בראשית פרק ג'

נכתב ע"י המורה תמי בלנק, ביה"ס "אוסטרובסקי" רעננה

פרק ג'

הסיום של פרק ב' מתקשר לפרק ג' על ידי משחק מילים.
ב' 25 "ויהיו שניהם ערומים" ללא בגדים.
ג' 1 "והנחש היה ערום מכל חית השדה,,"- ערמומי.
זהו קשר ראשוני בין האדם לנחש.
פתיחה באידיליה שבגן, האדם לא מתבייש במערומיו, סיום בכך שהם מתביישים ותופרים לעצמם חגורות מעלי תאנה.

הפרק עוסק בסיפור גן העדן, בחטא הראשון ובעונש הראשון.
בסיפור אין משתתפים רבים.
בסך הכל הדמויות הן: אדם ,חוה , אלוהים, וגיבור אחד נוסף, שלא שמענו עליו בפרקים הקודמים, אך הוא שמניע את העלילה הוא גיבור הסיפור- הנחש.
אין אנו יודעים כמה זמן נמשך מצב אידיאלי זה של ההרמוניה בין האדם לאישה, בין האדם לבעלי החיים ובין האדם לאל.
הרמוניה זו מסתיימת עם כניסתה של הדמות החדשה.

פס' 1-6: הנחש המפתה מי הוא הנחש? הנחש אינו דומה לשאר הנחשים המוכרים לנו, כי הוא מדבר, הוא מפתה, הוא יודע, ולפי חז"ל הוא הלך על שתי רגלים והאישה אינה נרתעת ממנו.

-יש הרואים בנחש כסמל הרוע בעולם.
כוח שלילי שמנסה להזיק .
הוא דומה לדמות השטן המסית את האל לנסות את מידת הצדיקות של איוב.
כוח מכשיל המעמיד את יצר האדם בניסיון.

-הפרשנים המסורתיים רואים בנחש את יצר הרע שהיה טמון באישה,ושפיתה אותה לאכול מפרי העץ האסור.

-הנחש לפי המיתוס- היה ייצור אלוהי בעל כוחות מיוחדים.
היו שראו בו מפלצת או מפלצות, שהיו שותפות למרד הים באלוהים.
נחש בריח נחש עקלתון.
כלומר הוא נחשב לאל מורד.
גם ישעיהו בפרק כ"ז 1 מזכירם.
בספר במדבר כ"א הנחש מתואר כמחיה וממית.
סימן שבני ישראל הכירו מסורות של המזרח הקדום שראו בנחש כמקור הרע.
גם בספור גן עדן הוא מקור הרע.
במצרים הנחש נחשב לבעל כוח מיוחד.
סמל של כוהני מצרים.
סמל הרפואה כיום.

התמודדות עם דמותו של הנחש המספר המקראי מציג אותו תוך שילוב שתי משמעויות.
מצד אחד שונה מנחש רגיל ומצד שני מציגו כבעל חיים רגיל.
הוא אינו אל קדום אלא עוד חיה מבין כל החיות שהיא אולי ערמומית ולא יותר.
הדבר מודגש בעזרת שני משפטים:" הנחש היה ערום מכל חית השדה" והביטוי:" אשר עשה ה' אלוהים"- האל יצר אותו ולכן הוא בשליטתו ולא יכול למרוד ביוצרו.
התורה בחרה להכניס לסיפור את דמות הנחש המסמל רע דווקא, כדי להדגיש שאין הוא ישות עצמאית היכולה להתנגד לאלוהים שיצר אותו.
באופן זה דוחה התורה ומבטלת את המסורות של המזרח הקדום על מרד של הים ועוזריו נגד אלוהים.
זוהי דה- מיתולוגיזציה.
אופיו של הנחש אינו חד משמעי.
מצד אחד הוא ייצור ערמומי ומכשיל מצד שני יש לו כוחות חיוביים.
ביטוי לכך יש בספור בני ישראל במדבר כ"א 4-9.
הנחש המופיע כאן הוא בעל כוח דיבור ובזה ייחודו, יש בכוחו לשכנע את האישה לאכול מפרי העץ האסור.
על הנחש נאמר כי היה ערום מכל חיית השדה, ואכן ערמומיותן באה לידי ביטוי בפסוקים הראשונים של פרק ג'.

(יש להניח שגם מי שקרא או שמע את הסיפור הזה לפני אלפי שנים לא הכיר נחשים מדברים, אבל קרוב לוודאי שהוא הכיר את הנחש מן המיתוסים של האזור, ובמיוחד את הנחש מהמיתוס האוגריתי הגדול על מרד הים.
ב"מרד הים" הנחש הוא חבר כבוד בחבורת האלים שהצטרפה לים במלחמתו בבעל.
קריאת תגר על שלטון האל היא מרכיב יסודי בכל עלילות ראשית של עמי האזור.
במיתוסים של האוגרית הכריזו הים וחבורתו מלחמה על בעל ועל חבורתו.
)

השיחה בין האישה לנחש- ג' 1-5. שיחה זו מביאה לשינוי גורלי במצבם של הדורות הבאים.
השיחה הזו מתנהלת כנראה בלבה של האישה, במחשבותיה.
פס' 1 משמש אקספוזיציה.
הנחש מוצג כערום ,חכם, חורש רע.
פרט זה חשוב להבנת המשך הסיפור.
הנחש פונה אליה בשאלה מיתממת הוא אומר לאישה: "אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן" [פס' 1],-המשפט נשמע קטוע, כי הביטוי אף כי במקרא משמעו למרות ש,, אך במקרא הוא מובן גם כ-אכן או אמנם.
אפשר גם כשאלה- האומנם,, האומנם אלוהים אמר לכם לא לאכול מכל העצים שבגן? הנחש מנסה לדובב את האישה בשאלות.
הנחש משקר, שכן אלוהים הרשה לאדם ולאשתו לאכול מכל עץ הגן, ורק מעץ אחד- עץ הדעת לא אפשר לו לאכול.
הנחש מגזים בכוונה, כדי לפתות את האישה להגיב על דבריו, וזו אכן מתפתה ומיד מתקנת את דברי הנחש.
האישה מתקנת את דברי הנחש ואומרת שמפרי הגן מותר להם לאכול "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.
[פס' 3].
בתשובתה של האישה יש הרחבה של האיסור, לא רק האכילה אלא גם הנגיעה,,.
נבדוק את הצו המקורי בפרק ב' 16-17, את דברי הנחש ואת דברי האשה.
צו ה' לפי האישה ג, 2-3 צו האל לפי הנחש ג,1. 4-5 צו האל ב' 16-17 ותאמר האישה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ , אשר בתוך הגן אמר אלוהים ויאמר(=הנחש) אל האישה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן ויצו ה' ,,על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכלומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו פקודהמותר/ אסור לאכול ולא תגעו בו רק לא תאכל אין איסור נגיעה נגיעה פן תמותון לא מות תמותון כי ביום אכלך ממנו מות תמות העונש

הסבר ההבדלים: -האישה והנחש מורידים את הצו לדרגת אמירה.
-ה' התיר לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת- איסור קטן.
הנחש מעצים את האיסור והופך אותו לאיסור גורף.
האל אסר אכילה מכל פירות הגן.
וכך הוא גורם לאישה לא לעמוד בפיתוי.
האישה משמיטה את המלה "כל" ואומרת שמהעץ המרכזי- ה' הידיעה- לא ניתן לאכול , וכך היא מרחמת על עצמה ועל מצבה ורןאה באיסור משהו בלתי אפשרי ולא הוגן.
-האישה מוסיפה את עניין הנגיעה שוב כדי לעורר רחמים בפני הנחש שאפילו אסור לגעת בעץ.
וכך מציגה את האיסור כלא ניתן לביצוע.
-העונש בצו המקורי הוא מוות לדברי האישה העונש אינו ודאי= פן נמות אולי נמות, בכך משכנעת עצמה לנסות כי ה' לא ימיתם.
והנחש מודיע בנחרצות- שלא ימותו.
הנחש קובע בפס' 5:" כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם , והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע".
כלומר הם יהיו בעלי דעת – מבחינים בין טוב לרע.
האל מעונין שתישארו תמימים ותלויים בו.
לדעת הנחש האכילה תעשה את האדם למתחרה של האל בשכל ובידיעה המוסרית ואז אם יאכלו גם מפרי החיים – יהיו כאלוהים.
מדברי הנחש ניתן ללמוד על מגמת ההסתה והערמומיות שבו.
הוא משנה את הדברים וכך מציג את האל כקנאי וצר עין.
הוא מציג עצמו כמבין את דעת האל ובכך מחזק בקורא את העובדה שהוצגה בהתחלה שהוא ערמומי.
גם האישה מוצגת כערמומית כי משנה את הדברים בהתאם לרצונה.
רוצה לאכול מהפרי האסור ולכן מסדרת לה בראש הצדקות.
החיבור בין שני הערמומים מביא לעבירה על האיסור האלוהי.
פס 6-7.
האישה אוכלת מהפרי האסור ונותנת גם לאישה.
הוא אינו מתנגד ונענה לה ברצון, הוא מוצג כדמות פסיבית.
לאחר האכילה "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם,," הם כנראה מתביישים מהתאווה המינית שתקפה אותם או במערומיהם.
(בפרקים הקודמים עסקנו בשאלות שונות הנוגעות ליחסים בין אלוהים לאדם: מה משותף להם ומה שונה ביניהם.
סיפור האכילה מעץ הדעת מוסיף נתונים חשובים הנוגעים לשאלות אלה.
על פי הסיפור הזה יש שני מישורים שבהם מובחן האלוהים: בידיעה ובתוחלת החיים.
בראשית סיפור האדם מובחן מהאל הן בידיעתו והן בתוחלת החיים שלו.
ובסוף הסיפור הוא מובחן ממנו רק בתוחלת החיים.
בשני המישורים, האמצעי לשמירת ההבדלים האלה היא הימנעותו של האדם מאכילת פירות מסוימים.

פס' 7-17: האדם ואשתו אוכלים מפרי עץ הדעת כתוצאה מאכילת הפרי אמנם נפקחו עיניהם כפי שאמר הנחש [פס' 5], אך בפקיחת עיניהם לא השיגו ידיעה כשל אלוהים, אלא ידיעה שהם ערומים.
חטא זה הוא מעין הסגת גבול, שכן לה' הארץ וכל אשר בה, והוא הציב לאדם ולאשתו את גבול המותר ואכל מעץ הדעת.
האדם לא עמד בניסיון הקל שהעמידו ה', הסיג גבול, ועבר על מצוות "לא תעשה" באוכלו מפרי עץ הדעת.
לפיכך אינו ראוי להידמות למלאכי מרום, ומעת ואילך אינו ראוי עוד לחיות בגן עדן.

עץ הדעת יכול להעביר את האדם ממצב של תמימות למצב של ידיעה ובושה, במיוחד הבושה המינית.
.
עץ הדעת אפשר לאדם להיות מודע לכל מה שסביבו, שהרי לפני האכילה היה כמו ילד קטן, שאפילו את העובדה הבסיסית שהיה ערום לא ידע.
בנוסף לכך , האכילה מן הפרי האסור החדירה לאדם את האבחנה כי מעשה שעשה אינו טוב, שהרי מיד לאחר מכן מסופר לנו שהאדם מתחבא מאלוהים, שכן ידע שהפר את מצוות האל.
עץ הדעת כמה משמעויות: -הידיעה המינית, הבושה הקשורה במין.
-ידיעה במובן של מודעות למה שמסביב.
-ההבחנה המוסרית בין טוב לרע.

בירור האשמה- פס' 8-13 האדם ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן- התגלות מוחשית באמצעות קול פסיעות.
הם מבינים שעליהם לתת דין וחשבון לה' על חטאם.
הם נבוכים ומתחבאים מפני ה', אך לשווא.
בפס' 8 נאמר :"וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן,," יש כאן קושי תיאולוגי.
האל מוצג כאנושי.
שומעים את צעדיו.
חז"ל פרשו "דיברה תורה בלשון בני אדם" זוהי האנשה כי כך יותר קל לאדם לדבר על האל.
רש"י טען שקול ה' מתהלך בגן ולא ה'.
האל קורא לאדם:" איכה?"-שוב קושי דתי, האם האל אינו יודע היכן האדם?! פתרון, זוהי שאלה רטורית, לצורך פתיחה בשיחה על מנת לתת לאדם הזדמנות להתוודות על החטא.
אבל תשובת האדם היא הצטדקות:" ,,את קולך שמעתי בגן , ואירא כי עירום אנוכי ואחבא".
אדם למעשה לא עונה לשאלת האל אלא מסביר מדוע התחבא.
התחבאתי כי יראתי, שכן אני ערום, ואין לעמוד מול ה' עירום.
יש כאן העמדת פנים והתחסדות והתחמקות מהודאה כי חטא .
אך גם ניתן להבין שיש לו מצפון והבנה כי פחד מתגובת האל.
האל לא מקבל את התירוץ ומתחיל בשלב החקירה.
החקירה מתחילה באדם משם עובר לאישה אך את הנחש אינו חוקר.
האל שואל בתוכחה :"מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ,," אל ממשיך בחקירה בלי לחכות לתשובות ברורות ומטיל את מלוא האחריות על האדם.
בעת החקירה האדם מלשין על האישה, מטיל עליה את האחריות :"האישה אשר נתת עימדי, היא,,"פס' 12. ה' נתן לו אישה שתהיה עזר כנגדו והאדם הוא כפוי טובה ואשים אותה ואת ה' עצמו.
הוא לא לוקח שום אחריות.
הוא גם הורס את ההרמוניה בזוגיות שביניהם.
האישה מטילה את האחריות על הנחש וכך גם היא לא לוקחת אחריות.
בהגיע תורו של הנחש האל לא חוקר אותו.
כי הוא חיה ולא ישות עצמאית וכך האל מבטל את כוחו האלילי של הנחש מן המיתוס.
שני דברים אפשר ללמוד מכך שהאדם מתחבא מיד לאחר חטאו: א.
עצם הדבר שהאדם מפחד מאלוהים ומסתתר מפניו עוד קודם שהאשים אותו אלוהים בדבר כלשהו, מראה גם שלאדם יש מצפון- רגש מוסרי, המייסר אותו וגורם לו לפחד.
ב.
הבריחה של האדם כדי להתחבא בתוך עץ הגן מיד לאחר חטאו היא בריחה מאלוהים, הדורש ממנו אחריות למעשיו.
האדם בורח מכיוון שאינו רוצה לקבל עליו אחריות למעשיו.

הצורה "השיאני" מהשורש "נשא" שמשמעותה לרמות, לפתות.
.
מכאן , ראויים החוטאים להיענש לאחר שנחקרו והוכחה אשמתם.
רק בסוף פונה אלוהים אל הנחש.
בפנייתו אל הנחש אין הוא שואל אותו מה עשה, כמו ששאל את האדם והאישה אלא מטיל עליו את העונש, כנראה מתוך מגמה של התורה לבטל את חשיבותו של הנחש כיצור בעל כוחות אלוהיים מיוחדים.
לנחש אין כל חשיבות.
הוא רק אחד מחיית השדה שעשה אלוהים, וכך מתייחס אליו אלוהים גם בעונש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה".
אכילת הפרי האסור הביאה לדיסהרמוניה ופירוד בין האדם לאשתו, והדבר נוגד את הנאמר בפרק הקודם על האדם: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" [פס' 24].
דבקות זו בין האדם לאישה הופרה והתפרקה מיד לאחר שהתחילה עם הפרת הצו האלוהי.

מה השינוי שחל באדם: -האדם הפך לחכם יותר, יודע יותר.
-האדם רכש לעצמו ידיעה מינית -האדם התוודע למושגים "איסור, ו"היתר", ולמצב של קבלת אחריות על החלטות עצמאיות שלו.

פס' 14-21: העונש לנחש, לאישה ולאדם בפסוקים אלה מקלל אלוהים את שלושת השותפים בחטא: אדם, אישה, נחש.
סדר הקללות כיאסטי.
החקירה 9-13 העונש 14-19.
פס'9- אדם פס' 14- פנייה לנחש פס' 13- אישה פס' 16- פנייה לאישה נחש אינו נחקר פס' 17- פנייה לאדם האישה נמצאת במרכז, דבר המלמד על מרכזיות תפקידה בחטא.
היא זו שפותתה ראשונה ואכלה מפרי העץ.
היא זו ששימשה גורם מתווך בין הנחש לבין האדם.
עליה היה מוטל לעמוד על המשמר.
אבל אדם שמע ראשון את הצו ולכן אחריותו גדולה יותר ולכן הוא נחקר ראשון ונענש אחרון.
ההתאמה בסדר הנחקרים והעונשים מעידה על צדק אלוהי.

עונשם של הנחש, האישה והאדם הם לפי העיקרון : מידה כנגד מידה.
[עיקרון המובלט באמצעות השורש א.
כ.
ל- מופיע 17 פעמים לאורך הפרק]

עונשו של הנחש: 1.יהא מקולל מכל החיות, וילך מעתה על גחונו.
אין לנו שום רמז על דמות הנחש טרם נענש.
לפי אגדת חז"ל נחש זה היה דומה לאדם בצורתו.
לאגדה זו יש התאמה מחותמות מסופוטמיות עתיקות המראות ציורים של דמות שחציה נחש וחציה אדם.
2.הנחש שהסית את האישה לאכול מהפרי האסור ,יאכל עפר כל ימי חייו.
יש פרשנים הטוענים שזהו ביטוי להכנעה והשפלה.
3.הנחש שהיה ביחסים טובים עם האדם, הרי שמעתה תהא איבה נצחית בין הנחש לצאצאי האדם: הנחש ינסה להכיש את האדם בעקביו, והאדם ינסה לחסל את הנחש ברציצת גולגולתו.
הפעל "שוף "בעל שתי משמעויות: "הוא ישופך ראש"- "ואתה(=הנחש) תשופנו עקב- הנחש ישאף, יתנשף, כשם שהם עושים לפני הכשה.
הנחש יכיש את האדם בעקבו.<BR 4.הנחש שהיה ערום מכל חית השדה , החכם מכולם, הופך לארור מכול החיות.

עונשה של האישה: 1.האישה שאכלה מפרי עץ הדעת, עונשה קשור לפרי בטנה- היא תלד בעצב וייסורים.
2.האישה שגרמה לבעלה לחטוא, הרי שמעתה היא תהא תלויה בבעלה, היא תשתוקק אליו והוא ימשול בה.

עונשו של האדם: 1.האדם שאכל מפרי עץ הדעת, עונשו שיאכל את עשב השדה ויעמול קשה על מנת להשיג את לחמו.
האדמה תהיה מקוללת עבורו בכך שתתן לו פרי רק לאחר מאמץ רב.
2.האדם יהא בן תמותה.
כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
האדם שהתיימר להגיע לדרגת האל יהיה אפסי ונחות כמו העפר ממנו הוא נברא.
עונשם בנוי על פי העקרון של מידה כנגד מידה נחש- פיתה באכילה- נענש באכילה, יאכל עפר,, היה ערום מכל חית השדה והשתמש בעורמה לרעה- לכן יהיה ארור מכל חית השדה.
אישה- הייתה אסרטיבית וניצלה את שליטתה על האיש ופיתתה אותו ולכן מעכשיו הוא ימשול בה.
היא אכלה מהפרי האסור- את פרי בטנה תוציא בייסורים.
איש- חטא באכילה- ייענש באכילה, יעבוד קשה,, רצה להיות בדרגה אלוהית- נענש בכך שיהיה נחות.
השורש אכל מדגיש את המידה כנגד מידה.

פס' 22-24: הגירוש מגן עדן מיד לאחר הקללות אלוהים משלח את האדם אל האדמה שאותה הוא יעבוד.
כלומר, מימוש העונש היה מידי [פס' 22-24].
שתי פעמים צוין גירוש האדם מגן עדן : "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן"[פס' 23].
ובפסוק 24: "ויגרש את האדם".
חזרה זו במילים אחרות באה ללמדנו ששילוחו של האדם מגן עדן אינו מאפשר חזרה של האדם לגן עדן.
בגירוש זה האדם מפסיד את הקרבה לאלוהים.
הנימוק לגירושו של האדם נאמר בפסוק 22- מכיוון שהאפשרות של האדם להיות בגן עדן ולחיות חיי נצח הייתה מותנית בהימנעות מאכילת עץ הדעת.
את התנאי הזה לא קיים האדם, ולכן אלוהים מבקש למנוע ממנו את האכילה מעץ החיים.
ה' השכין את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת ממזרח לגן כדי לשמור על הכניסה.
בפרק ב' מינה ה' את האדם לשמור את גן העדן.
עתה כשהאדם מגורש מגן העדן אלוהים ממנה שומרים אחרים.
הכרובים- חיות בעלות צורות שונות , מעין מלאכי ה'.
שני תפקידים נזכרים במקרא בהקשר לכרובים: א.
לסוכך- להגן ולשמור.
ב.
כרוחות המשמשות ככלי רכב וכמשרתי אלוהים, משרתיו של אלוהים מתוארים גם כאש לוהטת.
להט החרב המתהפכת- חרב לוהטת באש שהייתה מתהפכת ומסתובבת לשמור את פתחו של הגן.
לסיכום סיפור גן עדן בפרקים א-ב העולם היה שרוי בהרמוניה.
כל צרכי האדם סופקו לו ללא מאמץ.
האיש ההייתה עזר כנגדו ובינו לחיות שררו יחסים הרמוניים.
בסוף פרק ג באה הנפילה אל עולם של איבה ייסורים ומוות.
הפרת הצו האלוהי הביאה להפרת ההרמוניה בין האדם לאל-עונשים ובין האדם לחיות- איבה לנחש ובינו לבין אישתו-ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך.
ובינו לבין הטבע ארורה האדמה,, האדם נעלה מיתר הברואים ונתברך בחופש הבחירה.
הוא אחראי לגורלו הוא חטא ולכן נענש.
משמעות סיפור גן עדן: -מוטיבים אטיולוגים הבאים להסביר תופעות שונות הקיימות בעולם: מדוע האישה יולדת בעצב , ומדוע האדם עובד כה קשה למחייתו.
מדוע יותר מכל בעלי החיים נתפס הנחש כאויבו של האדם? מדוע מצמיחה האדמה עשבים רעים? מדוע שולט הגבר באישה? מדוע אין חיי נצח? מדוע המנהג לקבור באדמה? מדוע האישה נשלטת על ידי בעלה? סיפור אטיולוגי זה בא לתת סיבות לבעיות יסוד שהטרידו בני אדם רבים מימי קדם.
עצם הדבר, שהעונש שהוטל על החוטאים עובר גם לדורות הבאים, משקף תפיסה שמעשי האדם משפיעים לא רק על גורלו אלא גם על הדורות הבאים אחריו, ומכאן האחריות של האדם לא רק כלפי עצמו אלא גם על הדורות הבאים אחריו.
-מוטיב חינוכי- שמירת הצו האלוהי הוא ערך עליון שעל האדם לשמור.
הפרה כזו עלולה לגרום לתוצאות הרות- אסון לאדם ולצאצאיו.
אבל אפשר לראות בעונש שמטיל אלוהים על האדם והדורות הבאים לא רק את האלוהים הכועס , אלא גם יחס של אב דואג לבנו, המנסה לתקן מצב שבנו- האדם קלקל במעשיו.
במילים אחרות, בעונשים שאלוהים מטיל יש ניסיון לתקן את הנזק שגרם האדם, מתוך דאגה לאדם שברא.

התיקונים: -במקום עלי תאנה אלוהים מלביש את האדם בכותונת עור.
כותנות העור מיועדות לכסות את מערומיהם של האדם והאישה לא רק שלא יתביישו במערומיהם, אלא גם כדי להגן עליהם מפני הקור ופגעי הטבע השונים בעולם שמחוץ לגן עדן.
-מזונו של האדם בגן העדן ניתן ללא קושי.
מי תהום ומי נהרות זרמו בגן.
עתה משיצא האדם לעולם, אין מי נהר ומי תהום בכל מקום, אלוהים יביא גשמים כדי שיתנו לאדמה את פוריותה ותצמיח צמחים לאדם.
הגשמים הם ברכת אלוהים לאדם כדי שיוציא מזונו מן האדמה.
-עם הגירוש מגן העדן הפסידו האדם והאישה חיי נצח, ולו היו חיים לנצח לא היה להם צורך בהתרבות.
לאחר שחטאו, אלוהים מאפשר להם להביא ילדים כדי שחייהם יימשכו על ידי ילדיהם.
אמנם ההריון יהיה קשה , אך הולדת הילדים נחשבת המשך קיומם.
פס' 20-21 מלמדים על מגמת פיוס בין הצדדים.
האדם מכנה את אישתו "חוה, כי היא הייתה אם כל חי".
בשם זה הוא רואה את הצד החיובי בייעודה- הבאת חיים לעולם.
היא האמא של כל החיים.
נתינת השם מבטאת גם בעלות.
ה' עושה להם כותנות עור , דבר המלמד שלמרות כעס האל הוא ממשיך לדאוג להם.
ראוי לשים לב כי בסיפור גן העדן יש ריבוי של רמזים מיניים.
הסיפור משתמש בפעלים ובמילים הקשורים ליצר מיני: -הפועל אכל [מילה מנחה] יש לו גם משמעות מינית של קיום יחסי מין {עין משלי ל' 20}.
-נחש- במיתוסים הנחש הוא סמל לפריון.
הנחש נחשב לסמל מיני.
-תאנה- נחשבת לפרי ארוטי המעורר אהבה בעולם העתיק.
-"ואל אישך תשוקתך,[ג' 16] בשיר השירים נאמר: אני לדודי ועלי תשוקתו.
[תשוקה קשרה ליצר מיני.

שני העצים- עץ החיים ועץ הדעת עומדים בסתירה פילוסופית.
עץ החיים מעניק חיי אלמוות ללא פריון ועץ הדעת מעניק את הידע המיני- יכולת התרבות, המשך הקיום של האדם בצאצאיו, אך לא בחיי נצח.
אלוהים ייעד לאדם ולאישה חיי נצח בגן העדן, ולכן אסר על האדם לאכול מעץ הדעת המעניק את הידע המיני, אך משאכל האדם מן הפרי האסור סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים.
אין אפשרות להתרבות ולחיות חיי נצח.
המין הוא ההמשכיות של האדם והמענה למוות.