התנועה הציונית בארצות-הברית בין שתי מלחמות העולם
הציונות בארה"ב בין 2 מלחמות עולם
עד 1917 (הצהרת בלפור) התנועה הציונית לא הייתה בולטת בקרב המהגרים. רוב היהודים ראו עצמם כאמריקאים וראו בארה"ב תחנה אחרונה בחייהם, משם הם לא מתכוונים להגר.
ערב מלה"ע הראשונה צומחת הנהגה בארה"ב שרואה בציונות חלק מהזהות הלאומית, אם כי להיות ציוני באמריקה אין פירושו עליה לא"י.
המקום ממנו צמחה הציונות באמריקה היה שונה בתכלית מהמקום בו צמחה הציונות באירופה, כאשר באירופה צמחה הציונות מתוך מצוקה, ובארה"ב צמחה הציונות על רקע חיפוש זהות אתנית- מקום של רווחה.
שרש המחלוקת בין הציונות האמריקנית והאירופאית היה בכך שהציונות בארה"ב תמכה בהשקעה פיננסית בא"י ובשירותים כמו בטחון, רפואה וחינוך, אולם מתוך כוונה שהשירותים הללו יהפכו להיות עצמאיים בעתיד. לעומת זאת הציונות האירופאית תמכה בליווי מתמיד של היישוב. בראש הציונות האמריקנית עמד ברנדס. הוא היה משפטן, מנהיג ציוני וממקימי הקונגרס היהודי- אמריקני. בעקבות הוויכוח שלו עם חיים וויצמן (שהיה נשיא ההסתדרות הציונית), הוא פורש מכל תפקידיו בהסתדרות הציונית. הוא היה השופט היהודי הראשון בבימ"ש העליון בארה"ב (1916) ועל שמו נקרא קיבוץ עין השופט.
הסתדרות ציוני אמריקה אשר מנתה כ- 150,000 חברים בארה"ב בין 2 מלחמות עולם היא גוף ציוני נוסף, בראשו עמד לואיס ליפסקי.
כלומר, היו 2 זרמים עיקריים בקרב יהודי ארה"ב שפעלו בנושא הציוני, הראשון בראשו עמד ברנדס והשני בראשו עמד ליפסקי.
הציונות באירופה קמה על בסיס מצוקה, אנטישמיות ורדיפות, מעין ברירת מחדל. לעומתה הציונות האמריקנית קמה על בסיס של רווחה. הציונות האמריקנית לא הייתה ציונות מגשימה ולא התכוונה לעלות ארצה. היא עזרה במתן תרומות וסיוע כספי. הציונות הייתה מתוך שמירה על הצביון היהודי הלאומי- הרגשת שייכות. במהלך שנות ה- 30 חלה התקרבות בין הזרמים השונים בציונות בארה"ב. בשנת 1929 מוקמת הסוכנות היהודית, שנתמכה גם ע"י זרמים לא ציוניים.