גן נעול / רחל
גַּן נָעוּל
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?
בית ראשון
השיר פותח בשתי שאלות המופנות לנמען כלשהו, זולת, עמו הדוברת מנסה ליצור קשר. האדם אליו הדוברת פונה מאופיין בעיניים מושפלות ונבוכות שאינן מישירות מבט אל הדוברת, וביד שאיננה מושטת לפגוש את ידה של הדוברת, המבקשת קשר. הנמען איננו מוכן להיפתח אל הדוברת. הניכור כה עמוק עד שהדוברת כלל איננה יודעת מי הוא העומד מולה. "מי אתה?" – היא שואלת ותוהה מדוע איננו מגיב על ניסיונה ליצור אתה קשר או מגע. ההתמקדות ביד המושטת שאיננה פוגשת יד אחות, מעצימה את תחושת הזרות ואת חוסר הנכונות ליצור קשר.
בית שני
בבית השני נעלמת הפנייה הישירה אל הנמען ואת מקומה תופסת אמירה מכלילה: "גן נעול - אדם". כלומר האדם הוא גן – מטאפורה המרמזת על יופי, טוב, אבל הגן הזה נעול בפני הזולת - סגור ומסוגר. אמירה מכלילה זו מהווה תשובה לשאלה הפותחת את השיר: "מי אתה?". מהאמירה המכלילה אפשר להניח שהדוברת איננה מתכוונת לנמען הספציפי דווקא אלא תוהה באופן כללי על מהות האדם, על האפשרות לגעת נגיעה מהותית כלשהי בזולת.
סיום השיר
שאלות הדוברת בסיום, מבטאות את ההתלבטות הניצבת בפניה: עליה להחליט כיצד ברצונה להתמודד עם העובדה שהאדם הוא גם נעול ואין דרך להגיע אליו: האם להשלים עם כך שאין שביל ולא דרך, לוותר וללכת לדרכה, או האם לנסות, למרות הקושי וחוסר שיתוף הפעולה, לסלול דרך ולפרוץ את מחסום הזרות. האם על אותה יד מושטת – שלא פוגשת יד אחות – להכות בסלע – עד זוב דם? להמשיך ולנסות גם במחיר הפגיעה, בתקווה, כמעט אבודה שהסלע יתפורר והגן החבוי בפנים – יתגלה סוף סוף? אין תשובה לשתי השאלות החותמות את השיר.
תשתית מקראית בשיר
ברקע שתי אלוזיות:
- אלוזיה לשיר השירים, על דרך הניגוד: "גן נעול אחותי כלה" – אומר האוהב על אהובתו (שיר השירים ה' א). שיר השירים, הוא ספר שירי האהבה המקראי, בו מתוארת אהבת גבר לאישה – הגן הנעול מסמל את גן האהבה הנעול שייפתח באהבה אל האוהב המשתוקק. גם בשיר של רחל – האדם הוא גן נעול אך הסגירות איננה זמנית כי אם קיומית. האדם פוחד ונרתע מהקשר עם הזולת.
- "ומשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים" (במדבר כ' 7). כמבחן של אמונה נדרש משה לדבר אל הסלע ואז יצאו ממנו מים להשקות את העם הצמא והמתלונן. אך הוא לא סמך על הנס. מתוך חוסר אמונה – הכה בסלע (ועל כך נענש). על הדוברת להכות בסלע עד זוב דם, מבלי שתהיה הבטחה לנס. דרוש כוח נפשי לפרוץ אל לבו של הזולת