אסיה שבה מחזקת סין את מעמדה העצמאי. בוועידה מנסה ג'ו אן לאי, נציג סין לוועידה, לשפר את קשריה של סין עם מדינות האזור: אינדונזיה, בורמה, צפון קוריאה, בורמה, צפון ווייטנאם, לאוס וקמבודיה. בכדי ליצור תדמית מתונה לסין מבטיח ג'ו אן לאי, שאין בכוונתה של סין לחתור תחת משטרי שכנותיה.

בפברואר 1956 מעביר מאו ביקורת על חרושצ'וב ומביע את התנגדותו לרעיון הדו-קיום של העולם הקומוניסטי עם העולם הקפיטליסטי.

בשנת 1959 במסגרת מדיניות הדיכוי שנקט השלטון הסיני לאחר ניסיון הליברליזציה הקצר בשנת 1956 דוכא המרד בטיבט והדלאי לאמה, המנהיג הרוחני והמדיני, של חבר טיבט גלה עם אלפי מעריציו להודו.

מתיחות ביחסים עם ברה"מ

בשנות החמישים, כשברה"מ שואפת למתן את הניגודים בינה לבין מדינות המערב, ממשיכה סין לנקוט במדיניות עצמאית שאינה עולה בקנה אחד עם קו הממשל הסובייטי, ובאוגוסט 1958 הפגיזה סין את איי החוף של טייוואן.

מאו התנגד לקו המתון של מוסקבה. חרושצ'וב טען, כי הכרחי לעלות על דרך חדשה ומתונה של מאבק עקב השתנות התנאים בתחומי הטכנולוגיה והנשק הגרעיני, ואילו מאו טען כי האימפריאליזם האמריקאי עם כלי נשקו הגרעיניים אינו אלא "נמר של נייר", ואין לסטות מהדרך האורתודוכסית מרקסיסטית לניניסטית שתומכת במהפכה עולמית. בשנת 1961 בלט הקרע בין שתי המדינות על רקע הסכסוך בין סין להודו. הסכסוך היה על אזור גבול בשני אזורים בהימליה. הודו טענה לבעלות על שטחים אלו על בסיס הסכם בריטי-טיבטי משנת 1914 ואילו סין לא הכירה בהסכם האימפריאלי וכוחותיה סללו דרך צבאית שחצתה את את האזור השנוי במחלוקת, במטרה לקשר בין טיבט לחבל סינג'יאנג. הניסיון של הודו לכבוש את האזור נהדף על ידי סין.

בסכסוך בין סין להודו הצטרפה ברה"מ לארה"ב ותמכה בעמדת הודו, צעד שעורר את חששותיה של סין שבמטרה לזכות בהישג הסברתי הסיגה את כוחותיה באזור המחלוקת וקו הגבול נותר בלתי מוגדר.

מדיניות החוץ בשנות הששים

כשנכשל הניסיון ההרפתקני של "הקפיצה הגדולה קדימה" והבצורת הקשה שהכתה אותה בשנת 1961 עמדה סין בפני בעיה קשה. הקפיצה הגדולה החליפה את תוכנית החומש השנייה שתוכננה על-ידי ברה"מ והנסיגה ממנה הביאה להפסקת המימון הסובייטי.הדבר גרם לסין לחפש תמיכה בארצות חוץ אחרות.

בשנת 1964 הכירה צרפת במשטר הקומוניסטי בסין, ובסין הוקמו מכוני מחקר והורחב לימוד השפות הזרות.

סין החלה מחזרת אחרי ארצות העולם השלישי בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה ולשם כך, יצאו ג'ו אן לאי , ראש ממשלת סין, וצ'ו יי, שר החוץ שלה, לסיור נרחב ביבשת אפריקה. הם ביקרו במצרים, אלג'יריה, מרוקו, טונסיה, גאנה, מאלי, גיניאה, סודאן,אתיופיה וסומלי, והםיוצרים קשרים דיפלומטיים עם נפאל, מצרים, סוריה, תימן ומדינות נוספות.

בשנת 1965 מנסה סין לקדם ועידה אפרו-אסיאתית עם המדינות שהייתה להם היסטוריה של דיכוי קולוניאלי, שבו ראתה סין מכנה משותף בינה לביניהן שעליו ניתן לבנות עולם חדש. פקינג הייתה בעיני עצמה מכה של עמי אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית ועל כך אמר שר החוץ, צ'ן יי:

"בעם הסיני רואים הם את המחר שלהם, והעם הסיני רואה בכל האומות המדוכאות את האתמול שלו"

יחד עם זאת מנסה סין ליצור קשרים עם המערב. בניגוד למשטר הקיסרי לפניו שאפה סין לזכות בלגיטימציה ולפרוץ את חגורת הבידוד ששמה לה ארה"ב. הניסיון המאכזב עם הטכנולוגיה הסובייטית שנפלה באיכותה מזו המערבית גם הוא תורם לרצונה של סין לחדש את הקשרים עם המערב.

השפעת מלחמת התרבות על מדיניות החוץ של סין

בשנים הראשונות של מלחמת התרבות כמעט ונותקו יחסיה של סין עם מדינות רבות עקב יחסם המשפיל של חברי "המשמרות האדומים" כלפי נציגים דיפלומטים של מדינות זרות. רוב הנציגים הדיפלומטים הסינים הצטוו לחזור לסין כדי לחוות את החוויה המהפכנית. יחד עם זאת נעשה ניסיון לא למוטט את יחסיה עם מדינות ידידותיות.

לעומת זאת בתקופה זו הגיעה הביקורת נגד השלטון הסובייטי לשיאה על רקע פלישת ברה"מ לצ'כוסלובקיה באביב 1968. הפלישה הבליטה את הסכנה הכרוכה בניתוק היחסים עם מוסקבה ואף על פ שפעולה סובייטית נגד סין נראתה בלתי סבירה , היא מובילה את סין לאימוץ "דיפלומטיה עממית" שבמסגרתה, הוחזרו השגרירים למקומות כהונתם, וסין מהדקת את קשריה עם: אלבניה, צרפת, צפון ווייטנאם, קמבודיה, פקיסטאן, נפאל, אפגניסטאן, טנזניה, שוודיה ורומניה. כך הבטיחה לעצמה נוכחות והשפעה בנקודות קריטיות באוקינוס ההודי, גבול הודו, המזרח התיכון, מזרח ומערב אפריקה.

מאותה עת החלה ברה"מ לתפוס את מקומה של ארה"ב כאויבתה העיקרית של סין, במיוחד נוכח נכונותם של האמריקאים להפסיק את מעורבותם הצבאית בווייטנאם, מול ההתערבות הברוטאלית של ברה"מ בצ'כיה.

"דיפלומטיית הפינג פונג"

ראשיתה באפריל 1971 כשחברי נבחרת טניס השולחן הסינית, שהו ביפן, והזמינו את עמיתיהם הבריטים, הקנדים והאמריקאים לבוא ולהתמודד עמם בסין.

באותה שנה הגיע הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי, לסיבוב שיחות בסין. בתום ביקורו תואם ביקור של נשיא ארה"ב, רצ'ארד ניקסון בפקינג.

רעיון הדו-קיום בשלום עם העולם הקפיטליסטי, שגרם להתמוטטות יחסי פקינג-מוסקבה, עמד בבסיס הקשר החדש שנוצר בין ארה"ב לסין.

נכונות המשטר הקומוניסטי בפקינג לקשור קשרים חדשים עם וושינגטון, באה לידי ביטוי, בהצהרת שנחאי מה- 27 בפברואר 1972. ההכרזה פורסמה בעת ביקורו של הנשיא ניקסון בסין, ובסיומה הודיעו שני הצדדים, שלא ינסו להשיג הגמוניה באזור האוקינוס השקט של אסיה, וכי יתנגדו לניסיונות של כל מדינה או קבוצת מדינות להשיג הגמוניה כזאת.

שתי המדינות הוקיעו את רעיון חלוקת העולם לאזורי השפעה.

השיפור ביחסי שתי המדינות הושפע גם מהסכמתה של ארה"ב לצמצם את נוכחותה הצבאית בטייוואן, סיום מלחמת וויטנאם, ירידת המתח בהודו והכרת יפן במשטר הקומוניסטי בסין. נסיבות אלו יצרו מצב חדש מבחינתה של סין, באופן שהשפיע מאד על תדמיתה, בעיני עצמה ובעיני העולם.

הקשר החדש עם ארה"ב הביא לסין הישג דיפלומטי חשוב כאשר, בתום ביקורו של ניקסון, היא התקבלה כחברה באו"ם ואושרה כמייצגת יחידה של האומה הסינית באו"ם ונציגי טייוואן נאלצו לפנות את מקומם לנציגיה.

הקשרים החדשים עם המערב מהווים חלק חשוב מתהליך שיקומה של סין אחרי סיומה של מהפכת התרבות. שלב חדש החל לאחר מותו של מאו בשנת 1976.